מסיתים בשלושה קולות | מיכל שמחון ורחל וולפיש

נביא השקר השולף הוכחות, בן המשפחה שבחדרי החדרים, הלחץ החברתי של ההמון: הקולות המפתים אותנו לבחור ברע מדברים גם בימינו, ואפילו בתוך נפשנו

בפרשה מופיעות אזהרות מפני שלושה מדיחים, כחלק מהאיסור החמור על עבודה זרה: נביא או חולם חלום העושה אות ומופת ומשכנע "נלכה אחרי א־לוהים אחרים", קרוב משפחה או חבר טוב המסית לעבודה זרה, ועיר הנידחת – עיר שלמה שהודחה לעבודה זרה. העונש חמור, והמילים קשות וחסרות רחמים: "הרג תהרגנו, ידך תהיה בו בראשונה…", "הכה תכה את תושבי העיר ההִוא לפי חרב, החרם אותה ואת כל אשר בה… והיתה תל עולם, לא תִבָּנה עוד…".

במבט ראשון נראה כאילו העניין אינו שייך לעולם שלנו, הן משום שהעבודה הזרה איננה פיתוי העומד לפתחנו, הן מפני העונש החמור והטוטלי. וכבר אמרו חז"ל שעיר הנידחת לא הייתה ולא עתידה להיות. האם ניתן בכל אופן למצוא חיבור אלינו? היכן קיימת בכל זאת עיר נידחת?

המקרים המתוארים פורשים בפנינו שלוש אפשרויות שונות של הסתה, של פיתוי, של שכנוע לעשות משהו רע, לא טוב ולא נכון. מי הם הגורמים היכולים לשכנע את האדם לסור מדרך הישר?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

איך מזהים זיוף

הנביא, בעל המופת, הוא אדם בעל עוצמה, עם כריזמה ומילים יפות ומשכנעות. יתרה מכך, יש לו הוכחות ברורות: האותות שלו מתקיימים. הוא רציונלי, מדעי, מביא נתונים ומצטט מחקרים אחרונים. לא קל לעמוד בפניו.

המסית נמצא במעגלי הקרבה האינטימיים ביותר. אח, בן, אשת חיקך, רעך אשר כנפשך. שלא כַּנביא העומד בגלוי בכיכר העיר ואפשר לבחור להתעלם ממנו, האדם הקרוב הוא חלק מהחיים. שלא כנביא, שדבריו פומביים ואפשר לשוחח עליהם ולהתווכח, האדם הקרוב משכנע "בסתר". אין עם מי להתייעץ. ההתנגדות לו תשפיע על מעגלי חיים רבים, על שלום הבית. רבים הפעלים המורים להתרחק ממנו: "לא תאבה לו, ולא תשמע אליו, ולא תחוס עינך עליו, ולא תחמֹל ולא תכסה עליו". מהלאו משתמעים הפעלים החיוביים שבאופן טבעי מאפיינים יחסים עם אדם קרוב: לרצות, לשמוע, לחוס, לחמול ולכסות. כאן יש לפעול בניגוד גמור ליחסים האינטימיים של הקרבה והקשר.

את העיר הנידחת הדיחו אמנם שני בני בליעל, אבל הכוח המאיים המשמעותי הפועל בעיר השלמה הוא הקהילה. מופעל כאן לחץ חברתי של כו־לם. לחץ ההמון שונה משני הפיתויים הקודמים: זהו סחף חזק מאוד, והיחיד לא תמיד מודע לכך שהוא נסחף. אין רגע ברור וחד של בחירה, של חציית גבול. השינוי קורה לאט – והוא קורה בעוצמה.

בפסוקים מתואר המאבק כמאבק של שחור ולבן, של טוב מול רע. "ובערת הרע מקרבך". מילות המדיחים מבהירות היטב את כוונתם: "לכה ונעבדה א־לוהים אחרים". האדם עומד מול הסתה ברורה לרע מוחלט, ועליו לסרב ולבחור בטוב. לכאורה, מה קל מזה?

במציאות, גם בעולם שיש בו נבואה והתגלות, ודאי גם בימינו, רבים הגוונים. נביאי השקר הרי אינם מכריזים בגלוי שמרכולתם שקרית היא, וקשה לזהות ממבט ראשון וגם שני מה אמת ומה שקר. מה טוב בעיני ה' ומה רע בעיניו. מה "זר" לי ומה מתאים לאמת הפנימית שלי. השאלה הקריטית היא כיצד לשמור על העצמי, על האותנטי, לנוכח הרעש וההמולה של הרחוב, החברים, המשפחה.

גם ירמיהו, ששמע במפורש את דבר ה', עומד מול חנניה בן עזור נביא השקר ושותק. גם הוא תוהה: אולי לא הבין נכון, אולי הצדק כבר אינו איתו? הספק מחלחל, מערער, מצמית.

אולי התיאור בפסוקים חד ובהיר כדי לעודד את האדם שלא יישאר בספק אלא יכריע. שיֵדע שיש רע שאותו יש לזהות ולבער. שתהיה לו חדות הדעת לעמוד בנחישות ולבחור בטוב למרות הערפל.

תזמורת התלבטות פנימית

עיקר התיאור בפסוקים מתמקד ביחס הבלתי מתפשר למדיחים עצמם. אך מה באשר לאדם המתלבט עצמו? מהיכן הוא ישאב ידע והבחנה בין מה שטוב לו לבין מה שאינו מתאים לאופיו, שצורם ופורם את אישיותו ואת ערכיו?

בקטע יש ביטוי מיוחד המאפיין את קרוב המשפחה המסית: "רעך אשר כנפשך, בסתר". חבר שפועל בסתר והוא כמו נפשך. היחס ביניכם אינטימי וקרוב. בהשראת ביטוי זה אולי ניתן להרחיב את היריעה ולראות את כל המסיתים לא רק כבאים מבחוץ אלא גם כקולות פנימיים המצויים בתוך כל אדם ומלווים אותו בהתלבטויותיו, בספקותיו, במסעו האינסופי אל גילוי העצמי האותנטי שלו.

אולי יש כאן גם קריאה להקשבה פנימית לתזמורת העשירה הנשמעת ברגעים של התלבטות: הקול היודע, השוטח נתונים, אותות ומופתים; הקול שרוצה ללכת אחרי אדם מוכשר ובעל עוצמה ולשמוע לו; הקול שהוא כְּרֵעַ קרוב וכאשת חיק, המדבר מתוך נבכי הנפש ומיתרי הרגש; וקול ההמון, קולו של הפחד להיות אחר, קולו של הרצון להיטמע ולהיות חלק.

המאבק בקולות הצורמים, הלא מתאימים, הלא מדויקים, הקוראים אל הרַע, ראשיתו בהכרה בהם. בזיהויָם. בהבנה שיש בכל אדם יסוד שלילי ומסוכן. שיש בו "צל" שאף הוא חלק משלל הקולות הקיימים בו ומלווים את חייו. ההתוודעות לקיומו של הרע בתוך הנפש האנושית אמנם מביכה, אולם הכחשת קיומו מסוכנת עוד יותר. ההכרה בו היא המאפשרת בסופו של דבר בחירה פנימית, מתוך חירות, בטוב.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ד, 22.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 באוגוסט 2014, ב-גיליון ראה תשע"ד - 889 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: