תורה עם דרך ארץ ישראל | אליעזר דניאל יסלזון

האורתודוקסיה המודרנית של הרש"ר הירש ממשיכה להתקיים בזכות חזון התחייה המהפכני של הרב קוק, שאפשֵר לה לוותר על בדלנותה. שיטות עוינות שחברו יחדיו

רבה של פרנקפורט במחצית השנייה של המאה הי"ט, הרב שמשון ב"ר רפאל הירש, נחשב כאביה מולידה של האורתודוקסיה המודרנית. הרש"ר טבע את הביטוי "תורה עם דרך ארץ" כסיסמה המייצגת את תנועתו.

סיסמה זו מקורה בדבריהם הידועים של רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה במסכת אבות, "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון" (ב, ב) ו"אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה" (ג, יז). נכדו הגדול של רש"ר הירש, ד"ר יצחק ברויאר, הסביר מה בכל זאת חידש סבו בסיסמה זו:

התורה היא נצחית ואינה משתנית, בעוד שה"דרך ארץ" מתחלפת ומשתנה בכל עת ובכל שעה. לא עצם הבאת התורה ביחס ובקשר עם דרך ארץ היא המהווה את הצד המהפכני במפעל חייו של הרש"ר הירש, שכן בכל הדורות עמדה התורה בקשר עם החיים כדי לפרוס עליהם את שלטונה, כי על כן חוק חיים היא. (…) "דרך ארץ קדמה לתורה", מכאן שרק משום שיש דרך ארץ בעולם זקוק האדם לתורה, כדי להעמיד את הדרך ארץ תחת שלטון התורה. "תורה עם דרך ארץ", ודאי שאין זו המצאתו של הרש"ר הירש, ולא הוא היה הראשון שהגה את הרעיון שיש להביא את התורה בקשר עם הדרך ארץ של כל דור ודור. הבחינה המהפכנית של הרש"ר הירש היא

* במה שמצא בנפשו עוז בלתי רגיל להכיר בתהליך ההתפוררות של דרך ארץ האחת ההולכת וכלה, ובמה שתקף בכוחות ענק את הדרך ארץ ההולכת ובאה, והוליכה לפני כס המשפט של התורה.

* במה שהתגבר על כוח ההרגל הכביר שהתרגלו בו אנשים במשך מאות בשנים, ותיארו לעצמם שהתורה צמודה דווקא לסוג מסוים של דרך ארץ.

* במה שחילץ כחכם הרואה את הנולד את התורה מצמידותה אל דרך ארץ שעבר זמנה.

* במה שנקט עמדה חיובית אל הדרך ארץ החדשה שבימיו שהתגלתה כתוססת חיים, וראה בה כמות שהיא בסיס אפשרי לשלטון התורה. הוא השליט על המציאות החדשה הזאת את שלטון היחיד של התורה בכל חומר הדין, עד שעובדה זו לבדה צריכה הייתה להוציא מן הלב כל טעות בהבנת משמעותו האמיתית של מעשהו המהפכני.

למרות שמפעלו היה מהפכני כל כך, אף על פי כן לא מצא בו שיהא זקוק להנמקה הלכתית מקיפה. מתוך נצחיותו של דבר ההוא שאב את הוודאות הברורה שבשום אופן אי אפשר שדבר היהא קשור בדרך ארץ מסוימת, שסוף סוף לא נולדה אלא בחיק הזמן, ואשר על כן גם בת חלוף היא. להפך, לפי דעתו אסור אפילו לפקפק בכך, אם אמנם יוכל דבר הלהשתלט גם על דרך ארץ החדשה (ציוני דרך, עמ‘ 163).

על פי פרשנותו של ברויאר, החידוש בשיטתו של הרש"ר הוא היכולת להשליט את התורה על כל מציאות אפשרית. יכולת זו מטילה עלינו חובה נצחית להכפיף את כל חיינו לשלטון התורה, ולהאמין שהתורה רלוונטית בכל חברה ומצב, בכל מערכת של דרך ארץ לדורותיו. ומכאן שעלינו לנטוש שגרת חיים מורגלת שבה הייתה התורה שולטת זה מכבר, כדי להעדיף שגרת חיים טובה ומתאימה יותר, וגם אותה להכפיף לשלטון התורה.

התורה אינה מגדירה את מהלך החיים החברתיים של ישראל לדורותיו, ולכן אין שגרת החיים הזו מחייבת כלל ועיקר. התורה אכן מקדשת את שגרת החיים, דרך הארץ, שהעם החליט לאמץ לעצמו, זו ההולמת את תקופתו.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

להתרחק מקלי הדת

שלוש מסקנות הכרחיות עולות מהצגתה של שיטת רש"ר הירש. ראשית, תורה עם דרך ארץ היא שיטה רלוונטית גם היום: גם עלינו מוטלת החובה להשליט את התורה על דרך הארץ של דורנו. שנית, תורה עם דרך ארץ מציגה השקפת עולם ראשונית ובסיסית. אין היא תוצאה של פשרה, ואין היא יכולה להיחשב כ"הוראת שעה". ושלישית, תורה עם דרך ארץ מחייבת ציות מלא לתורה ולהלכה, ואין אפשרות ליישם אותה בחברה שאינה מוכנה להישמע להן בצורה מוחלטת.

המסקנה השלישית גרמה לכך שרש“ר תבע מתלמידיו להתנתק לחלוטין מכל חברה שיש בה סטייה מההלכה ומהתורה. ביותר התבטא הדבר במלחמתו העיקשת בקהילות המאוחדות שפעלו בגרמניה של תקופתו ואיגדו את היהודים האורתודוקסים והליברלים יחדיו. הוא תבע מאוהדיו לפרוש מהקהילה המאוחדת ולייסד את הקהילה המתבדלת (Austrittgemeinde), המוכנה לקבל לשורותיה רק שומרי מסורת המצייתים להלכה בצורה מוחלטת.

עמדתו זו של הרש“ר קבעה גם את יחסו השלילי לניסיונות הקדם־ציוניים לטפח את היישוב היהודי בארץ ישראל. הרב צבי הירש קלישר ביקש את תמיכתו של הרש“ר במפעל חידוש היישוב היהודי בארץ, תוך שהוא מציין ששילוב יהודים בממשלות החשובות של אירופה מהווה סימן לתחילתה של גאולת העם היהודי. אלא שהיהודים שהוא התכוון אליהם, בנימין דיזראלי באנגליה ואדולף כרמיה בצרפת, לא נחשבו כשומרי מצוות. וכך ענה לו הרש“ר –

ואם השגתי קצרה מראות עלות שחר הגאולה בקירוב כמה בתים גדולים כעת למלכות, אשר כמעט כולם זולתי האדון האחד והיחיד דפה יצ"ו (כוונתו לברון מאיר אנשל רוטשילד מפרנקפורט) רחקו מדרך התורה והמצווה ועם חדשים פורקי עול הדת יימנו, והוכיתי בסנוורים מלדמות בלבבי אשר קלי הדת יבחר אלוקים להיות שלוחים לפניו (…) וגם דאגתי לא תנוח אשר רק בזה נחזה עוד מכשול על אדמת הקודש בחילול שבת ובעבור על המצוות התלויות בארץ.

ההסתייגות ההחלטית של הרש"ר מכל שיתוף פעולה עם מי שאינם שומרי מצוות מחייבת אותי ושכמותי, המשתייכים לאורתודוקסיה המודרנית, להסביר את פרישתנו מאחד מעיקרי תורתו. אנו רואים עצמנו כתלמידיו, ונושאים ברמה ובגאווה את סיסמתו, אך מתעלמים, כמדומה, מהנחיותיו באשר לקהילה המתבדלת ולהתרחקות מאלה שאינם אמונים על תורת ה'. כיצד נוכל להסביר שניות זו?

שובב, פראי ונעלה

בדומה לרש"ר, גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק התמודד עם חשיפת העם היהודי לאמנציפציה ולמודרנה. אך בעוד הרש"ר מציג תשובה רציונלית, המתבססת על השלטת התורה על כל שטחי החיים ועל קבלת עול תורה ומצוות כתנאי ראשוני, הראי"ה קוק נוטה להציג תשובה הקרובה יותר לעולם המיסטי־קבלי.

לשיטתו של הראי"ה הקיום האנושי כולו הוא חלק מההוויה הא־לוהית, הוויה הכוללת את מעשי האדם כולם. גם לחילוניות ולציונות החילונית מוכרח אפוא להימצא מקום בשיטת הראי"ה; ואכן, לדעתו תפקידן להפיץ את אורות הקודש בעולמנו. בעוד הרש"ר תוחם את גבולות שיטתו בעולם על פי נכונות הקהילה האנושית לקבל עליה עול תורה ומצוות, מחייבת גישת הראי"ה להסיר מחיצות ותיחומים כאלה, להחיל את אורות הקודש על הכול ולהתייחס לכל הקהילות באשר הן.

את עיקרי שיטתו טרח הראי"ה להעלות על הכתב כבר בשנותיו הראשונות בארץ ישראל, בתחילת המאה העשרים. הוא עמד תוהה ונפעם לנוכח מסירות הנפש של החלוצים החילונים לחידוש החברה היהודית בארץ ולהיאחזות באדמתה. וכך כתב ב"מאמר הדוֹר", שיוחד לבירור הגישה הנכונה והרצויה לקהילה ציונית חילונית זו:

דורנו הוא דור נפלא, דור שכולו תימהון. קשה מאוד למצוא לו דוגמה בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד, גם רם ונישא. הוא כולו חייב, גם כולו זכאי. אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו. מוזר הוא הדור הזה, שובב הוא, פראי הוא אבל גם נעלה ונישא (…) נמצא כי מעבר מזה "חוצפא ישגא, אין הבן מתבייש מאביו, נערים פני זקנים ילבינו", ולעומת זה, רגשי החסד, היושר, המשפט והחמלה עולים ומתגברים, הכוח המדעי והאידיאלי פורץ ועולה (עקבי הצאן, עמ' קח).

הראי"ה ממשיך ומסביר שמהלימוד המסורתי שהחלוצים זכו לו בצעירותם חסרו יסודות הרגש והדעת המתאימים, כמו גם הסממנים של עבודת הקודש האמיתית. חסרונות אלה הם שגרמו לחלוצים לחפש את הרגשות הנעלים במקומות אחרים ובתורות אחרות. חיפוש זה של הדור עתיד על פי הראי"ה להשיבו לדבקות בא־לוהי ישראל, בתנאי שיתרבו במחנה הנאמן "עובדי הקודש באמת".

באורח חיים כזה כשיתרבו בנו עובדי עבודת הקדש באמת, מסקלי דרכים ומיישרי נתיבות, עד מהרה ייגלה וייראה לפנינו הודו והדרו של דור בנינו אלה. אהבתם העזה של הבנים היקרים לעמנו ולארץ קדשנו תופיע ותאיר גם כן, כשתתפרש ותתרומם ותמלא הכרה ורגש אמת, על אהבת דודנו רוענו רועה ישראל, א־לוהי עולם, צור יעקב (…) ולב האבות יתחיל להכיר את כל אוצר הטוב והסגולה הגנוזה שבבנים, בעומק נפשם הערה והחיה. והבנים יכירו את הקדושה והטהרה, ההוד והתפארת המלאים בלב האבות, שלקחו להם כל אלה בנחלה מדור דורים, על ידי שמירת קדושתה של תורה ומצוותיה ועל ידי הדבקות הפנימית בשם ד' א־להי ישראל, שוכן בציון ובוחר בירושלים. וכל אחד מחברו ייקח את כל הטוב, את כל הנאה והכשר (…) שרק על ידי ההתאחדות הרוחנית של ישראל הצעיר עם ישראל הזקן תבוא ישועה ותצמח גאולה.

דרך ארץ ישראל

נראה שתלמידי הרש"ר לדורותיהם יישמו בשגרת חייהם את עיקרי תורתו, אך לא תמיד הקפידו על ההתבדלות מהחילוניות הנדרשת על פי שיטתו. ההיבדלות זו פחתה והלכה ככל שתנאי החיים חייבו את תלמידי הרש"ר לחיים משותפים עם כאלה שאינם נחשבים שומרי תורה ומצוות.

בפרט תרמו לכך שני אירועים דרמטיים בגרמניה. הראשון היה הגיוס הנרחב לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, גיוס שהשתתפו בו כל יהודי גרמניה, הן תלמידי הרש"ר הן כאלה שהשתייכו לזרמים היהודים האחרים. השני היה עליית המפלגה הנאצית לשלטון, שגרמה לבריחה המונית של היהודים מגרמניה, רבים מהם לארץ ישראל במסגרת העלייה החמישית.

מפגשים כפויים אלה גרמו לכך שבמודע או שלא במודע נוצרה סתירה מהותית בין שיטת הרש"ר, המחייבת הקמת מחיצות וגדרות בתוך החברה היהודית, לבין שגרת החיים שהתעלמה ממחיצות כאלו.

שני המאורעות הדרמטיים שהזכרנו השפיעו על תלמידי הרש"ר באופן נוסף: רבים מהם חיפשו במאורעות הללו משמעות דתית. חיפוש זה קירב רבים מתלמידי הרש"ר לעולם הקבלה, שלא היה מוכר להם בבית מדרשם המסורתי. התקרבות זו אפשרה להם להרגיש בנוחות עם שיטתו של הראי"ה, למרות ההבדלים המהותיים שבינה לבין שיטת הרש"ר שלאורה חונכו.

נמצאנו למדים ששתי שיטות יריבות ושונות השלימו זו עם זו והשלימו זו את זו. השלמה זו מאפשרת לדתיים אורתודוקסים מודרניים לשאת גם היום בגאון את מורשתו של הרש"ר, כשהיא מוארת באורות הקודש מבית מדרשו של הראי"ה.

נכדו של הרש"ר, ד"ר יצחק ברויאר שהוזכר לעיל כמפרשה האותנטי של שיטת תורה עם דרך ארץ, חווה גם הוא תהליך כזה. גם הוא אימץ גישה קבלית מסוימת, שסייעה בידו להמשיך ולפתח את שיטת סבו הרש"ר. הוא לא בהכרח אימץ את כל תורותיו של הראי"ה, אך גם הוא עמד נפעם אל מול המעשה הציוני החילוני כאן בארץ, ושכנע את חבריו שמדובר בגילוי שכינה – בבחינת "בונה ירושלים ה'". הוא ביקר בחריפות את התנהלותה של היהדות החרדית ביחסה לארץ ישראל. את רשמיו ממסעו השני בארץ ישראל בשנת 1934 סיכם כך:

יהא הגורל הצפוי ליחיד אשר יהא, הדור החדש מצוא ימצא במוקדם או במאוחר את מחוז חפצו בארץ ישראל. לו הקדים העם היהודי הנאמן לתורה לקבוע לו יחסים ברורים עם ארץ ישראל, כי עתה לא היה מצב צעירינו קשה כל כך כאשר הוא היום. עלינו לשאת באחריות כלפי דורנו הצעיר. כל מגמת החינוך מוכרחה להשתנות. היא צריכה להיות "תורה עם דרך ארץ ישראל" (ציוני דרך, נאום על ארץ ישראל, עמ' 155).

אליעזר ד' יסלזון הוא יו"ר הנהלת המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר־אילן וחבר הוועד המנהל של המרכז האקדמי לב בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ד, 22.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 באוגוסט 2014, ב-גיליון ראה תשע"ד - 889 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. כותב המאמר עולה על נקודה מעניינת:

    רש"ר הירש היה מחלוצי הרעיון של "תורה עם דרך ארץ" של שילוב מתוך אידיאל בכל תחום ותחום בחיים שאליו התורה יכולה וצריכה להיכנס

    מתוך כך יש אל דמותו הערכה והערצה ברורות מאוד מצד הציונות הדתית שדוגלת בכל זאת אך מאידך בעניין הרעיון הציוני והקמת מדינה יהודית בא"י לפני בוא המשיח הוא ממש ביטא עמדת נוסח סטמאר ועם הוזכרה כאן במאמר תגובתו של רש"ר הירש לרב קלישר הרי שלא צוטטו כאן דבריו היותר חדים בהתכתבות שם רש"ר הירש כתב לרב קלישר ש"מה שאתה רואה בתור מצווה גדולה אני רואה בתור עבירה לא מועטה"!

    מקובל גם בין תלמידי הראי"ה שהפסקאות הראשונה והשניה באורות שמדברות על קדושתה העצמית של הארץ וחיבור לקדושה זאת מצד העמקה בחוכמת הקבלה מכונות ישירות נגד עדתו של רש"ר הירש שטוען שא"י היא כלי חשו אומנם אך היא לא קדושה מצד עצמה [יעויין ב"איגרות צפון" איגרות ח-י]

    אבל כמובן שאין בעניין זה לגרוע מיניקת תורתו העצומה של רש"ר הירש גם לתלמידי הראי"ה

    הרי הרב זצ"ל בעצמו כתב באיגרתו לבני קהילת פרנקפורט דמיין בשבח גדול מאוד לרש"ר הירש על פועלו להקמת עמודה של תורה בגרמניה על יהודיה המתבוללים והרפורמים-יעוין באיגרות ראיה איגרת קמ"ד

    וכמו שאנו הדתיים הלאומיים שותים בצמא גם מספרי המוסר והמחשבה של הרבנים הלא ציוניים וכך כמובן גם בהלכה גם מתורתו ודמותו הגדולים של רש"ר הירש אפשר וראוי לקבל מה שרואים לנכון ולא לקבל מה שלא רואים לנכון בשיטתו

    הרצי"ה שהיה מתפלל דרך קבע בחלק מהתפילות בשטיבעל של תולדות אהרון במאה שערים שנשאל על כך מתלמידיו ענה שהשקפה הוא לא לומד מהם אך דרכי תפילה ודאי שהוא לומד מהם

    כך גם מרש"ר הירש אפשר ללמוד ממנו על דרכו של "תורה עם דרך ארץ" ולראות בו מודל ובעניין הציונות ותחיית האומה בארצה ללמוד מרבותינו הראי"ה והרצי"ה והגרי"ד ושאר רבותינו שתמכו בהשתתפות במהלך הציוני ולא לראות את רש"ר הירש בתור מודל בנושא זה

    אני זוכר שבישיבה ראש הישיבה שלי שעודד אותנו מאוד לעבור בערבי שבת על פרשת השבוע עם פירושו לתורה של רש"ר הירש והוא אמר לנו עד כמה פירושו מתוק מדבש אמר לנו באותה נשימה ש"זה מגיע לענייני ארץ ישראל אני לא מצליח להבין אותו"

  2. מאמר מעניין וחשוב על רש"ר הירש ודרכו נמצא ב"שרידי אש " חלק ד'

    הרב ויינברג כדרכו בקודש ניתח באופן יסודי את שיטתו של רש"ר הירש וכדאי מאוד לקרוא את המאמר

  1. פינגבק: בתגובה ל"רבה של האחדות הקהילתית" | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: