השלום כאופציה אידיאלית | חנן פורת

האפשרות האידיאלית לקריאה לשלום תיתכן רק אם יסכימו גויי הארץ לקבל את ריבונות ישראל ולהתנהג כבני אדם. עיון תנ"כי ופרשני באוריינטציה עכשווית

 בחרנו לעסוק בסוגיה טעונה מאוד, שהגדרנו אותה "קריאה לשלום בעת מלחמה", ונרצה להקדים כמה מילות רקע. ראשית, תורת ישראל, בשונה מאותה חשיבה שטחית ומצומצמת ובעיקר ירודה וגלותית, היא תורה המקפת את כל תחומי החיים ואינה עוסקת רק בענייני כשרות וטהרת המשפחה, וגם לא רק בענייני אורח חיים. כל אלה דברים יקרים, קדושים וחשובים, אבל התורה היא תורה כוללת וכל תחומי החיים לפרט ולכלל הם מענייניה. לפי מהותה של תורת חיים, היא צריכה לענות על כל תחומי החיים.

הנה, ספר דברים פותח במילים “הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר“ (דברים א, ה), והיינו מצפים שמשה יבאר את דיני התורה, אך הפסוקים בהמשך הם:

ה' אֱ־לוֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם (שם, וח).

מי שחושב שגבולותיה של ארץ ישראל, כיבושה והשאלה כיצד חיים בה אינם מעניינה של תורה, לא התחיל להבין תורה. “באר את התורה הזאת לאמר…. רב לכם שבת בהר הזה“! העלייה לארץ ישראל היא התורה הדתית־לאומית, ולא צריכים בשביל זה להיות דווקא במפלגה פלונית או אלמונית.

לכאורה צריך מיד לסייג ולומר כי הואיל ואנחנו עוסקים בעניינה של תורה שנכתבה בימי קדם ומאז השתנתה המציאות, ממילא אי‑אפשר ללמוד את הדברים במין דקדקנות של אחד לאחד, וצריך לקיים את העיקרון המנחה שמופיע בהלכה במקומות רבים "דון מינה ואוקי באתרא" (בבא קמא כה ע"ב). לשון אחר: עלינו ללמוד את העקרונות המנחים וליישם אותם בהתאם למציאות המשתנה. אמנם הפרטים השתנו, למשל בכל הנוגע לכלי המלחמה, שבאותם ימים היו חרבות ובליסטראות, ואי‑אפשר להשוות זאת למטוסים ולטילים מונחים, אבל העיקרון המנחה נשאר זהה, וזו בעיניי קביעה אלמנטרית.

התרגום, או אם תרצו האינטרפרטציה, של דברים אלה הוא הבאתם למציאות חדשה שיש בה צדדים לכאן ולכאן והיא מחייבת תבונה וחכמה רבות, ולא לימוד תוך כדי ירידה לפרטים ספציפיים. דברים אלה נכונים גם לדברי פרשנים ופוסקים מאוחרים יותר. מה שחשוב לנו בעיקר הם העקרונות, לא כמי שרוצה להקל על עצמו את העניין אלא כמי שרוצה לרדת לעומק העיקרון, “דון מינה ואוקי באתרא“. נלמד את העיקרון, וניישם אותו תוך כדי התחשבות במציאות וברצון לרדת באמת לשורשי הדברים. על רקע זה הבה נתבונן בפירושי הרמב“ם והרמב“ן בסוגיה.

"אם ילך עשו לארץ אחרת, יפרוק את עול יעקב מעל צווארו". יעקב קונה את הבכורה, מתיאס שטומר, המאה ה־17

"אם ילך עשו לארץ אחרת, יפרוק את עול יעקב מעל צווארו". יעקב קונה את הבכורה, מתיאס שטומר, המאה ה־17

אין דין קריאה לשלום

התורה פותחת בדרכה הקזואיסטית, בדרך סיפור המקרה, ומתוך המקרה אנו למדים על העקרונות המנחים. כך למשל אנו קוראים:

כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם (דברים כ, י).

פסוק זה מכיל היבט פרדוקסלי: מצד אחד אנו קרבים אל העיר "לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ", ומאידך גיסא עוד לפני המלחמה "וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם". נמשיך:

וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ.

וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ.

וּנְתָנָהּ האֱ־לוֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב.

רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן האֱ־לוֹהֶיךָ לָךְ.

כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה.

רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר האֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה.

כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ־לוֹהֶיךָ.

לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַהאֱ־לוֹהֵיכֶם (שם, יאיח).

הנה לפנינו כל הפרשה כולה, ונבקש להעיר הערה מנחה לפני שניגש לגוף הפרשה. על המילים "כי תקרב אל עיר להלחם עליה" אומר רש"י:

במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענייןכן תעשה לכל הערים הרחוקות וגו'.

משמע בפשטות שכל הדין של קריאה לשלום אינו נוהג אלא במלחמת רשות. אבל במלחמת מצווה, דהיינו בכיבוש הארץ ובמלחמת שבעת העממים, אנו קוראים בפסוקים שהזכרנו:

כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵםכַּאֲשֶׁר צִוּךְ ה' אֱ־לוֹהֶיךָ. לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַה' אֱ־לוֹהֵיכֶם.

מצוות “החרם תחרימם“ ו“לא תחיה כל נשמה“ הן גזרות חמורות. אבל כמי שמכיר את אופיים של עמי כנען ואת התועבות הגדולות שעשו – המולך, הקדש והקדשה, וכל שאר התועבות של עמי כנען, שעליהן נאמר "כי לא שָׁלֵם עון האמרי עד הנה" (בראשית טו, טז), ברור לי כאשר העוון נשלם מדוע קיים דין "לא תחיה". ממילא אין מקום לקרוא לשלום כי אנו מצווים "החרם תחרימם". אין דין קריאה לשלום בארץ באשר לשבעת העמים, אלא דין חד ונחרץ – "לא תחיה כל נשמה".

השלום במלוא תוקפו

כעת נעיין יחד בדברי הרמב"ם, ומי שיקרא בדבריו יֵדע להעריך את גדולתו של הנשר הגדול. התורה, כאמור, מציינת "כי תקרב אל עיר להלחם עליה". כיצד ינסח הרמב"ם, הסיסטמטיקן הגדול ובעל העקרונות המנחים, את ההלכה הזו? נסתכל בעוצמה של דברי הרמב"ם בהלכות מלכים:

אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (פרק ו, הלכה א).

עוד לפני שאנו ניגשים לפרטים, אפשר לשמוע בעצם המשפט הזה מסר א־לוהי המהדהד עד סוף כל הדורות – "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום". ממילא אנו למדים שהדברים אמורים אף כלפי עמי כנען, והדברים אמורים אפילו כלפי עמלק! עמלק, שלגביו לכאורה אנחנו אומרים "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יז‑יט) – אפילו עם עמלק אין עושים מלחמה עד שקוראים לשלום תחילה.

אלא שהדברים מוקשים כי התורה אומרת במפורש “כן תעשה לכל הערים הרחקת ממך מאד… רק מערי העמים האלה אשר ה' א־לוהיך נתן לך נחלה לא תחיה כל נשמה". עונה על כך הרמב"ם:

אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר יהיו לך למס ועבדוך

הרמב“ם אחר כך ממשיך ומפרט את הדברים, ונרצה לתרגם את המושגים של הרמב“ם למושגים שמתקבלים יותר בימינו, לא כדי להקל את המלאכה על עצמנו אלא כדי לתת למצווה זו את המשמעויות הרלוונטיות יותר.

לקבל שבע מצוות בני נח בפשטות זה להיות “בן אדם“. מהן שבע מצוות בני נח? לא לרצוח, לא לנאוף, לא לעבוד עבודה זרה – להיות "מענטש". לשמור שבע מצוות בני נח פירושו להיות בן אדם מוסרי ברמה אלמנטרית. לא צריך בשביל זה להתגייר. מדובר כאן בגר תושב, אם נשתמש במושגים הלכתיים, וגם אם אין הדברים פשוטים כל כך מכל מקום העיקר הוא להיות מוסרי. שנית, עליהם לקבל את ריבונות ישראל ולהיות תחת שלטון ישראל עם כל המשמעויות המתחייבות מכך, ולא להרים ראש או לשלוט כאן או אפילו להיות בשותפות עם השלטון. ממשיך הרמב"ם ואומר בהלכה ד:

ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף, זה טף של זכרים, במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק.

נשים לב לשיטת הרמב“ם: ההבחנה בין שבעת העמים לבין העמים מחוץ לתחומה של ארץ ישראל נוגעת רק לשלב השני – "אם לא השלימו", אלא עשו מלחמה מתוך רצון להשמיד את ישראל, אז יש הבחנה בין שבעת העמים לבין שאר העמים. בשאר העמים יש דין הנוגע להבחנה בין נשים לגברים, אבל בשבעת העמים יש דין "לא תחיה כל נשמה".

לאמור, בניגוד לשיטת רש“י שממנה משתמע שבשבעת העמים ובעמלק אין כלל מקום לקרוא לשלום, פוסק הרמב“ם שהקריאה לשלום תקפה גם בשבעת העמים. נשאל את עצמנו – אם כך היה הדבר, אז באופן תיאורטי היה יכול להיות מצב שבו אי‑אפשר לכבוש את ארץ ישראל, שהרי אם הם ישלימו ויסכימו לקבל את התנאים של שבע מצוות בני נח ולהיות תחת ריבונות ישראל, איך היה עם ישראל מתנחל בארץ? זו הייתה שאלה לא פשוטה אז, וזו שאלה לא פשוטה עוד יותר היום. מכל מקום, הרמב"ם אומר כהוכחה לדבריו:

ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.

לקבל שבע מצוות בני נח בפשטות זה להיות "בן אדם". שער שבועון כפר חב"ד, תשמ"ט

לקבל שבע מצוות בני נח בפשטות זה להיות "בן אדם". שער שבועון כפר חב"ד, תשמ"ט

אופציה לכל עיר

אילו לא הייתה אופציה של קריאה לשלום לעמי כנען, מדוע מדגישים הפסוקים שלא הייתה עיר שהשלימה – מה זה משנה אם הם רצו להשלים או לא, והרי לפי רש"י יש דין "לא תחיה כל נשמה"! על כורחך שהם שלחו להם לשלום, ועל רקע זה מביא הרמב"ם מסורת קדומה שהייתה בישראל, המופיעה גם בירושלמי במסכת שביעית, בתנחומא ובמדרש רבה. הרמב"ם מביא מתוך הירושלמי בשביעית:

שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח, וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים, וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה (הלכה ה).

נמצאת למד כי לפני הכניסה לארץ יהושע מציב ליושבי הארץ שלוש אלטרנטיבות: אלטרנטיבה ראשונה, “מי שרוצה לברוח שיברח“. השנייה, “מי שרוצה להשלים ישלים“. וחזר ושלח: “מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה“. אם עם מסוים רוצה לעשות מלחמה, אז במלחמה כמו במלחמה – “לא תחיה כל נשמה“. האמירה הזו על שלושת הכתבים ששלח יהושע מופיעה גם בשיטת הרמב“ן, ולעניין זה הרמב“ן והרמב“ם הולכים ממש יד ביד. יש כמה ניואנסים שאולי נזכיר בהמשך, אבל באופן עקרוני זהו אותו קו מנחה – אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לשלום תחילה. את הדברים האלה מביא הרמב"ן מתוך מדרש רבה, ונקרא את דברי הרמב"ן כדי לראות את הדמיון לדברי הרמב"ם:

כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו' – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין (פסוק טו), כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד, לשון רש"י. כתב הרב זה מספרי (שופטים, קצט) ששנו שם כלשון הזה, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. והכונה לרבותינו בכתוב הזה אינה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות, אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא, שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים, שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי, ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה, כי החרם תחרימם (פסוק יז) ולא תחיה כל נשמה (פסוק טז). אבל הפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה, שצוה הכתוב ברחוקות להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף בזכרים, ובערי העמים האלה צוה להחרים גם הנשים והטף.

נשים לב למקור שמביא הרמב“ן בהמשך:

וכך אמרו רבותינו במדרש אלה הדברים רבה (ה, יג), והוא עוד בתנחומא ובגמרא ירושלמי (שביעית ו, א), אמר רבי שמואל ברבי נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו, מה עשה יהושע היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה, מי שמבקש להשלים יבוא וישלים, ומי שמבקש לילך לו ילך לו, ומי שמבקש לעשות מלחמה יעשה מלחמה, הגרגשי פנה, הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום, שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם הפילם הקדוש ברוך הוא וכו'.

מה ההבדל או ההבחנה בין דברי הרמב“ם בשם הירושלמי על שלושת הכתבים ששלח יהושע ובין הגרסה במדרש רבה? לפי המדרש, השאלה הראשונה היא “מי שמבקש להשלים יבוא וישלים“, ולפי הגרסה שברמב“ם כתוב “מי שרוצה לברוח יברח“. האם האופציה הראשונה היא בריחה או השלמה? כל אחד יבחר איזו אינטרפרטציה הוא מעדיף.

הבדל שני ולא פחות משמעותי הוא שעל פי גרסת הרמב“ם, יהושע שלח שלושה כתבים “עד שלא נכנס לארץ“. משמע בפשטות שלפני הכניסה נותנים את האופציות הללו, אבל לא ייתכן שלפני כל מערכה מקומית נשאל אם מעוניינים להשלים או לא. לעומת זאת, לפי הגרסה במדרש רבה נאמר “בכל מקום שהיה הולך לכבוש“, משמע בכל עיר. אמנם הרמב“ם מביא את הירושלמי, אבל לאמתו של דבר הניסוח במדרש רבה עצמו קרוב יותר לפשוטו של מקרא.

מכיוון שאנחנו לא עוסקים בשיעור הלכתי, אף על פי שיש לו השלכות הלכתיות, אלא בעיון מדויק במקורות, בואו נראה את לשונה של תורה ונראה למה היא מתאימה יותר. התורה פותחת “כי תקרב אל עיר להלחם עליה“ – מה משמע? כל עיר ועיר! שנית, התורה אומרת "וקראת אליה לשלום", ומשמע שהאופציה הראשונה היא שלום. כמובן, אם נרצה בסופו של דבר לדחוק ולתרץ אפשר, אבל רוח המקרא ופשטי המקראות מורים שהגרסה במדרש רבה מדויקת יותר.

ייתכן שיהושע אכן שלח שלושה כתבים עוד קודם שנכנסו לארץ, אבל אין זה סותר את האפשרות שגם בשעה שנכנסים לארץ נותנים אופציה לכל עיר ועיר. ואף יותר מכך, יכול להיות שלפני שנכנסים נותנים להם אפשרות לברוח ולחפש עיר אחרת, אבל כשקרבים כבר ועומדים להילחם, אז האופציה לשלום היא האופציה הראשונה. לכן, הגרסה של מדרש דברים רבה יקרה מאוד בעינינו, כי היא הולמת את לשון הכתוב וגם את רוחו.

חרדת הגבעונים

לשאלה שבה אנו עסוקים ישנה השלכה מכרעת לגבי סיפור הגבעונים שמופיע ביהושע, ומיד נראה שעל פניו הוא עומד בסתירה לכל הקונסטרוקציה שהצבנו עד כה. נראה קודם כול את לשון הרמב"ם, גם את התמודדות הרמב"ן עם השאלה, ואחר כך נקרא את דברי המקרא עצמו. בהלכות מלכים לרמב"ם (פרק א, הלכה ה) נאמר:

מפני מה הערימו יושבי גבעון, לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו.

בהתחלה כששלח יהושע את האיגרות הם לא קיבלו, ועכשיו כשהם רואים שהמצב חמור הם מערימים. אבל לכאורה היו יכולים לומר "אנחנו משלימים", אלא שהם היו סבורים כי יש להם רק אופציה אחת:

ולא ידעו משפט ישראל ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום.

הדברים שאומר הרמב“ם בתמציתיות רבה שוב עולים בקנה אחד עם דברי הרמב“ן, אם כי ישנם שוב כמה הבדלים קטנים. נפתח ונקרא בספר יהושע פרק ט. אנחנו בשלב שבו נכבשו יריחו והעי, ותושבי גבעון חרדים לנפשם:

וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי.

וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים.

וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים.

וַיֵּלְכוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּל (שם, גו).

יושבי גבעון עושים ממש מחזה מפורט:

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם האֱ־לוֹהֶיךָ כִּי שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם.

וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּעַשְׁתָּרוֹת.

וַיֹּאמְרוּ אֵלֵינוּ זְקֵינֵינוּ וְכָל יֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ לֵאמֹר קְחוּ בְיֶדְכֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ וּלְכוּ לִקְרָאתָם וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵיהֶם עַבְדֵיכֶם אֲנַחְנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית.

זֶה לַחְמֵנוּ חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ בְּיוֹם צֵאתֵנוּ לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ וְהָיָה נִקֻּדִים.

וְאֵלֶּה נֹאדוֹת הַיַּיִן אֲשֶׁר מִלֵּאנוּ חֲדָשִׁים וְהִנֵּה הִתְבַּקָּעוּ וְאֵלֶּה שַׂלְמוֹתֵינוּ וּנְעָלֵינוּ בָּלוּ מֵרֹב הַדֶּרֶךְ מְאֹד (שם, טיג).

ואז נערכת ביניהם ברית:

וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה (שם, יד).

והבטחות צריך לקיים:

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים.

וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּהאֱ־לוֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים.

וַיֹּאמְרוּ כָל הַנְּשִׂיאִים אֶל כָּל הָעֵדָה אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּהאֱ־לוֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם (שם, יזיט).

מתוך הדברים עולה בפשטות שאילו היו יודעים ישראל שלפניהם אנשים שנמצאים בארץ ישראל משבעת העמים לא היו כורתים להם ברית שלום ולא היו פונים אליהם בשלום כלל, אבל הדבר עומד בסתירה לעיקרון שקראנו ברמב“ם, ולפיו אין עושים מלחמה עד שקוראים לשלום גם בתוך הארץ. אלא שהתשובה לכך על פי שיטת הרמב“ם פשוטה: הגבעונים לא ידעו שמשפט ישראל עוד יותר רחב ונכון לשלום ממה שחשבו. הם קיבלו את האיגרות הראשונות של יהושע לפני שנכנסו לארץ, וחשבו בחרדה שאם לא קיבלו את דבריהם אז, לא יוכלו לבוא ולבקש שלום!

לא לחצי חצי!

אנחנו מתחקים אחר דברים שהיו בשכבר הימים, ונרצה לתת להלכות הללו את האינטרפרטציה בת ימינו. קודם לכן נזכיר כי שבעת העמים היו מהגרועים שבאומות העולם, גם בהתנהגותם המוסרית, גם בעבודה הזרה ובתועבה. אנו קוראים בחומש ויקרא על עבודת המולך, כיצד הם שורפים את בניהם באש, ואיך ישראל שהלכו בעקבותיהם באמת נטמאו, ואנו מבינים את הדרך החריפה שבה תובעת התורה התמודדות עקבית. ממילא כאשר בסיטואציה כזו אנו שומעים "כי תקרב אל עיר", והקריאה לשלום היא אופציה שעומדת אפילו ביחס לעמי כנען, אנו מבינים את עומק ההיגד של הרמב"ם, "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום". על רקע הנהוג בימי קדם, ועל רקע העובדה שמדובר בעם ההולך להתנחל בארצו – היגדו של הרמב"ם, קולו, מהדהד עד סוף כל הדורות.

ברור שכאשר אנו לא עוסקים בעמי כנען, שיש עליהם דין “לא תחיה כל נשמה“ בעת שהם עושים מלחמה, אלא בעמים שלגביהם הגדרים שונים, הרי שהאלטרנטיבה הסבירה ביותר היא כפי שהתורה אומרת בספר במדבר, בסוף פרשת מסעי:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן.

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ

וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ.

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם (לג, ננו).

שני דברים מדגישה התורה: מדובר בעמים שתועבותיהם יחטיאו את עם ישראל, ולכן יש חובה לאבד את כל במותם, וכן יש חשש שיישארו “לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם“. משמע שהאופציה המועדפת היא גירושם, וכך נראה על פי פשט הכתובים לכל הפחות לגבי עמי כנען.

כביכול זו האסוציאציה הראשונה שעולה בראשנו, אולם הרמב“ם והרמב“ן מדגישים שמדובר רק בעמים שאינם מוכנים להשלים והם “לשכים בעיניכם“, אבל אם אותם עמים מוכנים לקבל את ריבונות ישראל ולעקור את העבודה הזרה ואת השחיתות המוסרית מתוכם – אין עושים איתם מלחמה! כדי להמחיש את הדברים בהיבט רלוונטי לימינו בחרנו באזכור נוסטלגי של דברי הרב יעקב מדן, מאמר שהוא פנינה בשם "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" (בראשית כז, מ). מכיוון שמאמר זה רלוונטי כל כך, ננסה לנתב דרכו את המסרים מדברינו, אף שהם אינם פשוטים כלל ועיקר.

יש שלוש אלטרנטיבות, כמו שאמרנו – "הרוצה להשלים ישלים, הרוצה לברוח יברח, הרוצה לעשות מלחמה יעשה מלחמה". אין אופציה רביעית, והדברים נאמרים לא מפי "איש ארץ ישראל השלמה" או "איש גוש אמונים", אלא מפי "איש של תורה". אין אופציה לעשות פשרה אחרת; להתחלק חצי לנו וחצי להם – זו אפשרות שלא מופיעה פה בין האלטרנטיבות, ממש לא. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, והריבונות היהודית אינה ניתנת לחלוקה. ההתלבטות היא בשאלה מה יהיה דינם וגורלם. האם יוכלו לחיות בארץ או שטרנספר הוא הפתרון הבלעדי ואין חלופה אחרת, כי אנחנו לא הולכים בימינו שלנו לחיסול ולהשמדה, והרי לא מדובר בשבעת העמים. אז מה האופציה האידיאלית – לגרש בטרנספר זו גישתה של תורה?

בין עשו לדרוזים

מתוך מה שלמדנו עד כה – לא. גם זה דבר תורה, ואם יש שאינם מבינים זאת, אז צריך לקרוא את הרמב"ם והרמב"ן, ולהבין שאם באותם ימים כלפי עמי כנען מוצבת האפשרות הזו של "הרוצה להשלים ישלים" כאפשרות אידיאלית, משמע שזאת אופציה אידיאלית לא פחות מאשר הגירוש. כעת אנו מתחברים למאמרו של הרב יעקב מדן בקציר האומר. הפסוקים מספרים:

וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי.

וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי.

וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה [קרי: צָיִד].

וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת (בראשית כז, אד).

אחרי שהתברר שהקדוש ברוך הוא בוחר ביעקב לרשת את ארץ ישראל, אומר יצחק לעשו:

וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל.

וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ (שם, לטמ).

המילה “תריד“ נשמעת קשה, ופרשני התורה מסבירים שכאשר עם ישראל ישתעבד ויענה את עשו, יהיה מותר לעשו לפרוק את עול ישראל מעל צווארו. פירוש שני מבאר רש“י: “תריד“ מלשון “תמרוד“.

דברי יצחק אלה באים כמענה לבקשת עשו “בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי“ (שם, לח), ומשפט זה מעורר תמיהות מספר: מהי הברכה ב"על חרבך תחיה"? איזו בשורה היא "את אחיך תעבד"? מה משמעות "כאשר תריד ופרקת עלו"?

נתחיל דווקא מהשאלה האחרונה. יצחק אומר לעשו: כאשר תלך לארץ אחרת, תפרוק את עול יעקב מעל צווארך. יצחק יודע שנגזרה גזרה כי יעקב יירש את הארץ, ואין כל הצדקה בגזרה שעשו יהיה עבדו של יעקב בן החורין. יצחק הבין שארץ חמדת ה‘ ניתנה בגזרת ה‘ ליעקב בחיר ה‘, ולכן אמר “גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה“ (שם, לג), כיוון שזהו רצון ה'. יצחק מותיר את הבררה בידי עשו – אתה יכול להישאר בארץ חמדה, אבל לא כארצך שלך אלא כעם הגר בארץ זולתו ועליו לשרת במס עובד. במושגים שלנו – לשלם בשירות לאומי.

למה הכוונה “ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבד“? הואיל ועשו הוא איש מלחמה מנעוריו, “איש ידע ציד“ (בראשית כה, כז), מברך אותו אביו כי ימצא פרנסה אצל יעקב אחיו.

עשו יכול לעזור לרשת את הארץ כאיש צבא שיגן על גבולותיה, דוגמת גדודו של דוד בדרום הר חברון בימים שבהם ברח מפני שאול. דוגמה אקטואלית מכובדת לכך אנו מוצאים במיעוט הדרוזי היושב בארצנו, המכיר בעיקרו בריבונות עליה. הדרוזי חי כמיטב המסורת הצבאית של אבותיו, מתפרנס מהגנה על גבולותיה ואמור לקבל את מלוא הכבוד הראוי ואת הזכויות הראויות לו בשל כך.

אם ירצה עשו, יוכל לשבת כך בארץ ה‘ ו“משמני הארץ“ ו“מטל השמים“ יהיה מושבו. אבל אז יהיה צריך עשו לדעת שהוא תחת ריבונות ישראל וחייב לקבל את עולמם. אם, לעומת זאת, ירצה עשו את חירותו כעם, “והיה כאשר תריד“, אם יסכים ללכת למרחקים אל ארץ אחרת ולוותר על ארץ מגוריו, יוכל לפרוק מעליו את עולו של יעקב. ואכן, עשו בוחר בדרך השנייה – "וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו" (בראשית לו, ו). כך מסיים הרב יעקב מדן את מאמרו.

לא כחלש ואומלל

לעם ישראל ניתנה הארץ למורשה עד עולם, ואם חפץ הגוי אשר בקרבו בהגדרה לאומית, זכותו היא. אבל, והדברים בוודאי נכונים לגבי האוכלוסייה הערבית שכל החלוקה הפלשתינית לגביה היא מלאכותית, הגדרה עצמית תצריך אותו לנהוג בשלום וברצון טוב. אם הוא רוצה להיות בארץ, ראשית עליו לקבל את ריבונות ישראל על כל המשמעויות, ושנית עליו להיות בן אדם, "מענטש", ולא מיעוט מציק ומצר כ"צְנִינִם".

בסופו של דבר, הדברים פשוטים יחסית: אין אופציה לתת את ארץ ישראל, את כולה או את מקצתה. יש אופציה, אפילו אידיאלית, לאמירת “אהלן וסהלן“, לקריאה לשלום, אם יסכימו הגויים לקבל את ריבונות ישראל ושלטון ישראל ולהתנהג כבני אדם. העובדה שהתורה מאפשרת זאת, ולא רק מאפשרת אלא רואה בכך אופציה אידיאלית, כעולה מלשון הכתובים, מלמדת אותנו שאחרי ככלות הכול עם ישראל רוצה לשבת בארצו, והוא יושב בארצו לא כחלש ואומלל אלא כעם ריבוני בכבוד, ו"אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום". /

מתוך הספר "תנ"ך שבעל פה" הרואה אור בימים אלו בהוצאת "ידיעות ספרים" ו"מכללת הרצוגתבונות"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ד, 29.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 באוגוסט 2014, ב-גיליון שופטים תשע"ד - 890 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: