מבוא למלחמה | בכל סרלואי

הספר על זוועות מלחמת העולם הראשונה המיותרת הסיט את הזרקור מן האומה אל היחיד. כשקוראים בו בפרספקטיבה ייתכן שיש לשוב ולהתבונן בעמים מחוללי המלחמות

unnamedבמערב אין כל חדש

אריך מריה רמרק

מגרמנית ואחרית דבר: גדי גולדברג

מחברות לספרות, 2014, 204 עמ'

אני צעיר, בן עשרים בלבד. אבל איני מכיר ממסכת החיים אלא את הייאוש ואת המוות, את האימה ואת שילובם של דברים חסרי טעם עם תהום של ייסורים. אני רואה עמים מוסתים לתקוף זה את זה וממיתים איש את רעהו בשתיקה, בבערות, באווילות, בצייתנות ובתמימות. אני רואה את טובי המוחות בעולם ממציאים כלי נשק ומילים כדי להאריך את כל המעשים האלה ולעשות אותם מתוחכמים יותר. ויחד איתי רואים את כל זה בני גילי, כאן ומעבר לקווים, בעולם כולו, ויחד איתי חווים את כל זה בני דורי. מה יעשו אבותינו אם נקום יום אחד, נתייצב לפניהם ונדרוש דין וחשבון? למה הם מצפים מאיתנו ביום שלא תהיה עוד מלחמה? שנים על שנים עסקנו במלאכת ההריגה – זה היה המקצוע הראשון שרכשנו בחיים. ידיעת החיים שלנו מצטמצמת לידיעת המוות. מה יבוא אחר כך? ומה יבוא עלינו?

שורות אלה נכתבות מנקודת מבטם של “הרעים“. זהו הרהור של פאול בוימר, חייל צעיר בצבא הקייזר הגרמני במלחמת העולם הראשונה. לסיפור מנקודת מבטו אין סוף טוב: גרמניה הובסה עד עפר. סיפור עם סוף רע, מנקודת מבט שאיננו רוצים לאמץ; והרי התקופה שבין שתי המלחמות הייתה הנשימה שלפני הצלילה אל מרחץ דמים גדול יותר, שממנו יצאנו מצולקים באופן אישי. ודווקא משום כך זהו ספר חובה עבור כל מי שחי במאה העשרים ואחת ופגש פעם את המלחמה, ודווקא מנקודת המבט הזו: שכן מתחת לשכבות המדים והשפה, בכל עורקי המין האנושי זורם ושותת אותו הדם.

“במערב אין כל חדש“ הוא משפט קוד של התקשורת הגרמנית בזמן המלחמה, שפירושו היה שאין התקדמות בחזית, משפט שנאמר גם כשהיו לצבא אלפי הרוגים מדי יום. אריך מריה רמרק הכיר את המלחמה היטב: הוא לחם בה כשנתיים וזכה לעיטורים על גבורתו עד שנפצע והוצב בעורף. בתקופת החלמתו החלה מתגבשת האידאולוגיה הפציפיסטית הבאה לידי ביטוי בספר: המלחמה היא הפסד מוחלט לרוח האנושית ואין בה שום ניצחון, שכן כל הצדדים מפסידים בה לסבל ולזוועה, מלבד המוות – המנצח הגדול.

עבור התפיסה הזו שילם רמרק מחיר אישי כבד: הוא ויתר על העיטורים משדה הקרב וזכה לביקורת נוקבת מצד החברה הנאצית. בצאת הספר לחנויות בשנת 1929 הוא הוגדר כרעה חולה המשחיתה את נפש האומה, ומבטאת את כל הרע בגרמניה של הקייזר. העלילו עליו שהוא יהודי והספר הושלך לאש בשרפת הספרים של ברלין. הוא ברח לשוויצריה וחי בגולה עד אחרון ימיו. כאז כן היום, האידאולוגיות הלוחמניות יודעות יפה להעלים את כל אלה המטילים בהן ספק.

על מלחמות נכתבו רומנים, ספרי שירה וכרכים שלמים שבאו לפאר אותה. האפוסים הגדולים ביותר של המערב, האיליאדה והאודיסאה, מתארים את הדר המלחמה. והנה בא רמרק ונוטל את הפאר ממנה, בתארו את חייו של החייל הפשוט הנמק בחפירות. התיאור הזה נוטל את העוקץ מהאידיאה הלוחמנית, כיוון שבכנותו המזעזעת הוא אינו מאפשר את המשך מחול המוות. לא פחות משהוא מעמיד במרכז הספר את זוועות המלחמה, הוא תוהה על עצם קיומה.

מלחמת העולם הראשונה הייתה מלחמה שאיש לא רצה בה, והלוחמים בה ידעו כי הם מוטלים כקני קש למערבולת. במציאות הזו, שבה מתוארות לעומק האווילות במלחמה וסבלו האיום של הפרט, מאבדת האידיאולוגיה הלאומנית מערכה, כיוון שאלומת האור מוסטת מרוח הרבים אל היחיד: החייל הפשוט הוא רק פרט בתוך כלל של גופות, הנרמס תחת מגף האומה.

במלחמה, המוות הוא המנצח הגדול. חייל במלחמת העולם הראשונה, צרפת, 1917

במלחמה, המוות הוא המנצח הגדול. חייל במלחמת העולם הראשונה, צרפת, 1917

חיים מתים

ספרות טובה אינה מאפשרת את שכחת העבר. את מה שרחק בעשן הזמן, התשישות והשכחה היא מזכירה ומנכיחה בהווה בלי רחמים. ככזו היא מציעה אלטרנטיבה להיסטוריה השקולה והצוננת, המונה חיי אדם במספרים ואינה מספרת דבר על סבלם.

“במערב אין כל חדש“ (שעובד לסרט ב־1930 ולרימייק עטור פרסים ב־1979) הוא סיפורם של כמה מהמספרים כאלה, חיילים בחזית הגרמנית. פאול בוימר, בן דמותו של רמרק, מספר על עצמו מגיוסו ועד למותו הסתמי ועל חבריו לפלוגה שנעשו לו יקרים מאחים. בסופו של הספר ימותו כל הגיבורים שלו, אבל הטקסט יימשך עוד כמה שורות.

רמרק, המתאר באומץ את המלחמה מנקודת מבטו של החייל הפשוט, מוציא אותו ואת חבריו מגדר יחידים, והופך אותם לדמות דיוקנו של דור שלם, שלו הוא מקדיש את הספר בתחילתו: “הדור שנחרב במלחמה, גם אם ניצל מאש הפגזים“. הוא מעמיד מצבה של מילים על קברם של אלה שגוועו באופן שאין מילים כדי לתארו ומזכיר לאומה את פרטיה, ולראשונה בהיסטוריה של “הדור האבוד“ עושה את הפרטים לחלק מהמציאות של אלה שמתו במלחמה, גם אם יצאו ממנה חיים.

זהו דיוקן עשיר ומפורט, המתאר באופן נאמן את המלחמה וזוועותיה, ואת הרגעים שסביבה: ההפוגות, בטנם המקרקרת של החיילים, היכולת להתפעל מהטבע גם בשדה הקרב, ויותר מכול את הרצון לשקט מצווחות המוות והאש. אבל תיאור הרגעים הקטנים שבספר עושה אותו לגדול באמת. כאשר יוצא הגיבור לחופשה הוא מגיע אל ביתו ומוצא את עולמו המוכר זר לו. הבגדים שלבש לפני גיוסו קטנים עליו, כיוון שהאיש הצעיר גדל בממדי גופו, גם אם סבל העולם אינו תואם את מידותיו.

אמו מודעת למצבו אך לא מסוגלת לשוחח איתו על כך מכיוון שהיא חולה. לא רק היא חולה, אלא כל העולם שהוא מתייחס אליו ומגן עליו: אביו ומכריו מחפשים את סיפורי המלחמה ההרואיים, שיצדיקו את סבלם של ההמונים בעורף, ומכריו מותחים עליו ביקורת מפורשת – חוסר נחישותם של החיילים הוא זה שגורם למלחמה להימשך. ספריו, שאותם אסף במסירות חרף עוניו, עומדים אילמים והמילים שבהם חסרות פשר. מותש ודומם מונח החייל בחייו המוכרים, ומגלה שמולדתו שעליה נלחם והבית שממנו יצא אינם קיימים עוד – החייל הוא אזרח המלחמה בלבד.

בשפה רזה, חסכונית ומדויקת עושה רמרק את תיאור המוות לשיר הלל לחיים. זהו תיאור שכולו הווה מתמשך, כמציאות המלחמה, הכתוב בנשימה אחת, בספר שפרקיו ארוכים ומחולקים לחוליות מדודות. כך מתאפשרת קריאה כפולה: קריאה ארוכה, קצרת נשימה ובלתי נסבלת של מלחמה ללא קץ ותכלית, ולעומתה קריאה מקוטעת ותזזיתית של עמוד כאן עמוד שם. בעולם שבו הקטסטרופה שמחוללת האנושות על עצמה טורפת את כל הקלפים, גם הכלל הספרותי של מוקדם ומאוחר יכול לאבד מערכו. במובן הזה דומים דפי הספר לימי המלחמה: כמותם בזוועה ובחוסר התכלית שבהם, שלא כמותם בדרגת ייאושם, ומעבר להם ברצון האדיר לחיות למרות הכול. המתרגם גדי גולדברג הצליח להעביר את לשון ההווה של המקור לעברית, בתרגום שמצליח לבטא שפה הנטועה עמוק בעבר ובהווה כאחד. תרגום זה היה נחוץ ביותר, כיוון שהתרגומים שקדמו לו (שנעשו על ידי יעקב הורוביץ וש‘ ימואלי) התיישנו מאוד.

מלחמה ללא רייטינג

לספרות מלחמת העולם הראשונה יש מעט מאוד קהל בימינו. זוהי ספרות קשה, המתארת מוות לא הרואי במלחמה שאין לה קץ ותכלית. למיעוט הכמותי הזה לא ניתן להשוות את ריבוי הספרים על מלחמת העולם השנייה, מלחמה שההכרח והצדק בה היו ברורים.

אבל היעדרו של קהל קוראים אינו מוכיח את חוסר ההזדקקות שלו לספר. בחברה למודת מלחמות יש חובה לראות גם את צדדיה האוויליים וחסרי התכלית של המלחמה, ולספרות כזו יש מעלה מוסרית בחברה למודת קרב. יש לקוות שצאת הספר יבשר על תשומת לב מחודשת לספרות מלחמת העולם הראשונה, ובכלל זה גם הספרים החשובים שנכתבו עליה בעברית, כדוגמת יצירות המופת של אביגדור המאירי “השיגעון הגדול“ ו“בגיהינום של מטה“, הראויים ליציאה מחודשת בדפוס.

את “במערב אין כל חדש“ נוהגים לכנות רומן פציפיסטי. זוהי הגדרה נכונה אך לא מספקת. הספר הוא אנטי מלחמתי לא משום שהוא טעון באידיאולוגיה, אלא משום שהוא מתאר את המלחמה כהווייתה ומביט בה: ערמות גופות החיילים הנמקים בחפירות, הלוחמים הנמלטים משדה הקרב על גדמי רגליהם וקולות הסוסים הפצועים הצורחים אינם מצריכים הנמקה להתנגדות למלחמה מעבר לעוול ולזוועה שבה. אבל הספר מחייב גם קריאה נוספת: נקודת המבט האבודה של החייל הקטן אינה מספיקה, כיוון שההיסטוריה הקרובה מלמדת אותנו שצבא הוא הרבה מעבר לסך חיילים המבצעים פקודות.

הקריאה חסרת המנוחה של הזוועות בספר מעוררת אימה כפולה, שכן מעבר לאסון המפורש המתואר בו יודע הקורא כי זהו רק המבוא לקטסטרופה איומה בהרבה. על אף ש“המלחמה היא כמו קדחת: אף אחד לא רוצה בה, ובכל זאת היא פורצת“, מחייב “במערב אין כל חדש“ קריאה בספר גם כפרק מבוא למלחמה שבאה שאחריה, וככתב אישום משתמע וחריף כלפי דור שמותו בחפירות הביא למותם של מיליונים רבים אחרים כשלושה עשורים לאחר מכן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ד, 12.9.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בספטמבר 2014, ב-גיליון כי תבוא תשע"ד - 892, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. הספר והסרט שמבוסס עליו -צפיתי בגרסה של שנת 79' למניינם- אכן מומלצים ביותר בכדי להבין את ההתרחשות של המלחמה המיותרת הזו

    יש לציין גם שרמארק גם כתב על המלחמה ואיבוד ערך חיי האדם שבה במוות הסיטונאי בקרבות את המשפט הנודע שמייחסים בטעות לסטלין "מוות של יחיד זו טרגדיה מוות של רבים זה סטטיסטיקה" שבא לתאר את ההתרגלות למוות של אלפים ורבבות ביום אחד כאילו "אין חדש" כלשון שם ספרו ומתוך מחאה על אווירה זו כמובן

    -רק בכדי לסבר את האוזן בקרב על הסום המר והנמהר כבר ביום הראשון היו לצד הבריטי 60,000 נפגעים מתוכם 20,000 הרוגים! וזה רק ביום אחד בודד-

    המשפט המפורסם נכתב לא בספרו המדובר כאן אלא בספר אחר שלו "האובליסק השחור" שמתאר את החיים בגרמניה של ויימאר לאחר המלחמה והטראומה שליוותה אותה לאלו שחזרו ממנה ולחברה כולה

  2. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3752194,00.html

    אומנם כתבה מלפני 5 שנים אך לציון 100 שנה לפרוץ מלחמה"ע הראשונה שווה לקרוא

    נשוא הכתבה בגילו המופלג לא שכח לבקר את המלחמה על נוראותיה אותה חווה כלוחם בקרב פשנדל[אחד הקרבות האיומים ביותר במלחמה]

  3. פרסם את זה מחדש ב-העולם כמקור וכתרגוםוהגיב:
    מטבע היותו קלסיקה ספרותית של כל הזמנים, פורסמו לא מעט רשימות ביקורת על תרגומי החדש ל״במערב אין כל חדש״. זאת אחת היפות ביותר שקראתי. רגישה לשפה של הרומן, לעולם שלו, וגם ההשוואות שלה להווה לא קלישאיות

  4. במערב יש חדש, ובמזרח?

    מלחמת העולם הראשונה היתה אולי חידוש במספר נפגעים, אך לא היתה כלל ועיקר חידוש בתרבות המערב, שראתה במלחמה עיסוק אצילי. במשך אלפי שנים רצופים תולדותיה של אירופה מלחמות. אף רוחות המודרנה לא עצרו את תרבות המלחמה, אלא נתנו לה כלים מפותחים לעשותה רצחנית יותר.

    מה שהביא את העולם למהפך תודעתי גמור, שהוציא את המלחמה מה'מודה', היתה מלחמת העולם השנייה, הן בשל מספר הנפגעים העצום, הן בשל הניצחון הברור והבאתם לדין פלילי של הפושעים, והן בשל 'מאזן האימה' שיצר הנשק הגרעיני שפותח במלחמה זו (ודוקא כמה יהודים פציפיסטים תרמו במחקריהם לתהליך זה…)..שבעים שנה של שקט ממלחמות, הוא הישג שלא היה כדוגמתו בעולם המערבי!

    לגמילה זו של 'מלכות אדום' מהחרב, תרמה גם העובדה שהפעם, שלא כבמלחמת העולם הראשונה, המנצחים עזרו לשקם את כלכלת האומות המנצחות. הגרמנים והיפנים גילו שהם יכולים 'לכבוש את העולם' לא בכוח הנשק, אלא בכוח הכלכלה. הם למדו לרתום את חריצותם ודבקותם במטרה, לאפיקים של שלום שמביאים ברכה לעולם.

    מהפך זה מעורר בנו תקוה שגם העולם המוסלמי, שלאורך ההיסטוריה היתה תרבותו פחות מלחמתית. ובצד תקופות של פריצה וכיבוש ידע גם תקופות ארוכות של מאות שנות יציבות – שגם הם יתעשתו וילמדו מצדדי התיקון של המערב, ולא מרוחות התוהו. הלוואי!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בפיסקה 3 –

      … המנצחים עזרו לשקם את כלכלת האומות המנוצחות…

    • חזון הגאולה בדרכי שלום

      את החזון של משיח המתקן את העולם בדרכי שלום טוו הרמב"ם, ר' נחמן מברסלב והראי"ה קוק – ראו במאמרו של הרב אליהו גליל, 'בדרך אל המונותאיזם', באתר זה, ובהערותיי שם.

      שלושתם חוו מלחמות עולמיות. הרמב"ם את מאבקי הצלבנים והמוסלמים במזרח ואת המלחמות והרדיפות של ה'אלמווחידון' במערב; ר' נחמן – את מלחמות נפוליאון; הראי"ה – את מלחמת העולם הראשונה. נראה שמה שראו – הספיק להם…

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: