אמון בכל מחיר | בכל סרלואי

4752241-1814

 

 

 

 

 

 

סַטיַאגרַהָה בדרום אפריקה

מ' ק' גנדהי

מאנגלית: מתן קמינר

בבל, 2014, 352 עמ'

 

 

 

מוהנדס קרמצ'אנד גנדי היה עורך דין צעיר, משכיל אך חסר ביטחון (חודשים קודם לכן הוא נתקף אימת קהל בבית המשפט ולא היה מסוגל לשטוח את טיעוניו), שהגיע לדרום אפריקה מהודו כדי לסייע בעניין משפטי. בהגיעו לדרום אפריקה נתקל בשורה של אפליות על רקע גזעי כלפי הקהילה ההודית, ובמקביל לעבודתו המשפטית נרתם בכל מאודו לפעילות ציבורית שמטרתה הייתה לשנות את העוול כלפי בני עמו. השהות הקצרה שהתכוון לה ארכה עשרים ואחת שנה, ובמהלכן פיתח את תורת הפרישות, הסַטיַאגרַהָה והאַהִימסָה (חתירה לאמת, אי אלימות והימנעות מפגיעה ביצור חי), שעשתה אותו למשחררה של הודו ולאחד האישים הדגולים במאה העשרים.

המאבק שעיצב את דמותו של גנדי נולד מתוך מציאות פוליטית. חריצותה של קהילת ההודים בדרום אפריקה הולידה צרות עין, בעיקר כשהתעורר החשש (המופרך) מצד השלטונות הבריטיים כי הצלחתם של הפועלים ההודים תפגע בעליונותו הכלכלית והחברתית של האדם הלבן.

השלטונות הלבנים פתחו במסע הסתה כנגד ההודים, במטרה להצדיק חקיקה גזענית. ההסתה השיגה את שלה, ולמרות העוול שבדבר הזדהתה רוב האוכלוסייה הלבנה עם טענת השלטונות, שרתמו את כל כוחם הדמוקרטי לצורך חקיקה לא דמוקרטית.

מצדו העניק גנדי לאנושות שיעור בדמוקרטיה כאשר הצליח לאחד את הקהילה ההודית באהבתה למולדתם הכפולה ובאמונה חסרת פשרות כי המאבק למען ביטול החקיקה הגזענית הנו אמת מוחלטת שראוי להיאבק עבורה, ושהצדק שבה יביא לניצחון. המהלך הגדול הזה היה דוגמה ומופת למאבק מכובד, לא אלים, שנעשה באמצעים רוחניים ופוליטיים כאחד. במהלך השנים שלאחר חזרתו להודו, עוד בטרם הרחיק הזמן את הזיכרון, העלה גנדי את תיאור המאבק על הכתב.

מבחן למנהיגות אמיתית

גנדי לא היה סופר. הכתיבה שלו מקיימת את עקרונותיו: אי אלימות ודבקות באמת. סגנונו מדוקדק ומלא פרטים – הוא מזכיר מאות אנשים שהיו שותפים מלאים לדרכו, והכרת הטוב אינה מאיימת עליו. הוא מתאר מאבק לא אלים בשפה לא אלימה, בפשטות שעשויה להיות מתישה למדי בעיני הקורא שאינו מורגל בסגנון שכזה.

המציאות הפוליטית והרקע שלה מתוארים לפרטי פרטים בשפתו היבשה והנוקדנית של עורך דין: מתיאור מדוקדק של ההתיישבות בדרום אפריקה על עמיה השונים, המאבקים ביניהם, הגעתם של ההודים ליבשת וההיסטוריה של דיכויָם, ועד לפירוט מזכרים, מאמרי עיתונות, דיונים בוועדות, מכתבים ותיקונים לחוק שהובילו לסיום המאבק. הוא נמנע מתיאור רגשותיו ומביע אותם באיפוק העומד ביחס הפוך לחומרת המאבק והשלכותיו; השפה והתיאור היבש מגלים כי גנדי לא אִפשר שום חציצה בין האידיאולוגיה שלו להתנהגות שלו. הוא היה השינוי שרצה לחולל בעולם, והשינוי הזה פעל עליו גוף ונפש. הקורא בספר נשכר ממנו לא רק בגלל מה שכתוב בו, אלא גם בזכות האופן שבו הוא נכתב.

מי שיצלח את הסגנון המתיש יגלה כי התבגרותו של גנדי ממנהיג צעיר למחוללה של תנועת המונים לא נסללה בפולחן אישיות אלא בעבודת צוות ממושכת, דקדקנית ומתישה, הכוללת מאבק עיקש ועקר בביורוקרטיה ופקידי ממשל. בעולם שבו מנהיגים זוכים להכרה מבית ומחוץ בשל מידת הסחף שהם מסוגלים לעורר בדעת הקהל, מזכיר גנדי כי מנהיגות אמיתית נבחנת בשעות שפל, ברגעים של ייאוש ויותר מכול – בהליכה סיזיפית על החבל הדק שבין עבדות לציבור וההובלה שלו אל העתיד.

גנדי חווה את המציאות כאפשרות המחייבת תיקון ליחיד ולכלל. עורך הדין הצעיר נרתם למאבק משום שהאמין בצדקתו ומשום שהיה משוכנע שמחובתו של היחיד לעשות ככל שביכולתו למען עולם צודק וטוב יותר. בעשותו כן הוא מחויב לתפיסה שקיום האדם משפיע ומוליד תיקון במציאות שבה הוא חי. הוא מפתח תפיסה פוליטית שהרוחני הוא החלק העיקרי שבה: תיקון האדם יוליד את תיקון המדינה, ומאבק מוסרי ירומם את הנאבקים וגם את אלה שנאבקים כנגדם, שכן הרוחני הוא הפוליטי.

היהודים אשמים באלימות

מאבקו המוצלח של גנדי בדרום אפריקה הוביל אותו למאבק מוצלח אחר, שיביא לימים לעצמאות הודו. בשנת 1937 ביקש משה שרת מידיד נפשו ושותפו היהודי של גנדי, הרמן קלנבך, כי ייסע להודו כדי לקרבו לרעיון הציוני. מסע זה לא צלח. גנדי האמין שהאמונה בטוב שבאדם תעורר את הטוב שבו, ומשום כך חשב שאמון בכוונותיהם הטובות של הערבים בפלשתינה יביא לביטול הסכסוך מעיקרו.

הוא תפס את הציונות כעניין שבלב וברוח ולא כעניין מעשי, ומתוך כך התנגד לה, אם כי מיתן את דעותיו אחרי ליל הבדולח. הוא הטיל אחריות על היהודים לאלימות שהם סובלים ממנה, וסבר כי העם היהודי צריך להגיב בהתנגדות לא אלימה הכוללת תפילה למען היטלר כדי לנצח את הנאצים. אפילו חברי ברית שלום, שתמכו במדינה דו לאומית, סברו כי הצורך להגן על החיים והרכוש שעה שהעם היהודי מצוי בסכנה קיומית גובר על תפיסת העמידה הלא אלימה והתנגדו, למרות הערצתם לאיש, לאופן שבו הוא חשב שיש לפעול כדי לסיים את הסכסוך.

המאה העשרים תיזכר כמאה שהתחילה בהצלחתו של מאבק הסטגיארהה, אבל נמשכה בלמעלה ממאה שנה של רציחות המוניות. מאה שנים אחרי ניצחונו של גנדי והמורשת הכבירה שהנחיל למין האנושי, נראה שהוא ניצח בקרב אך הפסיד במלחמה: האמון שהעניק גנדי באנושות עדיין מעורר השראה בלבו של הקורא. אך השאלה על המעשיות של תורתו, בזמן שבו נערפים ראשיהם של אלה שכוונותיהם טובות בסכיניהם של טרוריסטים רצחניים, נותרה ללא מענה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כד' אלול תשע"ד, 19.9.2014

 

 

 

 

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 בספטמבר 2014,ב-ביקורת ספרים, גיליון נצבים וילך תשע"ד - 893, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: