האמת תנצח | תומר פרסיקו

כבר בשנות פעילותו המוקדמות הכניע גנדי את השלטון הבריטי באמצעים לא־אלימים. ספר על התקופה ההיא מעלה הרהורים על מקום האלימות בדורנו

האלימות היא נשקו של החלש, של המדכא. גרפיטי של מהאטמה גנדי בסן פרנסיסקו, 2011 צילום: Victor grigas

האלימות היא נשקו של החלש, של המדכא. גרפיטי של מהאטמה גנדי בסן פרנסיסקו, 2011
צילום: Victor grigas

בין השנים 1893 ל־1914 שהה מי שלימים נודע כמהאטמה ("נשמה גדולה") גנדי בדרום אפריקה. בפרק זמן זה עיצב את אישיותו, את דרכו הרוחנית והפוליטית, והפך למנהיג חברתי ורוחני. ספרו של גנדי "סטיאגרהה בדרום אפריקה" שיצא עכשיו בעברית נכתב על המאבקים שניהל בתור מנהיג מקומי של קהילת העובדים הזרים ההודים שם. תוך כדי פעולות אלה גיבש גנדי את עקרונות המאבק הלא־אלים שלו, אותו הוא כינה סטיאגרהה, אותם עקרונות שישמשו אותו עשורים מאוחר יותר במאבק על עצמאות הודו אל מול השלטון הבריטי. בדרום אפריקה הוא משתמש בסטיאגרהה כדי להכריח את המכונה האימפריאלית הבריטית העצומה להיכנע לדרישות הפועלים ההודים במקום ליחס נאות והוגן.

סטיאגרהה היא "אחיזה באמת". מדובר בעיקרון שלו שורשים בתרבות ההודית העתיקה, ושגנדי נותן לו עיבוד מודרני. הרעיון הוא שלאמת – והאמת כאן היא לא רק העובדות כפי שהן, אלא המעשה הראוי, הפעולה בהתאם לייעוד והעשייה נטולת האגו – יש כוח משלה, ושלאוחזים בה ללא זיע וניע, גם במחיר סבל אישי, מובטח ניצחון. למעשה, הסבל שהאוחז־באמת נכון לקבל על עצמו הוא חלק אינטגרלי מהעניין: על ידי הפנמת כאב וצער צובר הפרט עוצמה פנימית שמתורגמת לכוח אפקטיבי לשינוי העולם. מדובר בכוח שנובע לא רק מצדקת עמדתו המוסרית של הפרט ולא רק מיכולתו להביא את העומד מולו להכיר בצדקתו. בסופו של דבר מדובר גם בכוח מאגי המופעל על העולם בידי מי שנמצא בו זמנית בתוכו ומחוצה לו, בו זמנית בשדה המותנה ובשדה המוחלט, טעון בלהט הצדק ומחזיק במנוף האמת המוחלטת.

סטיאגרהה היא כוח הנשמה, פשוטו כמשמעו, וככל שגדלה האפשרות לשימוש בכוח גופני או בכוח הזרוע, כך קטנה האפשרות לשימוש בכוח הנשמה. […] בסטיאגרהה לא רק שאין מקום לשנאה, אלא שהשנאה היא הפרה בוטה של העיקרון המנחה. […] בהתנגדות סבילה [שאינה סאטיגרהה] ישנו תמיד יסוד של הטרדת הצד השני, לצד נכונות לסבול כל קושי שפעילות זו משיתה עלינו; ואילו הסאטיגרהה אוסרת מכול וכול על גרימת נזק ליריב. הסאטיגרהי מבקש לנצח את היריב באמצעות קבלת הסבל על עצמו (עמ' 116־117).

גנדי הוביל את הפועלים ההודים בדרום אפריקה למאבקים שונים ופעם אחרי פעם הצליח להכריח את השליטים הבריטים להיכנע לדרישותיו; כל זאת, כאמור, ללא כל שימוש באלימות. מבקריו של גנדי יטענו שתורתו מוצלחת רק מול יריב שיודע להעריך אומץ לב, אצילות נפש והגינות, יריב כמו הקולוניאליזם הבריטי ולא כמו משטרים הנסמכים על אידיאולוגיה טוטליטרית או על דת פונדמנטליסטית. זה כנראה נכון, אם כי ראוי לזכור שגנדי היה מוכן ומזומן למות עבור האמת שבה החזיק, ומבחינתו דבר זה לא היה מגלה שהפסיד במאבק, אלא ששמר על האמת עד מותו – הישג שהוא עבורו יקר מפז.

אלימות כנגד אלימות

בהקדמתו לספרו של פרנץ פאנון, "מקוללים עלי אדמות" (1961), מביא ז'אן־פול סארטר גישה שונה לחלוטין למאבק מול דיכוי. סארטר קובע שחובתם של המדוכאים היא אחת: "לגרש את הקולוניאליזם בכל אמצעי". על פי סארטר האלימות המתפרצת של המדוכאים אינה תולדת הזעם או הדחייה שהם חשים. לא מדובר גם בהתעוררותם של אינסטינקטים פראיים. אותה אלימות הינה בעיקרה "האדם הבורא את עצמו מחדש". לדידו,

העדינות לא מסוגלת למחוק את סימני האלימות; רק האלימות מסוגלת להשמידם. היליד מרפא את עצמו מהנוירוזה הקולוניאלית בכוח הנשק. כאשר חמתו שוככת הוא מגלה מחדש את תמימותו האבודה ומכיר את עצמו בכך שהוא עצמו יוצר את עצמיותו. רחוקים כשם שאנו ממלחמתו אנחנו רואים בה את ניצחון הברבריות; אבל מתוך התנופה שלה עצמה היא משיגה, לאט אבל בטוח, את יציאתו לחירות של המורד, שכן היא הורסת סביבו, חלק אחרי חלק, את העגמומיות הקולוניאלית. […] נשקו של המורד הוא ההוכחה לאנושיותו. שכן בימים הראשונים של המרד אתה חייב להרוג: לירות למוות באירופאי פירושו להרוג שתי ציפורים באבן אחת, להשמיד את המדכא ואת האדם שהוא מדכא בו זמנית – אז נותר אדם מת, ואדם חופשי.

הטקסט הזה אוצר בתוכו, כתרמיל של דרדר לפני פקיעתו, את הזרעים לכמה כיוונים פוסט־קולוניאליים פוריים שכיום מכרסמים את עמוד השדרה המוסרי והמוראלי של מגוון מעגלים אינטלקטואליים מערביים. סארטר לא רק מגלה סובלנות כלפי אלימות אנטי־קולוניאלית, אלא אף מעלה אותה על נס, ורואה בהפעלתה את הגשמתו האישית של האדם הנכבש, את שחרורו הסופי. האקזיסטנציאליזם־הוא־הומניזם של סארטר נותן רישיון להרוג כל אחד ובכל דרך, ולוּ רק שהרוצח יהיה בעיצומו של מאבק לשחרור פוליטי. על פי סארטר תוך כדי השגת השחרור הפוליטי ישיג האדם האלים גם את שחרורו האישי, שכן הוא ממלא את חובתו כלפי עצמו ובורא את עצמו מחדש.

חשוב לראות שלמרות שדרכו של גנדי שונה, הופכית למעשה, מזו של סארטר, היא מכוונת אל אותן מטרות. לא זו בלבד שכמו סארטר גם גנדי מבקש להסיר מעל המדוכאים את זרוע מדכאיהם – זה מובן מאליו – אלא שכמו סארטר, גם גנדי רואה בגיבושו ושחרורו של האינדיבידואל המדוכא את תכלית מאבקו. הפרט הנאבק על חובותיו כלפי עצמו וכלפי החברה שסביבו עומד בלב מסעות השחרור שמציגים שני ההוגים הללו, ושניהם מנסחים מסגרת אתית שבתוכה אמור הפרט לפעול כדי להביא להגשמת מטרתו – כלומר להגשמתו העצמית.

בנוסף, יש לשים לב שהאלימות היא עבור שניהם הציר שסביבו יש להיערך במהלכו של המסע. עבור גנדי האלימות היא נשקו של החלש, של המדכא. היכולת של המדוכא להתמיד באי־אלימות והנכונות שלו לסבול את נחת זרועו של המדכא אמורות לחולל טרנספורמציה בשני הצדדים: המדכא יבין את חוסר המוסריות של מעשיו, ואילו המדוכא יעצים את צלמו המוסרי ויצבור כוח (פוליטי, וכאמור גם מאגי) מתוך אחיזתו באמת. עבור סארטר חובה על המדוכא, בתגובה לאלימות של המדכא, להפעיל אלימות חזרה, ולהשמידו. גם מבחינת סארטר מתחוללת טרנספורמציה בשני הצדדים: "נותר אדם מת, ואדם חופשי".

הכיוונים השונים שאליהם מפנים שני ההוגים את האלימות – גנדי אל עצמו פנימה, סארטר אל הזולת – משכפלים בזעיר אנפין כיוונים תרבותיים קדומים במערב ובמזרח. זרמים מרכזיים בדתיות המזרחית מספקים לחבריהם מסלול של התקדמות רוחנית המבוסס על התבוננות אל תוך הנפש. הפרט נדרש לכוון את מעשיו – או את ההימנעות ממעשים שונים – לקראת טרנספורמציה שהיא בעיקרה פנימית. לעומת זאת, הדתיות המערבית פונה מתחילתה מהאדם והלאה, אל האלוהות השונה ממנו. כאן הפרט נדרש לכוון את מעשיו לקראת "האחר לחלוטין", מקור האמת והטוב מבחינתו, להימנע ממה שאותו מקור עליון אוסר עליו ולנסות להתקרב אליו, או להידמות לו, עד כמה שהוא יכול. בעוד מהודו ומסין נקבל סוגים שונים של "דרך רוחנית", מישראל ומרומי יֵצאו דרכים שונות של עמידה אל מול השמים, של תפילה.

שתי הדרכים האלה מיתרגמות למערכת יחסים עם היסוד האלים שבחיים. בעוד המערב ישתמש באלימות כחלק מהדיאלוג עם האלוהות – הקרבת קרבנות, יציאה למסעות צלב וג'יהאד – המזרח ילמד את עצמו להפנים את האלימות, להשתמש בה כלפי עצמו במסגרת צורות שונות של סגפנות. מובן שהחלוקה הזאת היא סכמטית ופשטנית ביותר, ויש משתי צורות ההתייחסות לאלימות בשני חצאי כדור הארץ, אולם נדמה לי שהיא מוארת היטב מתוך המקרים שלפנינו, של סארטר וגנדי. סארטר פונה החוצה כדי לטפל בבעיה שבה הוא נתקל, גנדי – פנימה. סארטר נמצא בדיאלוג – שהופך למונולוג. גנדי במונולוג, שאמור להביא לדיאלוג.

גנדי בדרום אפריקה, 1906

גנדי בדרום אפריקה, 1906

חוויה אקסטית

החשיבה של גנדי וסארטר, על המקום המרכזי שהם נותנים לאלימות במסעו הרוחני/קיומי של היחיד, מעלה לפנינו את מרכזיותה של האלימות במסע המשמעות של האדם. יש לשים לב עד כמה הרעיון הזה שונה מהיחס הטיפוסי שלנו, כבני מערב מודרניים, לאלימות. הפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור מצביע על המרחק העצום שעברה האנושות מאז הימים שבהם אלימות (יחד עם מין) הייתה דרך מרכזית של פולחן דתי. הרג ומשגל היו דרכים להגעה לאינטימיות עם האלוהות, הן על ידי הקרבת קרבנות והן תוך אורגיות מקודשות. היצרים הבסיסיים שימשו מדרגות אל האלים.

תמורה גדולה התרחשה עם עלייתן של דתות שהרחיקו את הממד הרוחני או המקודש מהעולם ומהטבע. ההינדואיזם האופנישדי, הבודהיזם, היהדות הרבנית ואחריהן הנצרות והאסלאם הפכו את התשוקה לאלימות לרע, ואת האלימות עצמה לכל היותר לרע הכרחי. אלימות חדלה להיות הדרך לעבוד את האלוהות, ולפעמים אף הפכה בעצמה לטאבו, למשהו שאין לעשות (לפחות בתיאוריה).

אחרי המהפכה הפרוטסטנטית עבר המערב שלב נוסף, שבו האלימות הפכה למשהו מגונה, לחטא. למעשה, בתפיסה המודרנית הורגלנו לבטל את האלימות כלא יותר מתקלה, כמשהו שקורה כאשר הסדר הטוב משתבש, כמטרד. אולם אם נזכור את שורשי היחס האנושי לאלימות נוכל אולי להבין טוב יותר מה מלהיב צעירים רבים כל כך באלימות, החל מקטטות סביב משחקי כדורגל וכלה בהתגייסות למלחמות שאין להם שום קשר אליהן.

בספרו Humanity מביא הפילוסוף של המוסר ג‘ונתן גלובר עדויות של חיילים (רוסים ואמריקנים ברובם) שמתארים את ההשתתפות במלחמה כלא פחות מאשר חוויה אקסטטית. מעבר לפעילות האינטנסיבית ולקשרי הדם שנרקמים בין הגברים הלוחמים, המפגש עם המוות – וההרג – מציב את הפרט פנים אל פנים אל מול התהומות הפעורים של נשמתו. הוא מצטט יוצא וייטנאם שמעיד כי המלחמה, “עבור גברים, היא באיזשהו ממד נוראי הדבר הקרוב ביותר למה שהוא לידה עבור נשים: החניכה אל תוך העוצמה של החיים והמוות. זה דומה להרמת הפינה של היקום והצצה למה שיש מתחת“.

אפשר לתהות אם במסגרת המהוגנות הבורגנית שטיפחנו לא איבדנו משהו, איזשהו מגע בבטן הדברים, אינטואיציות עמוקות על הכוחות המניעים את האדם, שאינם רק השאיפה אל החופש והטוב, אלא התשוקה אל המוחלט, אל החיים ואל המוות. כמובן, דברים כאלה ממש נשמעו מגרונות פשיסטיים בתחילת המאה העשרים. גם הם לגלגו על העידון הבורגני והיללו את האלימות ההמונית. אין לי כל כוונה להצטרף אליהם. ברצוני רק להציע נקודת מבט נוספת על התשוקה לאלימות – ובהחלט לא להכשיר אותה.

הן גנדי והן סארטר מתייחסים לאלימות, נדמה לי, בכבוד הראוי לה, כיסוד עמוק שסביבו נערכים כוחות שונים בנפש האדם, כמהות במציאות שמתוך מערכת היחסים שלנו איתה אנחנו למדים על עצמנו – ועל האמת. נדמה לי שמבלי להכחיש סיבות רבות (דתיות, תרבותיות, חברתיות, כלכליות) אחרות, רק מתוך הבנה כזאת אפשר להעריך לאשורן התפרצויות של אלימות המונית, בין אם במערב בתקופות מלחמות העולם, ובין אם בזמננו, בעיראק של דאעש.

ד"ר תומר פרסיקו מלמד בתוכנית לדתות זמננו 
באוני' תל אביב ובמכון שכטר בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כד' אלול תשע"ד, 19.9.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 בספטמבר 2014,ב-גיליון נצבים וילך תשע"ד - 893. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. לדעתי, השימוש במאמר במונח 'אלימות' לא מתאים, משום שידוע שכדי לדון בנושא בצורה אובייקטיבית, וזה הרושם שהמאמר הזה מנסה לעשות, חייבים להימנע כמה שניתן מלהשתמש במילים בעלות קונוטציה רגשית/מוסרית מובהקת- ו'אלימות' היא ללא ספק מילה כזאת. אני במקום זה הייתי משתמש במונח "שימוש בכוח", שהוא נייטרלי יותר. זאת כמובן בנפרד מכך שבבחירה בשימוש במילה זו טמונה גם פרשנות נסתרת של האירועים, כמו בבחירה במילים "מדכא/מדוכאים" לעומת "שולט/נשלטים". באמת מדובר בפרשנות הכרחית?? אם בן אדם נשפט בבית דין בהליך מסודר ונידון לל"ט מלקות, לדוגמא, האם נגיד ששליח בית הדין "הפעיל אלימות" כלפי הנידון?! הופעלה סמכות בית הדין, היה שימוש בכוח פיזי, אבל אלימות- לא נראה לי.

  2. כל פעם שאני קורא את סארטר או עליו אני שוב לא מבין מדוע הוא נחשב לפילוסוף והוגה כה נחשב ומוערך

    אומנם אני מבין את שיטתו המובאת כאן על כך ש"העדינות לא מוחקת את האלימות " ואף מסכים עמה כשלעצמה ובכך ששיטות כמו של גנדי לא היו עוזרות כשמדובר במשטר כמו המשטר הנאצי וכמו שנאמר במאמר וכנגד אלימות צריך להשיב כגמולם של האלימים

    אך עדיין לראות בכך סוג של אידיליה "משחררת"? לשכוח שמדובר שסופו של דבר בחוסר ברירה וברע הכרחי?

    קשה לי להבין איך סארטר שרצה ללחום למען הצדק והחירות תמך בסטלין ו"גן העדן הסוציאליסטי" שלו וממש הכחיש את הידיעות שהועברו אליו בנוגע לגולאגים [נכון בסוף כשהתגלה סופית קלונו של סטלין הוא גינה אותו וחזר בו אבל עדיין התמיכה שהביא עד אז למרות הידיעות שהועברו אליו נראות לי תמוהות ביותר]

    קשה לי להבין איך כאחד שתמך במאבק המחתרתי הצרפתי נגד הכיבוש הנאצי גינה את משפטי נירנברג בנימוק של "אם הנאצים היו מנצחים צ'רצ'יל וטרומן היו על כסא הנאשמים" כאילו יש כאן בכלל סימטריה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: