פרופ' יהונתן גארב גדל ב"מרכז הרב", התבגר בישיבת "חברון" ומשם עבר לעולם המחקר. מאז הוא משלב את האקדמיה עם קשר אישי עם מקובלים ירושלמים ועם מיסטיקנים מחוץ לעולם היהודי. בספרו החדש הוא מוצא ברמח"ל דמות שמסמסה קטגוריות מגזריות מלאכותיות 
 

אילו היה חי בימינו, בוודאי היה הופך לגיבורם של אינספור כתבות, ספרים, סרטים ומחזות. ר' משה חיים לוצאטו, הידוע בראשי תיבות רמח"ל, הוא בעל אחד מסיפורי החיים המרתקים ביותר בהיסטוריה היהודית. ב־39 שנות חייו (1707־1746; יש גם הערכות שנפטר כמה שנים קודם) הספיק לדחוס כתיבה של מחזות וספרי דקדוק, קבלה, רטוריקה ומחשבת ישראל – וביניהם ספר המוסר היהודי הבולט ביותר ב־300 השנים האחרונות, הלא הוא "מסילת ישרים".

בין לבין, כתבי הקבלה שלו, כמו גם אורח חייו, יצרו סביבו ויכוח קשה, שגרם לחרם סביב כמה מכתביו (ההנחה היא שכמה מהם נעלמו מבלי שנשאר מהם אפילו עותק אחד). בשל הפולמוס סביבו הוא נאלץ לעזוב את איטליה מולדתו ולעקור לאמשטרדם. לבסוף עזב גם את הולנד ועבר לארץ־ישראל, שם נספה עם כל בני משפחתו במגפה. ולמרות כל סיפור החיים המרתק הזה, הקורא העברי של ימינו כמעט לא מכיר את סיפורו המלא של הרמח"ל.

עכשיו בא פרופ' יהונתן גארב, מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, ומשלים את החסר. בספר "מקובל בלב הסערה" (ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל־אביב) הוא מגולל לראשונה בעברית את סיפור חייו של האיש, ולראשונה בכלל יש כאן מחקר מפורט על כתביו והגותו. הוא מגולל את סיפורו של אדם שהיה בעל השכלה כללית רחבה, למרות שבניגוד לרוב חבריו מעולם לא למד באוניברסיטה (עושרה של משפחתו, לדברי גארב, אִפשר לו, לפחות עד שעקר לאמשטרדם, פרנסה בטוחה ללא לימוד מקצוע); אדם שבגיל 20 חווה שרשרת של חוויות מיסטיות, שגרמו לו להאמין (וגם לכתוב) שנשמתו נעלית מזו של רשב"י והאר"י, ולטעון שכתביו הקבליים משלימים את מה שאפילו הם לא הורשו לגלות. אין פלא שבעידן של יהדות אירופית שעדיין נמצאת תחת הטראומה של סיפור שבתי צבי (כ־60 שנה לפני "התגלותו" של הרמח"ל), היומרה המשיחית של הרמח"ל עוררה זעם רב ותביעות להחרימו, ולפחות את כתביו.

גארב מוסיף עוד רובד של עניין: "לקראת סוף חייו, האיש המוחרם והמושמץ הזה עובר שיקום מאוד דרמטי, בעקבות פרסום מסילת ישרים. כמו שישעיהו ליבוביץ' אמר: מסילת ישרים הוא הספר היחיד אחרי השולחן ערוך שהתקבל באופן קאנוני בכל חלקי העולם היהודי – ליטאים, חסידים, ציונים, חרדים. הספר הזה שיקם בהתחלה את מעמדו האישי של הרמח"ל, ומאוחר יותר, בתהליך שדווקא לגאון מווילנה היה בו חלק משמעותי, גם הביא לשיקום המעמד של כתביו הקבליים. בסך הכול, היום ההתקבלות שלו כמעט מוחלטת, ומדובר באדם שמצד אחד היה נטוע עמוק בעולם המסורתי ומצד שני התעסק במגוון מסחרר של תחומים – תיאטרון, רטוריקה, היגיון, שירה. זה סוג של אינטלקטואל אירופי רב־תחומי".

צילום: מרים צחי

דגל בהפצת הקבלה

את העניין האישי שלו ברמח"ל מסביר גארב במונחים אישיים ומקצועיים גם יחד: "אני רואה בו מישהו שמאוד עזר לי להיכנס ללימוד הקבלה. כשנכנסתי לזה, עוד בשנות השמונים, היה קשה למצוא מדריך לקבלה, והרמח"ל, עם 'ספרי הכללים' והגישה השיטתית שאפיינה אותו בכל תחום, מאוד עזר לי. כשהתעסקתי במחקר על קבלת המאה העשרים, היה ברור שהרמח"ל הוא אחד האנשים שהביאו לתחיית הקבלה, והוא מאוד עזר לאנשים רבים להנגיש את הקבלה, בכללים שלו ובמיוחד בחיבור שגם אני מאוד נעזרתי בו בצעירותי – בין הספר 'דעת תבונות', שכתוב בשפת בני אדם, ל'ספר הכללים' שהוא מקבילה 'מקצועית' של 'דעת תבונות'. החיבור ביניהם עוזר מאוד להבין את שפת הקבלה. הרמח"ל גם דגל באידיאולוגיה של הפצת לימוד הקבלה. הוא חשב שזה צריך להיות עיקר הלימוד של העולם היהודי".

גארב מצביע על כמה חידושים מרכזיים במחקרו: "קודם כול, זו פעם ראשונה שיש עיסוק מחקרי במסילת ישרים, למרות שמדובר באחד הספרים החשובים של יהדות העת החדשה, כי המחקר לא נטה בכלל לעסוק בספרות המוסר. שנית, זו פעם ראשונה שיש עיסוק מחקרי במכלול היצירה שלו. שלישית, הספר יוצא מתוך גישה ביקורתית שמתמקדת רק באותם כתבים שבוודאות, או קרוב לוודאות, אכן נכתבו על־ידי הרמח"ל.

"יש לזה כמה קריטריונים: מצד אחד, אם יש לנו טקסט שיש לנו עותק יחיד שלו ואין שום עדות תומכת לייחוסו לרמח"ל – למשל, הוא לא נמצא בכלל ב'מחזור הדם' של הספרות היהודית, כמו ספר התפילות המיוחס לרמח"ל – קל לפקפק בייחוס. מצד שני, אם יש לנו טקסט שכתוב בכתב־ידו של הרמח"ל, ברור שהייחוס נכון. הבעיה היא לגבי מקרי הביניים. פה נדרשת מלאכה מורכבת של בדיקת התיעוד ההיסטורי, כמו למשל תיאורים שהרמח"ל עצמו נתן באיגרות שלו לספרים שכתב. אם אנחנו רואים שהתיאור לא מתאים לספר שנושא אותו שם ומיוחס לרמח"ל, כנראה שהייחוס שגוי. לרמח"ל יש גם סגנון ייחודי, מאוד בהיר, בשעה שחלקים גדולים מהספר 'קל"ח פרקי חכמה', המיוחס לרמח"ל, כתובים בסגנון עברי מאוד גרוע של מישהו שכנראה חשב ביידיש. זה שוב גורם לפקפוק".

חידוש נוסף: "היה לי חשוב למקם את הרמח"ל בזיקה לזמנו ומקומו. יש פה אדם שעם כל חשיבותו היהודית הוא גם איש צפון איטליה של ראשית המאה ה־18. יש לזה הקשר יהודי שאני גם עוסק בו – מי היו המורים שלו, ומי היו המורים שלהם – אבל יש לזה גם הקשר של הסביבה הנוצרית. למשל, יש אצלו, ובכלל אצל יהודי איטליה באותה תקופה, האדרה משמעותית של דמות השכינה; להגיד שעיקר עבודת השם זה לשם השכינה, וכל התקנות של החבורה שלו בנויות סביב הדבר הזה. לדעתי, לא במקרה זה קורה בתקופת השיא של פולחן מריה באיטליה, שהגיע לידי כך שכשפוגשים אדם ברחוב נהוג היה לברך אותו 'בשם ישו ומריה'".

עוד חיבור לתקופה הוא בתחייתה של המיסטיקה גם בעולם הנוצרי של אותם ימים: "הרמח"ל מספר שפנתה אליו בת אצולה צרפתית שגרה באיטליה ויודעת את כל כתבי האר"י על פה. זו עדות חזקה לנוכחות של עולם הקבלה גם מחוץ לעולם היהודי. בכלל, היה עיסוק נרחב באותה תקופה במיסטיקה, שקשור לתחיית העולם הקתולי, שבגלל הרפורמציה הפרוטסטנטית היה חייב להתחדש. חלק מהתחייה הוא הקמת חבורות מיסטיקנים, דומות לזו של הרמח"ל עצמו".

זה קצת שונה מהדימוי המשכילי־חילוני של המאה ה־18.

"זו באמת שאלה מעניינת. אנחנו רגילים לחשוב בקופסאות של חילון ודת והבחנה חדה ביניהם, ולראות במאה ה־18 את שורשי עידן החילון. אבל האמת היא שכמו שהיום ניתן לראות בתל־אביב תופעות מובהקות של חילון לצד תופעות חזקות של התקרבות לדת, כך גם אז. אני חושב שגם לא צריך לראות את המיסטיקה כתגובה לחילון.

"לדעתי, התופעה המרכזית של התקופה היא המודרניות – המהפכה המדעית, המהפכה הפילוסופית של קאנט, המהפכות הפוליטיות הגדולות. המודרניות ערערה מבנים קלאסיים של סמכות, ובהקשר הזה גם החילון וגם המיסטיקה הם שתי תופעות של ערעור סמכות מסורתית. סיפור הרמח"ל הוא באופן מובהק חיפוש אחר צורות חדשות של דתיות ושל סמכות דתית, כמו התגלות של מלאכים וישויות שמימיות. הוא כותב על מתנגדיו: הם באים נגדי עם הכוח של רבני אשכנז ופולין, ואני בא עם הכוח של השכינה. חלק מהערעור נגדו קשור גם כן בדברים האלה: האם יכול לבוא בחור, בקושי בן 20, עוד לא נשוי, ולהפוך לסמכות קבלית?"

האמין שנשמתו נעלית מזו של רשב"י והאר"י. הרמח"ל, ציור קיר באודיטוריום עכו
צילום: yoval y

טראנס של יצירה

היית מתאר אותו כאנרכיסט דתי?

"לאו דווקא. רמח"ל היה מאוד מקפיד במצוות, אבל בוודאי בעל יומרות דתיות מרחיקות לכת. הוא הרי כתב בגיל מאוד צעיר ספר שבו הוא פחות או יותר מתיימר להחליף את ספר הזוהר, ולטעון שהאדם הראשון והמשיח נעים לקריאתו. זה לא דבר של מה בכך".

גארב קושר גם את השפע היצירתי של הרמח"ל להתגלויות המיסטיות שחווה: "עמוס גולדרייך [חוקר קבלה מאוניברסיטת תל אביב. י"ש] כבר אמר בצדק שיש אצל הרמח"ל ממד של כתיבה אוטומטית; דברים שהישויות שנגלו אליו פשוט מכתיבות לו, במיוחד בכתבים שכתובים במין חיקוי של הארמית הזוהרית".

כחוקר, איך אתה מבין את טיבן של ההתגלויות האלה?

"הגישה הכללית שלי היא שיש טכניקות שיכולות להביא את האדם למצב של טראנס, וזה דבר שאנחנו מכירים מספרות היפנוטית בכלל, וגם כתבתי על זה ספר. במצב של טראנס קורים כל מיני דברים, ואחת ההשפעות יכולה להיות שטף של יצירתיות וכתיבה ודיאלוג פנימי. הרי הנפש שלנו היא לא אחת, ואת זה אנחנו יודעים גם מהפסיכואנליזה. הטכניקות האלה יכולות לפתוח את הדיאלוג הפנימי בין חלקי האישיות האלה.

"גולדרייך גם עשה דבר יפה, כשהשווה את הכתיבה של הרמח"ל לכתיבה אוטומטית שרווחה בתנועה הסוריאליסטית, בלי שום קשר להתגלות דתית. מדובר בטכניקות שפותחות את המעיינות של ההשראה התת־מודעת ומשחררות חסמים. אני מעריך שהטכניקות שהרמח"ל תִרגל מאוד באינטנסיביות פתחו משהו. אני כמובן לא מתייחס לשאלה האם הישויות שהוא מדבר עליהן אכן קיימות. זו שאלה חוץ־מחקרית, אבל אני כן טוען שלבוא ולהגיד שהן לא קיימות זה לא מחקרי בדיוק כמו להגיד שהן קיימות. כחוקרים, אנחנו יכולים רק לתאר איך הוא חווה את הדברים".

את "מסילת ישרים" הוא כתב כדי להחזיר לעצמו את המעמד שאבד לו?

"לאו דווקא. הנושא של עבודת השם מאוד העסיק אותו כל ימיו, והוא רצה לעשות סדר בזה, כמו שאהב לעשות סדר בכל נושא. שזו לא תהיה חומרה פה הקפדה שם, אלא סולם מסודר של מדרגות. זה נכון שעל רקע האשמה שהוטחה בו שאין בו 'חסידות' הוא טען שיש בו הרבה חסידות, רק שהיא יותר פנימית. נכון גם שהמגבלות שהוטלו עליו בתחום הקבלה אילצו אותו לעסוק בתחומים אחרים – מוסר, היגיון, או ספר יסוד במחשבת ישראל כמו 'דרך השם'.

"הרי מסילת ישרים נכתב באמשטרדם, אחרי שכבר הוטלו על רמח"ל המגבלות המחמירות ביחס לעיסוק בקבלה, ולכן אין שם כמעט רמז לענייני הקבלה. גדולי המתנגדים שלו מציינים באכזבה שעברו על הספר ולא מצאו בו שום בעיה, אם כי בקריאה שלי אני מנסה להראות שיש בספר גם ממד חתרני. בחלק השני של הספר יש התפתחות, והוא אומר שהיחסים שאנחנו שואפים אליהם עם הקב"ה הם יותר יחסים של בן ואב, שלא עובדים רק על בסיס פקודות חיצוניות אלא על יסוד הרצון של בן לעשות רצון אביו, גם אם הרצון הזה לא מפורש באיזה סעיף של שולחן ערוך. זה קצת מקדים את העולם החסידי".

מודרניות ומשטור החיים

די ברור שדימויו של הרמח"ל בעולם הדתי לא מתאים לדמותו האמיתית.

"מקובל אחד סיפר לי שמישהו בא לפניו ואמר לו שהתיאורים של חבורת הרמח"ל לא מתאימים למה שאנחנו תופסים לגבי העולם החרדי: הם מתכנסים בחבורות, הולכים לתיאטרון, מעשנים יחד, מתעניינים באמריקה. זה קצת מזכיר חבורות צעירים 'רוחניקים' של היום. אז אותו מקובל אמר: הבעיה היא לא בחבורת הרמח"ל אלא בנו, במה שקרה לדתיות מאז. במאה ה־18 העולם הדתי היה הרבה יותר פתוח; גם בעולם השבתאי, ובראשית החסידות, היה משהו פחות ממוסד.

"נכון שתגובת העולם הרבני לזה הייתה קשה, והתגובה הזו היא חלק ממה שאנחנו חווים כיום בעולם הדתי, שהוא הרבה יותר ממושטר. אגב, זה קשור גם לתהליכים עמוקים של המודרניות, שפוקו כתב עליהם. המודרניות מאוד עסוקה במשטור החיים. יש כאן משהו שמאתגר את העולם הדתי – מהי הסמכות הדתית, איך להבין את כל הפרשה השבתאית, שאני מנסה לנקוט לגביה עמדה זהירה אבל ברור שהייתה לרמח"ל אהדה מסוימת לעמדות בתוך השבתאות, לפחות אלו של נתן העזתי. ומצד שני, יש כאן משהו שמאתגר גם את העולם החילוני: הנה, אחד מאבות הספרות העברית המודרנית היה מיסטיקן דתי".

גארב עצמו אכן היה רוצה שדמותו המורכבת של רמח"ל תשמש השראה גם לבני דורנו, "השראה לרוחב אופקים, כי אנחנו חיים היום בעולם שאמון על התמקצעות צרה – גם בעולם הדתי וגם בעולם האקדמי. מצד שני, יש בו השראה לסדר ולמתודה של העולם הדתי, שגם היא חשובה בעיניי, וגם למסמוס של הקטגוריות הנוקשות של חילוניות ודתיות, שהן די מלאכותיות".

מיסטיקה ולימודי הרבנות

בדומה לגיבורו, גם גארב עצמו עבר כמה טלטלות משמעותיות בחייו. הוא נולד בדרום אפריקה ב־1967, ועלה לארץ עם הוריו בהיותו בן 6. בזמן לימודי התיכון שלו, ב"הימלפרב" בירושלים, החליט שחשקה נפשו בהעמקה תורנית, ועזב את התיכון לטובת ישיבת "מרכז הרב". ממנה הגיע תוך זמן קצר גם לישיבות ליטאיות כדוגמת "חברון" ו"עטרת ישראל": "מלכתחילה הלכתי ל'מרכז' בגלל תורת הרב קוק, אבל אחר־כך הרגשתי שצריך להיכנס לעומק של לימוד הגמרא, ואת זה צריך לעשות עם 'המקצוענים' בתחום, כלומר הליטאים".

בלימודיו ב"חברון" התוודע לרב שלמה וולבה, מבעלי המוסר הגדולים של עולם הישיבות: "למרות שגדלתי בבית דתי, היה כמובן מתח בין העולם שממנו באתי לעולם שבו הייתי ב'חברון', ומישהו המליץ לי לדבר עם הרב וולבה. זה לא היה קל לתפוס איתו שיחה, אבל הוא באמת קירב אותי, וגם הצמיד לי חברותא עם אחד מגדולי תלמידיו.

"הוא היה אדם בעל שקט פנימי מרשים ובעל מידות, שעוד גדל בתנועת המוסר באירופה. דרך לימוד המוסר דבר הוביל לדבר: ממוסר למחשבה, משם למהר"ל, ומשם לרמח"ל – דרך השם, דעת תבונות, והבנתי שבסוף הכול הולך לכיוון הקבלה. למדתי קבלה בספרייה בלילה, כי היה ברור לי שזה לא יתקבל טוב אם אלמד את זה בבית המדרש באמצע היום, מה שבמילא לא התקבל טוב בסוף. הקבלה גם החזירה אותי לרב קוק, עד שהגענו להסכמה עם הישיבה שדרכינו ייפרדו, מה גם שבכל זאת רציתי ללכת לצבא".

גארב עבר אפוא לישיבת ההסדר בנווה דקלים, "שם אִפשרו לי גם ללמוד קבלה בשקט", אבל שירת לבסוף שירות צבאי רגיל. כחלק מתהפוכות חייו, "התרחקתי גם מהכיוון האורתודוקסי, תוך כדי לימודי סמיכה לרבנות". גארב של היום אינו חובש כיפה, ולשאלתי איך הוא מגדיר את עצמו בתחום הזה הוא אומר: "מעדיף לא להגדיר. פשוט עובד את השם".

ההסבר לשינוי: "זה היה שילוב של תהליכים. היו מגוון השפעות – גם של אח שלי, שחי מחוץ לעולם הדתי הרבה שנים, וגם למד אז בקליפורניה והיה מאוד חשוף להלכי רוח שהשפיעו עליי; גם השפעות ספרותיות של כותבים מהכיוון השאמאני (קרלוס קסטנדה) ומהכיוון הפסיכולוגי (ג'יימס הילמן, הממשיך של יונג). בעולם הישיבתי של אותם ימים, שמאוד שונה מהעולם הדתי של היום, לא היה מספיק דגש על הצד הרוחני־מיסטי, שזה מה שחיפשתי. גם תוך כדי לימודי הרבנות הרגשתי את החסר של הצד הזה, לעומת העיסוק הרב מאוד בפרטים הלכתיים. אגב, אותם דברים הטרידו כבר את הרמח"ל עצמו, כפי שכתב בהקדמה למסילת ישרים".

מכאן כבר הייתה הדרך כמעט טבעית ללימודי קבלה ולהתמחות אקדמית בתחום: "בצבא הייתי מוצב בשלב מסוים בקריה, ובהפסקות צהריים הייתי קופץ לספרית 'בית אריאלה' הסמוכה, וקורא את [גרשום] שולם ו[משה] אידל. זה הביא אותי להיפגש עם אידל. בעקבות זה הגעתי לאוניברסיטה ללמוד אצלו, ואת כל התארים שלי עשיתי אצלו".

מחפש את החוויה

חיפשת את הבנת התיאולוגיה הקבלית או את החוויה המיסטית עצמה?

"האמת שאת החוויה עצמה. גם בקבלה, גם בספרות כמו קסטנדה, גם בספרות מיסטית נוצרית ומוסלמית שקראתי, זה מה שחיפשתי. אותם דברים שמתוארים גם בכתבים של חב"ד, או אצל הרב קוק".

חלק גדול של הספרות הקבלית, שעוסק ב"מבנים" של הספירות ושאר סודות הבריאה, לא יותר מדי "טכני" באופן שדווקא מנתק אותך מהחוויה עצמה?

"הרמח"ל מאוד עזר לי בזה. כי אצל הרמח"ל אתה רואה את ההסבר הפנימי של המבנים הטכניים, והוא עצמו מבקר את המבנים הטכניים. היום אני דווקא מרגיש קצת תחושה שונה: יש כתבים שהמחקר לא עוסק בהם כי הם נראים לו טכניים מדי, כמו קבלת הרש"ש [ר' שלום שרעבי], שגם הוא מהמאה ה־18, ואני חושב שהם בכלל לא טכניים. זו רק שאלה איך ניגשים לזה ועם אילו מפתחות. המשל שעולה לי בראש זה עולם המדע: יש ספר על האנשים שיצרו את תיאוריית הקוואנטים. אתה רואה שמה שעניין אותם זה להבין את סודות היקום, והשיחות שלהם סבבו סביב זה, למרות שכלפי חוץ הם כל הזמן עסקו במשוואות.

"אני חושב שזה משהו שבאמת חסר לפעמים באקדמיה: לחפש את העומק של היקום, או היקום האנושי. שולם כתב שיש 'המוות הפרופסוריאלי', ואת זה הוא כתב על עצמו: שאתה אולי מתחיל עם תחושת התעלומה הגדולה שאתה רוצה להבין, אבל במהלך הדרך נשבה בבליל הנוסחאות והתיאוריות ושוכח את המטרה שלשמה הגעת למחקר. המבנים – החברתיים, הבירוקרטיים, האקדמיים – יש להם כוח גדול לדכא את היצירתיות של היחיד. זה דבר שהרמח"ל חווה על בשרו, וזה דבר שאנשים חווים בהרבה מקומות".

אז איך אתה שומר על הפאתוס והתשוקה הראשוניים באקדמיה?

"עוזר לי מאוד להיות בקשר עם עולמות חוץ־אקדמיים. אם כל עולמי היה הר הצופים באמת הכול היה נראה אחרת. אבל יש לי הקשר עם עולם המקובלים, ועם מיסטיקנים שמחוץ לעולם היהודי, וגם הקשר עם עולם מחקרי שמחוץ לישראל, שיש בו מקומות הרבה יותר פתוחים מאצלנו. כך שהקשרים האלה מאוד עוזרים".

גארב אכן ידוע בקשריו הטובים עם מקובלים דתיים. גם את הספר הנוכחי, הוא אומר, הוא לא יכול היה לכתוב בלי עזרתו של הרב יוסף ספינר, מקובל מישיבת "שער השמים" בירושלים: "אני רואה בו את גדול המומחים כיום לרמח"ל. הוא אדם שנטוע עמוק בעולם המקובלים, אבל עובד על כתבי הרמח"ל בצורה פילולוגית־היסטורית מאוד מדויקת. הוא אחד מאלה שהאירו את עיניי שלא כל הכתבים המיוחסים לרמח"ל הם באמת שלו. כתבתי שיש פרדוקס שהחוקרים האקדמיים הרבה יותר מסורתיים בקבלה של כל דבר שמיוחס לרמח"ל כאותנטי, ודווקא החוקרים החרדים הרבה יותר זהירים וביקורתיים.

"אגב, היו גם חוקרים ומקובלים אחרים שעזרו לי, אבל הם לא נתנו לי אישור לפרסם את שמם. לרב ספינר אין בעיה כזו: באחד מספריו הוא מפנה למאמר שלי, 'מאמרו של ידידי הפרופסור, ר' יהונתן גארב', שזה בעיניי ציון דרך ליחסים בין העולם החרדי והעולם האקדמי. אני בכלל חושב שזה מוזר שיש שתי קהילות אינטלקטואליות, העולם האקדמי ועולם הישיבות, שעובדות על אותם טקסטים, כמעט בלי קשר ביניהן. פעם הגשתי מאמר לכתב־עת אקדמי וציטטתי שם בין היתר את דעתו של ספינר בעניין מסוים. קיבלתי תגובה שזו בעיה לצטט אדם שלא קיבל הכשרה אקדמית. מי שיראה את כתבי הרמח"ל שהוא הוציא לאור, ובכלל מה יצרו אנשים 'שלא קיבלו הכשרה אקדמית', לעומת אנשים שקיבלו הכשרה כזו, יוכל לשפוט בעצמו".

חלק מהזרם הכולל

חוץ מקשרים עם מקובלים, השמועה הרווחת לגבי גארב היא שהוא עצמו עוסק בטכניקות מיסטיות ומגיע ל"התגלויות". בתגובה הוא אומר: "אני מעדיף לא להיכנס לזה. מקובלני שאלה דברים שעדיף לא לדבר עליהם". לעומת זאת, הוא מכחיש בתוקף את השמועה שלצורך ההתגלויות שלו הוא משתמש בפטריות הזיה: "חד־משמעית לא נכון. אני לא מחזיק בזה ולא מאמין בזה, ובעיניי זו טעות גמורה להשתמש בזה".

בעולמו האקדמי, גארב דוגל בזווית ראייה אוניברסלית של מדעי היהדות. לפני שנים אחדות, כשוועדה בינלאומית בדקה את מצב מדעי הרוח באוניברסיטה העברית, גארב בלט בתמיכתו (למורת רוחם של רבים מחבריו בחוג) בהמלצה לשדך את תחומי היהדות השונים עם מקביליהם הכלליים: מחשבת ישראל עם החוג לפילוסופיה כללית; ספרות עברית עם ספרות כללית, וכדומה.

היום הוא אומר על זה: "היהדות לא התקיימה אף פעם כמובלעת. אנחנו חלק מהזרם ההיסטורי הכולל. המונח 'היסטוריה של עם ישראל' מניח היסטוריה נפרדת, וזה לא תיאור נכון של המציאות. במציאות, כל התופעות התרחשו בזיקה ביניהן. העולם היהודי האירופי הוא חלק מההיסטוריה האירופית, העולם היהודי העות'מני הוא חלק מההיסטוריה העות'מנית, וכו'. זה לא בא לבטל את הייחוד ואת ההעמקה של התרבות היהודית בתוך עצמה, אבל זה אומר שאנחנו צריכים לחרוג מהמושג של 'השוואה' בין העולמות, אלא ללמוד את התופעות בלי מחיצות מלאכותיות".

מה פירוש "בלי מחיצות"? אתה הרי לא יכול להתייחס לכל הידע בעולם בו־זמנית. תמיד תצטרך חיתוך מסוים.

"השאלה איזה סוג של חתכים אתה עושה. יותר הגיוני לעשות חיתוך כרונולוגי: ללמוד את כל המחצית הראשונה של המאה העשרים באירופה, יהודית ולא יהודית, מאשר ליצור קו לינארי בין אלכסנדריה של בית שני, אשכנז של ימי הביניים וארה"ב של המאה העשרים. אפשר גם לחלק לפי נושאים, כמו במדעי החברה: כמו שיש חוג לתופעת המדינה, שיהיה חוג לתופעת השפה, או תופעת הכוח, או לימוד תופעת המיניות, שאז בכלל תיפתר בעיית ההרשמה למדעי הרוח.

"היה רגע שהאוניברסיטה התחילה ללכת בכיוון הזה, והיוזמה הזו נעצרה. האמת היא שמלכתחילה נזרעו בה זרעי הכישלון, כי מרגע שעושים מהלך כזה בצורה מהוססת מקבלים תוצאה של 'סוס שהורכב על ידי ועדה'. זה נהפך לעניין אדמיניסטרטיבי שרק סיבך את החיים, ולא שאלו שאלות מהותיות של איך אנחנו רוצים לארגן את הידע".

עוצמה פרטיקולרית

אין סכנה שבכיוון שאתה ממליץ עליו מדעי היהדות יהפכו לסרח עודף של מדעי הרוח הכלליים?

"יש חשש כזה, אבל אני לא מאמין שזה יקרה בארץ. בחו"ל יש סכנה כזו, ואנחנו באמת רואים ספרים של אנשים שנכתבו בחו"ל על ידי אנשים שאין להם ידע משמעותי במקורות היהודיים. אין ספק שהתרבות היהודית מקיימת גם שיחה פנימית ולא רק דיאלוג עם העולם. אגב, מבחינתי חשוב להדגיש שאני לא מכוון למשהו קיצוני: ברור שבשביל להבין את המודרניות היהודית חשוב להכיר לא רק את המודרניות הכללית אלא גם את המקורות היהודיים הקדם־מודרניים.

"אבל בארץ המגמה לגמרי הפוכה, כך שאין חשש כזה. יש פה תופעות כל כך חזקות של פרטיקולריות ושבטיות, והתחפרות עצמית בזהות יהודית ותתי זהויות של ציונות דתית וציונות דתית שוויונית. לכן לפחות בארץ החשש הזה די רחוק, והבעיה הפוכה".  /

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ד, 8.8.2014