רעות בכל מחיר | אסא כשר

ללא אחוות לוחמים לא תיתכן נכונות להילחם וללא נכונות להילחם לא נשיג ניצחון. על המוסריות של נוהל "חניבעל" ועל סיכון חיי חיילים תוך ניסיון למצוא את גופות חבריהם

 כל אדם ששירת ביחידה צבאית, בין שהיא לוחמת ובין שהיא תומכת לחימה, חווה את היחסים האישיים המיוחדים המתפתחים בין חייליה. כל מי שהכיר אדם ששירת ביחידה צבאית כזאת היה עד ליחסים האישיים המתמשכים בין מי ששירתו בה יחד גם שנים רבות לאחר שהשתחררו. כל מי שראה מסמך המציג את ערכיו של צבא, כדוגמת "רוח צה"ל", פגש את הערך "רעות" הקובע אמת מידה ליחסים האישיים הראויים בין החיילים לבין עצמם. עם זאת ראוי לתהות על טיבם של היחסים הללו — מָהם, מנין הם באים ולאן הם הולכים. בני אדם, רובם ככולם, חוו יחס אישי של אהבה, ובכל זאת הרשה לעצמו המשורר לשאול: "אומרים, אהבה יש בעולם / מה זאת אהבה?"

שאלה דומה עולה בדבר אחוות הלוחמים. שיר "הרעות" של חיים גורי, המוכר היטב, המרגש כל כך, מזמין את השאלה: "כי רעות שכזאת לעולם / לא תיתן את לבנו לשכוח". מה זאת רעות? השיר עצמו אומר לנו על הרעות שהיא "אפורה עקשנית ושותקת", ו"מלילות האימה הגדולים" היא נותרת "בהירה ודולקת". רק המילים "אהבה מקודשת בדם" אמורות לפתוח צוהר אל תוך הרעות, אבל ככל שהן יפות ומרטיטות אין בהן צוהר של ממש. עוד נראה שהרעות אינה "אהבה" ורק מדי פעם בפעם היא "מקודשת בדם".

יש אפוא מקום לעסוק באופן סדור בהיבטים מרכזיים של יחסי הרעות, היחסים המיוחדים הללו, כדי להרחיב ולהעמיק את הבנתם, כדי להוסיף ולשכלל אותם. תמיד יצירת הבנה היא חלק מבניין הכוח. יצירת הבנה של היחסים האישיים המיוחדים שבין החיילים גם היא חלק מבניין הכוח, בניין היכולת והרצון לקיים את היחסים הללו כראוי.

לשם הדיוק: במאמר זה אשתמש במושג "רעות" רק במובן המוגדר במסמך "רוח צה"ל: ערכים וכללי יסוד" (1994) או במסמך "רוח צה"ל" (2000), שהוא נוסח מקוצר ומעובד מעט של קודמו. בביטויים "אחווה" או "אחוות לוחמים" אשתמש לציון היחסים האישיים המיוחדים שבין החיילים לבין עצמם, בלי להתייחס להגדרה זו או אחרת באחד מן המסמכים האתיים של צה"ל או של צבא אחר כלשהו.

"חיפשנו את החברים שלנו". החיפוש בציר פילדלפי, 2004  צילום: ברקאי וולפסון

"חיפשנו את החברים שלנו". החיפוש בציר פילדלפי, 2004
צילום: ברקאי וולפסון

תפיסה מושכלת

התפיסה של אחוות הלוחמים עומדת על כמה עקרונות שראוי להבחין בהם. ראשית, אחוות הלוחמים מתבטאת בעולמו של החייל בדפוסי ההתנהגות המושכלת שלו ולא במערכת הרגשות שלו. החובה של החייל לגלות מסירות לחבריו היא חובה לפעול כראוי בתחום העזרה לחבריו, בלי קשר לשאלה מהם הרגשות שלו כלפיהם כשהם נזקקים לעזרתו. הוא חייב לעזור לחייל אחר הזקוק לעזרתו בין שהוא אוהב אותו מאוד ובין שהוא נוטר לו טינה עקב סכסוך כלשהו שהתגלע ביניהם בעברם המשותף. הוא חייב להיחלץ לעזרת חייל אחר גם אם הוא אינו מכיר אותו כלל, מפני שהם משרתים באותה יחידה ונקלעו זה לקִרבתו של זה. הוא חייב להסתכן עד כדי חירוף הנפש גם אם המדובר בלוחם שאינו חייל אלא מי שמשרת במג"ב או בשב"כ, פועל בסמוך וזקוק לעזרה.

רגשותיו של החייל כלפי חבריו ומפקדיו אינם יכולים לשמש תשתית של ממש לפעילות הראויה של החייל בכל הקשור אליהם, לא רק מפני שהחייל חייב לפעול כראוי גם כשאין לו רגשות חיוביים אמיצים כלפי מי מחבריו או מפקדיו, אלא בעיקר מפני שאי אפשר להבטיח את הופעתם בלבו של החייל. אין טעם להורות לחייל לאהוב את חבריו, מפני שאין לו שליטה ממשית ביצירת רגשות האהבה של עצמו; אין טעם להורות לחייל לאהוב את מפקדו, גם מפני שאין דרך לבדוק מה בלבו של החייל על מפקדו, מלבד הדרך העקיפה של בדיקת המעשים שהחייל עושה, מעשים שהוא נדרש לבצע גם באין אהבה בלבו.

שנית, דפוסי ההתנהגות המבטאים את אחוות הלוחמים מופיעים, כמובן מאליו, כשלפנינו צוות קטן ומלוכד של לוחמים המכירים זה את זה ימים רבים וגם תחת אש, כדוגמת צוות הטנק, צוות המטוס או צוות הספינה. אולם אותם דפוסי התנהגות אמורים להתבטא במעשיו של החייל גם כלפי מי שנמצא איתו באותה פעילות צבאית, גם אם אינו בצוות שלו. בטנק יכול להימצא, מלבד הצוות של ארבעת השריונאים, גם קצין שיתוף ארטילריה (קש"א), העוסק בהכוונת ירי ארטילרי מדויק אל תוך שטחי האויב. הוא אינו שריונאי ואינו משתתף בפעילות הצבאית של צוות הטנק, אבל הוא יעזור להם לחלץ פצוע מתוך הטנק.

שלישית, אחוות הלוחמים מתבטאת במסירות ההדדית של החיילים. המסירות הזאת, כשהיא משרתת מטרה חיובית וחיונית, עשויה להיות קיצונית — בממדי הסכנה הנשקפת, הזמן הנדרש והמשאבים המתחייבים.

הנכונות המתמדת של החייל להגיש עזרה לחייל אחר הזקוק לה אמורה להיות נכונות להגיש את העזרה למרות כל קושי לעשות זאת, עד כדי חירוף הנפש. כאן מתגלה ההבדל העמוק והמעשי שבין החובות המוסריות של החייל לבין החובות האתיות שלו. החובות המוסריות הן החובות של האדם, באשר הוא אדם, כלפי אדם אחר, באשר הוא אדם. החובות האתיות של החייל נוספות על החובות המוסריות שלו. החובות האתיות של החייל כלפי חברו הן החובות שלו, באשר הוא חייל, כלפי אדם אחר, באשר הוא חייל. החובות האתיות מתווספות בכל מצב שבו אדם פועל לא רק כאדם, אלא גם בתור בעל מקצוע, בעל תפקיד וכדומה. הצו המוסרי "לא תעמוד על דם רעך" מחייב את האדם שלא להתעלם מן הסכנה הנשקפת לחברו, מחייב אותו לעזור לאדם הנתון בסכנה, אבל הוא אינו מחייב אותו לחרף את נפשו שלו לשם כך. לעומת זאת הצו האתי מחייב את החייל לחרף את נפשו ככל הנדרש כדי לעזור לחייל אחר בפעילותו הצבאית.

המסירות ההדדית היא קיצונית כראוי כאשר מטרותיה חיוביות וחיוניות. אסור להבין את אחוות הלוחמים כעילה לחייל אחד להגן על חייל אחר שלא נהג כראוי או אפילו פשע. בהשאלה מערך "טוהר הנשק", אפשר לומר על אחוות הלוחמים שכל מה שהחייל עושה על יסודה חייב לעמוד באמות המידה של "טוהר אחוות הלוחמים".

ערך מכונן

הערכים האמורים להתבטא במעשיו של אדם, בהיותו בעל מקצוע, תפקיד או מעמד מסוים, נבדלים אלה מאלה בשורשיהם. חלק מן הערכים הם תכליתיים: ההתנהלות על פיהם היא פתרון של בעיה מסוימת שאין לנו טוב ממנו. דוגמה מוכרת לכך היא הערך של המשמעת הצבאית. לערך זה שני ממדים: הממד הגלוי של הציות והממד הסמוי של האמון. השלטת משמעת פירושה כינון יחסים של אמון היוצרים יחסים של ציות.

לא כל מערכת של יחסי אמון הדדיים מתבטאת ביחסים של ציות. יחסי אמון במסגרת משפחתית יכולים להיות מלאים ויציבים בלי שמתגלית בהם שום תופעה של ציות בנוסח הצבאי. לעומת זאת במסגרת צבאית המפקדים והחיילים מקיימים מערכת של יחסי ציות סדורים. בניין הכוח הצבאי כולל, בין השאר, את בניין המערכת של יחסי ציות כאלה, על יסוד כינונה של מערכת יחסי אמון וטיפוחה המתמיד. למה נוהג כל צבא בעולם לבנות מערכת של יחסי ציות? התשובה הראשונית היא תכליתית: הפעילות הצבאית של חיילים אמורה להיות מתואמת, מודרכת ומנוהלת על ידי מפקדים, מפני שאם לא כן אי אפשר לנצח בקרב. קיום משמעת הוא תנאי הכרחי להשגת תכלית הפעילות הצבאית הרגילה.

המעמד הראשוני של אחוות הלוחמים מקביל למעמד הראשוני של המשמעת. באופן כללי ללא אחוות לוחמים לא תיתכן נכונות להילחם, וללא נכונות להילחם לא תיתכן השגת ניצחון. לפיכך ללא אחוות לוחמים אי אפשר להשיג את תכליתה של הפעילות הצבאית הרגילה. כאן נשאלת השאלה הטבעית: למה אחוות הלוחמים היא תנאי הכרחי לנכונות להילחם? התשובה הרווחת באה מתחום הפסיכולוגיה של הלוחמים בצבאות העולם.

התובנה היא שהכוח המניע את החייל להילחם, להסתכן לנוכח פני אויב, הוא כוח הלכידות הקושר את החייל אל זולתו; וככל שמעגל הלכידות הוא בעל משמעות מעשית עמוקה יותר בחיי החייל, כך כוח הלכידות חזק יותר. לפיכך החייל יילחם עם חבריו לצוות הלוחמים, עם מפקדו הישיר, עם פקודיו הישירים, ולמענם, בלכידות חזקה יותר מכפי שיילחם עם בני אדם רבים אחרים, למען המולדת המשותפת, למשל. הלכידות היחידתית של הלוחמים היא הכוח הנפשי המניע אותם להילחם חרף הסכנה לחייהם – לדבוק במשימתם, לגלות אומץ לב ואף לחרף את הנפש.

המעמד הראשוני של אחוות הלוחמים הוא אפוא תכליתי: בלעדיה לא תיתכן לחימה, בלעדיה לא ייתכן ניצחון, בלעדיה לא תיתכן הגנה על האזרחים ועל מדינתם מפני אויב. ועם זאת ערך אחוות הלוחמים הוא לא רק ערך תכליתי אלא גם ערך מכונן. לכל מקצוע, לכל ארגון, לכל עיסוק מורכב יש זהות, תיאור מאפיין, ייחודי, המאפשר להבדיל בין מקצוע זה למשנהו, בין ארגון אחד לארגון דומה. ערך מכונן הוא אחד מרכיביה של זהות כזאת, המגדירים אותה, המאפשרים להבחין בינה לבין זהויות אחרות. ערך אחוות הלוחמים הוא ערך מכונן של מקצוע הלחימה, של כל ארגון לוחם. אם ערך זה אינו מתבטא כראוי בפעילותו של ארגון, אין מדובר בארגון לוחם.

יתר על כן, אחוות הלוחמים היא לא רק הכרחית, אלא גם אמורה להתבטא באופן ייחודי – מה שנראה דומה הוא לאמתו של דבר שונה: "זר לא יבין את יחסי הרעות הנצרבים בין הלוחמים. אותה רעות שמניעה אותך לקום ולהסתער יחד ולא לאכזב את החברים, קורעת את לבך בנפול חברך" (ראו יוסי ברגר, חופשת קיץ, רמת גן: רימונים, 2010, עמ' 103. זהו ספר זיכרונות של סגן אלוף במילואים ממלחמת לבנון השנייה).

סיכול חטיפה

צה"ל שהה בדרום לבנון מאז מבצע שלום הגליל ועד מאי 2000. בשנים הללו נעשו מדי פעם בפעם ניסיונות לחטוף חיילים, בעיקר כדי לדרוש ממדינת ישראל תמורה לשחרורם בדמות מחבלים המוחזקים בידיה. כמקובל בצבא האמור להתנהל באופן מקצועי, נוסחה פקודה המוכרת בשם "חניבעל", שהורתה לחיילים כיצד לפעול לנוכח ניסיון לחטיפת חייל.

במחשבה ראשונה, הערך "רעות" עצמו מפנה לשני כיוונים שונים. מצד אחד, ראוי לסכל ניסיון לחטיפת חייל כדי שלא ייפול בידי אויב אלא יהיה ביחידה הצבאית שלו ויחזור מדי פעם בפעם לביתו, אל משפחתו וחבריו. מצד שני, כדי לסכל ניסיון של חטיפת חייל אין מנוס מניסיון לפגוע במי שמנסים לחטוף אותו. כיוון שאין מנוס מלעשות זאת באש וכיוון שהחייל נמצא בסמיכות למי שמנסים לחוטפו, אין מנוס מירי המכוון אל קרבתו של החייל, ובלשון אחרת – אין מנוס מירי המסכן את החייל. מובן שהשיקול הראשון מתחייב גם מהערך "דבקות במשימה" והשיקול השני קשור גם לערך "חיי אדם".

במרוצת השנים חטיפת חייל הפכה בידי ארגוני הטרור לשיטה שיש לה משמעות אסטרטגית. בהתאם לכך הרצון לסכל חטיפות חיילים גבר עד כדי כך שפקודת "חניבעל" התפרשה, תחילה, כמתירה לסכל את ניסיון החטיפה "בכל מחיר", ואחר כך כמתירה לפגוע בחייל בכוונה תחילה, בטענה ש"טוב חייל מת מחייל חטוף".

שוחחתי על משמעות הפקודה הזאת עם חיילים ומפקדים רבים, גם בזמן מלחמת לבנון הראשונה וגם בעשור האחרון (ואף במהלך מבצע "צוק איתן"), ולעתים קרובות הופתעתי מן ההגנה הנלהבת שנתנו אחדים מן החיילים והמפקדים הצעירים לרעיון ההריגה של החייל בכוונה תחילה כדי לסכל את חטיפתו בחיים. כיוון שחיילים יודעים מראש שכדי להגן על המדינה ועל אזרחיה הם מסתכנים במגע עם האויב, כך נאמר לי לא פעם, החיילים אמורים לדעת שחבריהם עלולים להרוג אותם כדי להגן על המדינה ועל אזרחיה מפני המצב הגרוע שבו חייל חי נמצא בידי האויב. הטענות הללו מוטעות בעליל, גם מבחינת פקודות הצבא וגם מבחינת האתיקה הצבאית הכורכת את הערך "רעות" עם הערכים "דבקות במשימה", "חיי אדם" ועוד.

אחד השיקולים העיקריים האמורים להנחות את המפקדים ואת החיילים בביצוע המשימה של סיכול ניסיון לחטיפת חייל על פי פקודת "חניבעל" (נוסח אוקטובר 2010) הוא זה: "יש לפעול, ככל הניתן, לעצירת פעולת החטיפה, לרבות הפעלת אש, אך לא באופן שעלול להוביל בסבירות גבוהה למותו של החטוף, זאת מתוך הבנה שערך חיי החטוף גבוה ממחיר החטיפה".

כללי הפתיחה באש מנוסחים בהתאם לשיקול זה. ההכרעה הערכית ברורה וחשובה: חיילים לא יהרגו את אחד מחבריהם כדי להגן על המדינה מפני סכנה של חטיפת חייל, גם אם זו נחשבת בעלת משמעות אסטרטגית. הערך "רעות" מחייב את החיילים לעזור זה לזה כחלק מן המאמץ המשותף לבצע את המשימות הצבאיות המיועדות להגן על המדינה ועל אזרחיה. הערך "רעות" ואיתו הערך "חיי אדם" מובילים למסקנה המוחלטת שהפעלת החיילים נגד אחד מהם באופן שמביא אותו אל מותו אינה באה בחשבון, אפילו אם לעתיד לבוא, כדי להחזיר את החייל הביתה בשלום, תיאלץ המדינה לשחרר תמורתו מחבלים.

היחס לחללים

המצב השני הוא היחס לחללים. בדרך כלל הערך "רעות" מדריך את ההתנהגות של חיילים כלפי חייל כלשהו בזמן שירותו בצה"ל, בחייו, אולם לעתים הוא אמור להדריך את התנהגות החיילים כלפי חייל גם במותו. נזכיר כאן שלושה הקשרים חשובים.

(א) בין כללי היסוד שב"רוח צה"ל: ערכים וכללי יסוד" היה כלל שקבע כי "החייל יבטא כבוד מיוחד לחללי צה"ל. החייל ינהג בכבוד בבתי העלמין, באתרי הנצחה ובטקסי זיכרון והוקרה ויתייחס בכבוד למשפחות השכולות" (אגב, מחיקת הכללים במעבר מ"רוח צה"ל: ערכים וכללי יסוד" אל "רוח צה"ל" גרמה, בין השאר, לכך שהיום אין במסמך היסודי של האתיקה הצבאית אף לא מילה אחת בדבר היחס לחללי צה"ל ולמשפחות השכולות. לא צריך להכביר מילים על הדופי האתי והמוסרי שבתופעה הזאת).

כל אדם המכיר היטב את עולם השכול יודע כי לחלל יש נוכחות מובהקת בחיי הנותרים אחריו. נוכחות זו מתבטאת במשפחה מגוונת של מנהגים השומרים על דמותו של החלל בתודעת קרוביו וחבריו החיים. דוגמאות ידועות הן האזכרה השנתית בבית העלמין וטקס יום הזיכרון בבית העלמין ובאתרי הנצחה אחרים. המנהגים הללו הם גילויים עמוקים ומרגשים של הערך "רעות" בעולמם של החיילים.

(ב) לעתים מקום קבורתו של חייל שנספה אינו ידוע, לא לבני משפחתו ולא לצה"ל. הערך "רעות" מתבטא היטב במאמץ המאורגן והמתמיד של צה"ל לאתר את מקום קבורתו של כל חייל כזה, גם אם נספה לפני עשרות בשנים, במלחמת השחרור.

(ג) בעת פעילות צבאית נגד מנהרות ההברחה בין מצרים לחבל עזה, במאי 2004, נפגע זחל"ם של צה"ל שהיו עליו חמישה חיילים. כיוון שהזחל"ם היה עמוס חומר נפץ, הפגיעה גרמה לו, ולכל מה שהיה עליו, להתרסק לחלוטין. מיד לאחר מכן התנהל מבצע צבאי לחיפוש חלקי גופות של החיילים שנספו משני עברי ציר פילדלפי. אזור החיפושים לא היה חשוף לאש אויב ישירה. לעומת זאת הכוח שאבטח את המחפשים פעל בתנאים מסוכנים. שני חיילים מן הכוח המאבטח נהרגו מאש אויב, אולם לא בשל עצם האבטחה, אלא בזמן פעילות אחרת שהייתה כרוכה בטעויות פיקודיות ומקצועיות.

אני משוכנע שמבצע החיפושים היה מוצדק. הסכנה שנשקפה לכוח המאבטח לא הייתה שונה מן הסכנה שנשקפה לכל כוח צבאי ששהה בסביבה לשם ביצוע משימה צבאית. פעילות בתנאי הסכנה הרגילים לשם החיפוש הייתה מוצדקת. משעה שהמפקדים הגיעו למסקנה שהסכנה גדלה, החיפושים הופסקו. שום חייל לא סיכן את חייו בכך שעסק בחיפוש. היו חיילים שפעלו בתנאים מסוכנים כשאבטחו את המחפשים, אולם זו הייתה סכנה שבסבירות גבוהה יכלו להתמודד איתה בהצלחה ובשלום.

פעמים רבות תיארתי את האירוע הזה באוזני חיילים ומפקדים. תמיד שאלתי אותם מה עמד במוקד של אותם חיפושים לדעתם. לעתים היה מפקד שידע להשיב על השאלה הזאת במדויק. אחד מהם ענה לי בגוף ראשון: "חיפשנו את החברים שלנו". מובן שהם לא חיפשו חברים חיים, אף לא גופות שלמות, אבל בכל זאת הם חיפשו את החברים שלהם, את אלה שהייתה להם נוכחות חיה ומחייבת בנסיבות המיוחדות הסמוכות למותם בידי אויב. לטעמי, זה היה ביטוי מופתי של הערך "רעות" — בחיי אותם חיילים ובחיי כל חייל שראה את התמונות שלהם כורעים על ברכיהם כדי לחפש את חבריהם.

אחד מכללי היסוד שב"רוח צה"ל: ערכים וכללי יסוד" דרש מן החייל להימנע מכל "קשירת קשר לחיפוי על עברה כלשהי או על תקלה כלשהי" והוסיף בלשון חיובית: "נוכח עברה או תקלה יפעל החייל באופן מושכל וכדין לתיקון המעוות" (כלל 15). זהו כלל אתי היפה לכל ארגון ולכל קהילה מקצועית, וחשיבותו לשיפור האיכות של הפעילות רבה ביותר. דיון מפורט מופיע במאמר המקורי.

הכלל שלפנינו מתווה גבול חשוב של הערך "רעות". נאמנות מובהקת לערך הזה אין פירושה נכונות להעלים עין מהתנהגות שיש בה דופי ועל אחת כמה וכמה להזדהות איתה. הערך "רעות" מחייב השגחה על הזולת, גם כדי שזה יפעל כראוי.

המאמר במלואו מופיע בספר "מסע אל האחווה", שיצא לאחרונה בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ד, 12.9.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בספטמבר 2014, ב-גיליון כי תבוא תשע"ד - 892 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: