לחפש את עומק היקום | יאיר שלג

פרופ' יהונתן גארב גדל ב"מרכז הרב", התבגר בישיבת "חברון" ומשם עבר לעולם המחקר. מאז הוא משלב את האקדמיה עם קשר אישי עם מקובלים ירושלמים ועם מיסטיקנים מחוץ לעולם היהודי. בספרו החדש הוא מוצא ברמח"ל דמות שמסמסה קטגוריות מגזריות מלאכותיות  

אילו היה חי בימינו, בוודאי היה הופך לגיבורם של אינספור כתבות, ספרים, סרטים ומחזות. ר' משה חיים לוצאטו, הידוע בראשי תיבות רמח"ל, הוא בעל אחד מסיפורי החיים המרתקים ביותר בהיסטוריה היהודית. ב־39 שנות חייו (1707־1746; יש גם הערכות שנפטר כמה שנים קודם) הספיק לדחוס כתיבה של מחזות וספרי דקדוק, קבלה, רטוריקה ומחשבת ישראל – וביניהם ספר המוסר היהודי הבולט ביותר ב־300 השנים האחרונות, הלא הוא "מסילת ישרים".

בין לבין, כתבי הקבלה שלו, כמו גם אורח חייו, יצרו סביבו ויכוח קשה, שגרם לחרם סביב כמה מכתביו (ההנחה היא שכמה מהם נעלמו מבלי שנשאר מהם אפילו עותק אחד). בשל הפולמוס סביבו הוא נאלץ לעזוב את איטליה מולדתו ולעקור לאמשטרדם. לבסוף עזב גם את הולנד ועבר לארץ־ישראל, שם נספה עם כל בני משפחתו במגפה. ולמרות כל סיפור החיים המרתק הזה, הקורא העברי של ימינו כמעט לא מכיר את סיפורו המלא של הרמח"ל.

עכשיו בא פרופ' יהונתן גארב, מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, ומשלים את החסר. בספר "מקובל בלב הסערה" (ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל־אביב) הוא מגולל לראשונה בעברית את סיפור חייו של האיש, ולראשונה בכלל יש כאן מחקר מפורט על כתביו והגותו. הוא מגולל את סיפורו של אדם שהיה בעל השכלה כללית רחבה, למרות שבניגוד לרוב חבריו מעולם לא למד באוניברסיטה (עושרה של משפחתו, לדברי גארב, אִפשר לו, לפחות עד שעקר לאמשטרדם, פרנסה בטוחה ללא לימוד מקצוע); אדם שבגיל 20 חווה שרשרת של חוויות מיסטיות, שגרמו לו להאמין (וגם לכתוב) שנשמתו נעלית מזו של רשב"י והאר"י, ולטעון שכתביו הקבליים משלימים את מה שאפילו הם לא הורשו לגלות. אין פלא שבעידן של יהדות אירופית שעדיין נמצאת תחת הטראומה של סיפור שבתי צבי (כ־60 שנה לפני "התגלותו" של הרמח"ל), היומרה המשיחית של הרמח"ל עוררה זעם רב ותביעות להחרימו, ולפחות את כתביו.

גארב מוסיף עוד רובד של עניין: "לקראת סוף חייו, האיש המוחרם והמושמץ הזה עובר שיקום מאוד דרמטי, בעקבות פרסום מסילת ישרים. כמו שישעיהו ליבוביץ' אמר: מסילת ישרים הוא הספר היחיד אחרי השולחן ערוך שהתקבל באופן קאנוני בכל חלקי העולם היהודי – ליטאים, חסידים, ציונים, חרדים. הספר הזה שיקם בהתחלה את מעמדו האישי של הרמח"ל, ומאוחר יותר, בתהליך שדווקא לגאון מווילנה היה בו חלק משמעותי, גם הביא לשיקום המעמד של כתביו הקבליים. בסך הכול, היום ההתקבלות שלו כמעט מוחלטת, ומדובר באדם שמצד אחד היה נטוע עמוק בעולם המסורתי ומצד שני התעסק במגוון מסחרר של תחומים – תיאטרון, רטוריקה, היגיון, שירה. זה סוג של אינטלקטואל אירופי רב־תחומי".

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

דגל בהפצת הקבלה

את העניין האישי שלו ברמח"ל מסביר גארב במונחים אישיים ומקצועיים גם יחד: "אני רואה בו מישהו שמאוד עזר לי להיכנס ללימוד הקבלה. כשנכנסתי לזה, עוד בשנות השמונים, היה קשה למצוא מדריך לקבלה, והרמח"ל, עם 'ספרי הכללים' והגישה השיטתית שאפיינה אותו בכל תחום, מאוד עזר לי. כשהתעסקתי במחקר על קבלת המאה העשרים, היה ברור שהרמח"ל הוא אחד האנשים שהביאו לתחיית הקבלה, והוא מאוד עזר לאנשים רבים להנגיש את הקבלה, בכללים שלו ובמיוחד בחיבור שגם אני מאוד נעזרתי בו בצעירותי – בין הספר 'דעת תבונות', שכתוב בשפת בני אדם, ל'ספר הכללים' שהוא מקבילה 'מקצועית' של 'דעת תבונות'. החיבור ביניהם עוזר מאוד להבין את שפת הקבלה. הרמח"ל גם דגל באידיאולוגיה של הפצת לימוד הקבלה. הוא חשב שזה צריך להיות עיקר הלימוד של העולם היהודי".

גארב מצביע על כמה חידושים מרכזיים במחקרו: "קודם כול, זו פעם ראשונה שיש עיסוק מחקרי במסילת ישרים, למרות שמדובר באחד הספרים החשובים של יהדות העת החדשה, כי המחקר לא נטה בכלל לעסוק בספרות המוסר. שנית, זו פעם ראשונה שיש עיסוק מחקרי במכלול היצירה שלו. שלישית, הספר יוצא מתוך גישה ביקורתית שמתמקדת רק באותם כתבים שבוודאות, או קרוב לוודאות, אכן נכתבו על־ידי הרמח"ל.

"יש לזה כמה קריטריונים: מצד אחד, אם יש לנו טקסט שיש לנו עותק יחיד שלו ואין שום עדות תומכת לייחוסו לרמח"ל – למשל, הוא לא נמצא בכלל ב'מחזור הדם' של הספרות היהודית, כמו ספר התפילות המיוחס לרמח"ל – קל לפקפק בייחוס. מצד שני, אם יש לנו טקסט שכתוב בכתב־ידו של הרמח"ל, ברור שהייחוס נכון. הבעיה היא לגבי מקרי הביניים. פה נדרשת מלאכה מורכבת של בדיקת התיעוד ההיסטורי, כמו למשל תיאורים שהרמח"ל עצמו נתן באיגרות שלו לספרים שכתב. אם אנחנו רואים שהתיאור לא מתאים לספר שנושא אותו שם ומיוחס לרמח"ל, כנראה שהייחוס שגוי. לרמח"ל יש גם סגנון ייחודי, מאוד בהיר, בשעה שחלקים גדולים מהספר 'קל"ח פרקי חכמה', המיוחס לרמח"ל, כתובים בסגנון עברי מאוד גרוע של מישהו שכנראה חשב ביידיש. זה שוב גורם לפקפוק".

חידוש נוסף: "היה לי חשוב למקם את הרמח"ל בזיקה לזמנו ומקומו. יש פה אדם שעם כל חשיבותו היהודית הוא גם איש צפון איטליה של ראשית המאה ה־18. יש לזה הקשר יהודי שאני גם עוסק בו – מי היו המורים שלו, ומי היו המורים שלהם – אבל יש לזה גם הקשר של הסביבה הנוצרית. למשל, יש אצלו, ובכלל אצל יהודי איטליה באותה תקופה, האדרה משמעותית של דמות השכינה; להגיד שעיקר עבודת השם זה לשם השכינה, וכל התקנות של החבורה שלו בנויות סביב הדבר הזה. לדעתי, לא במקרה זה קורה בתקופת השיא של פולחן מריה באיטליה, שהגיע לידי כך שכשפוגשים אדם ברחוב נהוג היה לברך אותו 'בשם ישו ומריה'".

עוד חיבור לתקופה הוא בתחייתה של המיסטיקה גם בעולם הנוצרי של אותם ימים: "הרמח"ל מספר שפנתה אליו בת אצולה צרפתית שגרה באיטליה ויודעת את כל כתבי האר"י על פה. זו עדות חזקה לנוכחות של עולם הקבלה גם מחוץ לעולם היהודי. בכלל, היה עיסוק נרחב באותה תקופה במיסטיקה, שקשור לתחיית העולם הקתולי, שבגלל הרפורמציה הפרוטסטנטית היה חייב להתחדש. חלק מהתחייה הוא הקמת חבורות מיסטיקנים, דומות לזו של הרמח"ל עצמו".

זה קצת שונה מהדימוי המשכילי־חילוני של המאה ה־18.

"זו באמת שאלה מעניינת. אנחנו רגילים לחשוב בקופסאות של חילון ודת והבחנה חדה ביניהם, ולראות במאה ה־18 את שורשי עידן החילון. אבל האמת היא שכמו שהיום ניתן לראות בתל־אביב תופעות מובהקות של חילון לצד תופעות חזקות של התקרבות לדת, כך גם אז. אני חושב שגם לא צריך לראות את המיסטיקה כתגובה לחילון.

"לדעתי, התופעה המרכזית של התקופה היא המודרניות – המהפכה המדעית, המהפכה הפילוסופית של קאנט, המהפכות הפוליטיות הגדולות. המודרניות ערערה מבנים קלאסיים של סמכות, ובהקשר הזה גם החילון וגם המיסטיקה הם שתי תופעות של ערעור סמכות מסורתית. סיפור הרמח"ל הוא באופן מובהק חיפוש אחר צורות חדשות של דתיות ושל סמכות דתית, כמו התגלות של מלאכים וישויות שמימיות. הוא כותב על מתנגדיו: הם באים נגדי עם הכוח של רבני אשכנז ופולין, ואני בא עם הכוח של השכינה. חלק מהערעור נגדו קשור גם כן בדברים האלה: האם יכול לבוא בחור, בקושי בן 20, עוד לא נשוי, ולהפוך לסמכות קבלית?"

האמין שנשמתו נעלית מזו של רשב"י והאר"י. הרמח"ל, ציור קיר באודיטוריום עכו  צילום: yoval y

האמין שנשמתו נעלית מזו של רשב"י והאר"י. הרמח"ל, ציור קיר באודיטוריום עכו
צילום: yoval y

טראנס של יצירה

היית מתאר אותו כאנרכיסט דתי?

"לאו דווקא. רמח"ל היה מאוד מקפיד במצוות, אבל בוודאי בעל יומרות דתיות מרחיקות לכת. הוא הרי כתב בגיל מאוד צעיר ספר שבו הוא פחות או יותר מתיימר להחליף את ספר הזוהר, ולטעון שהאדם הראשון והמשיח נעים לקריאתו. זה לא דבר של מה בכך".

גארב קושר גם את השפע היצירתי של הרמח"ל להתגלויות המיסטיות שחווה: "עמוס גולדרייך [חוקר קבלה מאוניברסיטת תל אביב. י"ש] כבר אמר בצדק שיש אצל הרמח"ל ממד של כתיבה אוטומטית; דברים שהישויות שנגלו אליו פשוט מכתיבות לו, במיוחד בכתבים שכתובים במין חיקוי של הארמית הזוהרית".

כחוקר, איך אתה מבין את טיבן של ההתגלויות האלה?

"הגישה הכללית שלי היא שיש טכניקות שיכולות להביא את האדם למצב של טראנס, וזה דבר שאנחנו מכירים מספרות היפנוטית בכלל, וגם כתבתי על זה ספר. במצב של טראנס קורים כל מיני דברים, ואחת ההשפעות יכולה להיות שטף של יצירתיות וכתיבה ודיאלוג פנימי. הרי הנפש שלנו היא לא אחת, ואת זה אנחנו יודעים גם מהפסיכואנליזה. הטכניקות האלה יכולות לפתוח את הדיאלוג הפנימי בין חלקי האישיות האלה.

"גולדרייך גם עשה דבר יפה, כשהשווה את הכתיבה של הרמח"ל לכתיבה אוטומטית שרווחה בתנועה הסוריאליסטית, בלי שום קשר להתגלות דתית. מדובר בטכניקות שפותחות את המעיינות של ההשראה התת־מודעת ומשחררות חסמים. אני מעריך שהטכניקות שהרמח"ל תִרגל מאוד באינטנסיביות פתחו משהו. אני כמובן לא מתייחס לשאלה האם הישויות שהוא מדבר עליהן אכן קיימות. זו שאלה חוץ־מחקרית, אבל אני כן טוען שלבוא ולהגיד שהן לא קיימות זה לא מחקרי בדיוק כמו להגיד שהן קיימות. כחוקרים, אנחנו יכולים רק לתאר איך הוא חווה את הדברים".

את "מסילת ישרים" הוא כתב כדי להחזיר לעצמו את המעמד שאבד לו?

"לאו דווקא. הנושא של עבודת השם מאוד העסיק אותו כל ימיו, והוא רצה לעשות סדר בזה, כמו שאהב לעשות סדר בכל נושא. שזו לא תהיה חומרה פה הקפדה שם, אלא סולם מסודר של מדרגות. זה נכון שעל רקע האשמה שהוטחה בו שאין בו 'חסידות' הוא טען שיש בו הרבה חסידות, רק שהיא יותר פנימית. נכון גם שהמגבלות שהוטלו עליו בתחום הקבלה אילצו אותו לעסוק בתחומים אחרים – מוסר, היגיון, או ספר יסוד במחשבת ישראל כמו 'דרך השם'.

"הרי מסילת ישרים נכתב באמשטרדם, אחרי שכבר הוטלו על רמח"ל המגבלות המחמירות ביחס לעיסוק בקבלה, ולכן אין שם כמעט רמז לענייני הקבלה. גדולי המתנגדים שלו מציינים באכזבה שעברו על הספר ולא מצאו בו שום בעיה, אם כי בקריאה שלי אני מנסה להראות שיש בספר גם ממד חתרני. בחלק השני של הספר יש התפתחות, והוא אומר שהיחסים שאנחנו שואפים אליהם עם הקב"ה הם יותר יחסים של בן ואב, שלא עובדים רק על בסיס פקודות חיצוניות אלא על יסוד הרצון של בן לעשות רצון אביו, גם אם הרצון הזה לא מפורש באיזה סעיף של שולחן ערוך. זה קצת מקדים את העולם החסידי".

מודרניות ומשטור החיים

די ברור שדימויו של הרמח"ל בעולם הדתי לא מתאים לדמותו האמיתית.

"מקובל אחד סיפר לי שמישהו בא לפניו ואמר לו שהתיאורים של חבורת הרמח"ל לא מתאימים למה שאנחנו תופסים לגבי העולם החרדי: הם מתכנסים בחבורות, הולכים לתיאטרון, מעשנים יחד, מתעניינים באמריקה. זה קצת מזכיר חבורות צעירים 'רוחניקים' של היום. אז אותו מקובל אמר: הבעיה היא לא בחבורת הרמח"ל אלא בנו, במה שקרה לדתיות מאז. במאה ה־18 העולם הדתי היה הרבה יותר פתוח; גם בעולם השבתאי, ובראשית החסידות, היה משהו פחות ממוסד.

"נכון שתגובת העולם הרבני לזה הייתה קשה, והתגובה הזו היא חלק ממה שאנחנו חווים כיום בעולם הדתי, שהוא הרבה יותר ממושטר. אגב, זה קשור גם לתהליכים עמוקים של המודרניות, שפוקו כתב עליהם. המודרניות מאוד עסוקה במשטור החיים. יש כאן משהו שמאתגר את העולם הדתי – מהי הסמכות הדתית, איך להבין את כל הפרשה השבתאית, שאני מנסה לנקוט לגביה עמדה זהירה אבל ברור שהייתה לרמח"ל אהדה מסוימת לעמדות בתוך השבתאות, לפחות אלו של נתן העזתי. ומצד שני, יש כאן משהו שמאתגר גם את העולם החילוני: הנה, אחד מאבות הספרות העברית המודרנית היה מיסטיקן דתי".

גארב עצמו אכן היה רוצה שדמותו המורכבת של רמח"ל תשמש השראה גם לבני דורנו, "השראה לרוחב אופקים, כי אנחנו חיים היום בעולם שאמון על התמקצעות צרה – גם בעולם הדתי וגם בעולם האקדמי. מצד שני, יש בו השראה לסדר ולמתודה של העולם הדתי, שגם היא חשובה בעיניי, וגם למסמוס של הקטגוריות הנוקשות של חילוניות ודתיות, שהן די מלאכותיות".

מיסטיקה ולימודי הרבנות

בדומה לגיבורו, גם גארב עצמו עבר כמה טלטלות משמעותיות בחייו. הוא נולד בדרום אפריקה ב־1967, ועלה לארץ עם הוריו בהיותו בן 6. בזמן לימודי התיכון שלו, ב"הימלפרב" בירושלים, החליט שחשקה נפשו בהעמקה תורנית, ועזב את התיכון לטובת ישיבת "מרכז הרב". ממנה הגיע תוך זמן קצר גם לישיבות ליטאיות כדוגמת "חברון" ו"עטרת ישראל": "מלכתחילה הלכתי ל'מרכז' בגלל תורת הרב קוק, אבל אחר־כך הרגשתי שצריך להיכנס לעומק של לימוד הגמרא, ואת זה צריך לעשות עם 'המקצוענים' בתחום, כלומר הליטאים".

בלימודיו ב"חברון" התוודע לרב שלמה וולבה, מבעלי המוסר הגדולים של עולם הישיבות: "למרות שגדלתי בבית דתי, היה כמובן מתח בין העולם שממנו באתי לעולם שבו הייתי ב'חברון', ומישהו המליץ לי לדבר עם הרב וולבה. זה לא היה קל לתפוס איתו שיחה, אבל הוא באמת קירב אותי, וגם הצמיד לי חברותא עם אחד מגדולי תלמידיו.

"הוא היה אדם בעל שקט פנימי מרשים ובעל מידות, שעוד גדל בתנועת המוסר באירופה. דרך לימוד המוסר דבר הוביל לדבר: ממוסר למחשבה, משם למהר"ל, ומשם לרמח"ל – דרך השם, דעת תבונות, והבנתי שבסוף הכול הולך לכיוון הקבלה. למדתי קבלה בספרייה בלילה, כי היה ברור לי שזה לא יתקבל טוב אם אלמד את זה בבית המדרש באמצע היום, מה שבמילא לא התקבל טוב בסוף. הקבלה גם החזירה אותי לרב קוק, עד שהגענו להסכמה עם הישיבה שדרכינו ייפרדו, מה גם שבכל זאת רציתי ללכת לצבא".

גארב עבר אפוא לישיבת ההסדר בנווה דקלים, "שם אִפשרו לי גם ללמוד קבלה בשקט", אבל שירת לבסוף שירות צבאי רגיל. כחלק מתהפוכות חייו, "התרחקתי גם מהכיוון האורתודוקסי, תוך כדי לימודי סמיכה לרבנות". גארב של היום אינו חובש כיפה, ולשאלתי איך הוא מגדיר את עצמו בתחום הזה הוא אומר: "מעדיף לא להגדיר. פשוט עובד את השם".

ההסבר לשינוי: "זה היה שילוב של תהליכים. היו מגוון השפעות – גם של אח שלי, שחי מחוץ לעולם הדתי הרבה שנים, וגם למד אז בקליפורניה והיה מאוד חשוף להלכי רוח שהשפיעו עליי; גם השפעות ספרותיות של כותבים מהכיוון השאמאני (קרלוס קסטנדה) ומהכיוון הפסיכולוגי (ג'יימס הילמן, הממשיך של יונג). בעולם הישיבתי של אותם ימים, שמאוד שונה מהעולם הדתי של היום, לא היה מספיק דגש על הצד הרוחני־מיסטי, שזה מה שחיפשתי. גם תוך כדי לימודי הרבנות הרגשתי את החסר של הצד הזה, לעומת העיסוק הרב מאוד בפרטים הלכתיים. אגב, אותם דברים הטרידו כבר את הרמח"ל עצמו, כפי שכתב בהקדמה למסילת ישרים".

מכאן כבר הייתה הדרך כמעט טבעית ללימודי קבלה ולהתמחות אקדמית בתחום: "בצבא הייתי מוצב בשלב מסוים בקריה, ובהפסקות צהריים הייתי קופץ לספרית 'בית אריאלה' הסמוכה, וקורא את [גרשום] שולם ו[משה] אידל. זה הביא אותי להיפגש עם אידל. בעקבות זה הגעתי לאוניברסיטה ללמוד אצלו, ואת כל התארים שלי עשיתי אצלו".

מחפש את החוויה

חיפשת את הבנת התיאולוגיה הקבלית או את החוויה המיסטית עצמה?

"האמת שאת החוויה עצמה. גם בקבלה, גם בספרות כמו קסטנדה, גם בספרות מיסטית נוצרית ומוסלמית שקראתי, זה מה שחיפשתי. אותם דברים שמתוארים גם בכתבים של חב"ד, או אצל הרב קוק".

חלק גדול של הספרות הקבלית, שעוסק ב"מבנים" של הספירות ושאר סודות הבריאה, לא יותר מדי "טכני" באופן שדווקא מנתק אותך מהחוויה עצמה?

"הרמח"ל מאוד עזר לי בזה. כי אצל הרמח"ל אתה רואה את ההסבר הפנימי של המבנים הטכניים, והוא עצמו מבקר את המבנים הטכניים. היום אני דווקא מרגיש קצת תחושה שונה: יש כתבים שהמחקר לא עוסק בהם כי הם נראים לו טכניים מדי, כמו קבלת הרש"ש [ר' שלום שרעבי], שגם הוא מהמאה ה־18, ואני חושב שהם בכלל לא טכניים. זו רק שאלה איך ניגשים לזה ועם אילו מפתחות. המשל שעולה לי בראש זה עולם המדע: יש ספר על האנשים שיצרו את תיאוריית הקוואנטים. אתה רואה שמה שעניין אותם זה להבין את סודות היקום, והשיחות שלהם סבבו סביב זה, למרות שכלפי חוץ הם כל הזמן עסקו במשוואות.

"אני חושב שזה משהו שבאמת חסר לפעמים באקדמיה: לחפש את העומק של היקום, או היקום האנושי. שולם כתב שיש 'המוות הפרופסוריאלי', ואת זה הוא כתב על עצמו: שאתה אולי מתחיל עם תחושת התעלומה הגדולה שאתה רוצה להבין, אבל במהלך הדרך נשבה בבליל הנוסחאות והתיאוריות ושוכח את המטרה שלשמה הגעת למחקר. המבנים – החברתיים, הבירוקרטיים, האקדמיים – יש להם כוח גדול לדכא את היצירתיות של היחיד. זה דבר שהרמח"ל חווה על בשרו, וזה דבר שאנשים חווים בהרבה מקומות".

אז איך אתה שומר על הפאתוס והתשוקה הראשוניים באקדמיה?

"עוזר לי מאוד להיות בקשר עם עולמות חוץ־אקדמיים. אם כל עולמי היה הר הצופים באמת הכול היה נראה אחרת. אבל יש לי הקשר עם עולם המקובלים, ועם מיסטיקנים שמחוץ לעולם היהודי, וגם הקשר עם עולם מחקרי שמחוץ לישראל, שיש בו מקומות הרבה יותר פתוחים מאצלנו. כך שהקשרים האלה מאוד עוזרים".

גארב אכן ידוע בקשריו הטובים עם מקובלים דתיים. גם את הספר הנוכחי, הוא אומר, הוא לא יכול היה לכתוב בלי עזרתו של הרב יוסף ספינר, מקובל מישיבת "שער השמים" בירושלים: "אני רואה בו את גדול המומחים כיום לרמח"ל. הוא אדם שנטוע עמוק בעולם המקובלים, אבל עובד על כתבי הרמח"ל בצורה פילולוגית־היסטורית מאוד מדויקת. הוא אחד מאלה שהאירו את עיניי שלא כל הכתבים המיוחסים לרמח"ל הם באמת שלו. כתבתי שיש פרדוקס שהחוקרים האקדמיים הרבה יותר מסורתיים בקבלה של כל דבר שמיוחס לרמח"ל כאותנטי, ודווקא החוקרים החרדים הרבה יותר זהירים וביקורתיים.

"אגב, היו גם חוקרים ומקובלים אחרים שעזרו לי, אבל הם לא נתנו לי אישור לפרסם את שמם. לרב ספינר אין בעיה כזו: באחד מספריו הוא מפנה למאמר שלי, 'מאמרו של ידידי הפרופסור, ר' יהונתן גארב', שזה בעיניי ציון דרך ליחסים בין העולם החרדי והעולם האקדמי. אני בכלל חושב שזה מוזר שיש שתי קהילות אינטלקטואליות, העולם האקדמי ועולם הישיבות, שעובדות על אותם טקסטים, כמעט בלי קשר ביניהן. פעם הגשתי מאמר לכתב־עת אקדמי וציטטתי שם בין היתר את דעתו של ספינר בעניין מסוים. קיבלתי תגובה שזו בעיה לצטט אדם שלא קיבל הכשרה אקדמית. מי שיראה את כתבי הרמח"ל שהוא הוציא לאור, ובכלל מה יצרו אנשים 'שלא קיבלו הכשרה אקדמית', לעומת אנשים שקיבלו הכשרה כזו, יוכל לשפוט בעצמו".

חלק מהזרם הכולל

חוץ מקשרים עם מקובלים, השמועה הרווחת לגבי גארב היא שהוא עצמו עוסק בטכניקות מיסטיות ומגיע ל"התגלויות". בתגובה הוא אומר: "אני מעדיף לא להיכנס לזה. מקובלני שאלה דברים שעדיף לא לדבר עליהם". לעומת זאת, הוא מכחיש בתוקף את השמועה שלצורך ההתגלויות שלו הוא משתמש בפטריות הזיה: "חד־משמעית לא נכון. אני לא מחזיק בזה ולא מאמין בזה, ובעיניי זו טעות גמורה להשתמש בזה".

בעולמו האקדמי, גארב דוגל בזווית ראייה אוניברסלית של מדעי היהדות. לפני שנים אחדות, כשוועדה בינלאומית בדקה את מצב מדעי הרוח באוניברסיטה העברית, גארב בלט בתמיכתו (למורת רוחם של רבים מחבריו בחוג) בהמלצה לשדך את תחומי היהדות השונים עם מקביליהם הכלליים: מחשבת ישראל עם החוג לפילוסופיה כללית; ספרות עברית עם ספרות כללית, וכדומה.

היום הוא אומר על זה: "היהדות לא התקיימה אף פעם כמובלעת. אנחנו חלק מהזרם ההיסטורי הכולל. המונח 'היסטוריה של עם ישראל' מניח היסטוריה נפרדת, וזה לא תיאור נכון של המציאות. במציאות, כל התופעות התרחשו בזיקה ביניהן. העולם היהודי האירופי הוא חלק מההיסטוריה האירופית, העולם היהודי העות'מני הוא חלק מההיסטוריה העות'מנית, וכו'. זה לא בא לבטל את הייחוד ואת ההעמקה של התרבות היהודית בתוך עצמה, אבל זה אומר שאנחנו צריכים לחרוג מהמושג של 'השוואה' בין העולמות, אלא ללמוד את התופעות בלי מחיצות מלאכותיות".

מה פירוש "בלי מחיצות"? אתה הרי לא יכול להתייחס לכל הידע בעולם בו־זמנית. תמיד תצטרך חיתוך מסוים.

"השאלה איזה סוג של חתכים אתה עושה. יותר הגיוני לעשות חיתוך כרונולוגי: ללמוד את כל המחצית הראשונה של המאה העשרים באירופה, יהודית ולא יהודית, מאשר ליצור קו לינארי בין אלכסנדריה של בית שני, אשכנז של ימי הביניים וארה"ב של המאה העשרים. אפשר גם לחלק לפי נושאים, כמו במדעי החברה: כמו שיש חוג לתופעת המדינה, שיהיה חוג לתופעת השפה, או תופעת הכוח, או לימוד תופעת המיניות, שאז בכלל תיפתר בעיית ההרשמה למדעי הרוח.

"היה רגע שהאוניברסיטה התחילה ללכת בכיוון הזה, והיוזמה הזו נעצרה. האמת היא שמלכתחילה נזרעו בה זרעי הכישלון, כי מרגע שעושים מהלך כזה בצורה מהוססת מקבלים תוצאה של 'סוס שהורכב על ידי ועדה'. זה נהפך לעניין אדמיניסטרטיבי שרק סיבך את החיים, ולא שאלו שאלות מהותיות של איך אנחנו רוצים לארגן את הידע".

עוצמה פרטיקולרית

אין סכנה שבכיוון שאתה ממליץ עליו מדעי היהדות יהפכו לסרח עודף של מדעי הרוח הכלליים?

"יש חשש כזה, אבל אני לא מאמין שזה יקרה בארץ. בחו"ל יש סכנה כזו, ואנחנו באמת רואים ספרים של אנשים שנכתבו בחו"ל על ידי אנשים שאין להם ידע משמעותי במקורות היהודיים. אין ספק שהתרבות היהודית מקיימת גם שיחה פנימית ולא רק דיאלוג עם העולם. אגב, מבחינתי חשוב להדגיש שאני לא מכוון למשהו קיצוני: ברור שבשביל להבין את המודרניות היהודית חשוב להכיר לא רק את המודרניות הכללית אלא גם את המקורות היהודיים הקדם־מודרניים.

"אבל בארץ המגמה לגמרי הפוכה, כך שאין חשש כזה. יש פה תופעות כל כך חזקות של פרטיקולריות ושבטיות, והתחפרות עצמית בזהות יהודית ותתי זהויות של ציונות דתית וציונות דתית שוויונית. לכן לפחות בארץ החשש הזה די רחוק, והבעיה הפוכה".  /

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ד, 8.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באוגוסט 2014, ב-גיליון ואתחנן תשע"ד - 887 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 21 תגובות.

  1. לווינגר יקירי , תקרא אותו בכתבה הזו , ואולי תבין גם אותי 🙂

    • וליוסף אמר –

      קרא את פרק יח ב'מסילת ישרים' ותבין שדעת הרמח"ל היא שההלכה אינה 'ביצה' שצריך לשוברה כדי למצוא את ייחודו הפנימי של האדם. ההלכה היא הגרעין השווה לכל נפש, שאותו מרחיב ומעמיק כל אחד בדרכו הייחודית לעשות נחת רוח ליוצרו, החסידות היא הרחבתה של ההלכה 'עשייה לפנים משורת הדין',

      וכפי שכתבתי בתגובתי 'הגרעין והמעטפת' על מאמרו של רועי הורן, אל הייעוד הפנימי', באתר זה. כך בונה האדם את דרכו האישית, כנדבך הנבנה על יסודות איתנים, ואז זוכה הוא לחדש חידושים אמיתיים, המצטרפים, מפתחים ומעמיקים את הבסיס שהניחו לו הנביאים והחכמים שקדמו לו. כך זוכה ההוגה לבחינת 'יוסף' – 'שומע ומוסיף', וכדברי חז"ל: 'אם שמוע בישן – תשמע בחדש'!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      לגבי המחקר האקדמי ולימוד בית המדרש. המחקר מחפש את ההיסטוריה של הדעת. לימוד התורה מבקש לקנות את הדעת עצמה וליישמה בחיים. הלומד יושב כתלמיד לפני רבותיו גדולי הדורות, רבי עקיבא ורבי ישמעאל, ריה"ל והרמב"ם, המהר"ל והרמח"ל, הגר"א ובעל התניא, הראי"ה והרב סולובייצ'יק ומהם הוא שואף ללמוד אורחות חיים ואמונה. הבירור ההיסטורי והפילולוגי, כשהוא נעשה על ידי מי שמבין ומזדהה עם התוכן, יכול להיות כלי המסייע לעיקר – ללימוד! לעומת זאת, הפיכת הכלי לעיקר וחקירה ללא הבנה אמיתית של התוכן – עלולה להוציא את המחקר מכלל מחקר..

      • אין לי שום ספק שדעתו של הרמח"ל היא כמו שאתה מתאר. להקפיד על ההלכה כמו שהיא.
        מבחינתי האישית , ואני מאמין שכך גם מר גארב , אני מעריץ ומעריך את הרמח"ל ותורתו , אך אין זה אומר שאני הולך בדרכו. כך גם להבדיל לגבי קסטנדה ואחרים.

      • לגבי יחסו של הרמח"ל לשבתאות.

        הרמח"ל חיבר ספר שלם 'קנאת ה' צ-באות' שמטרתו היתה:

        'החלק הא' – להציל מאמרים מרשב"י זלה"ה מאשר חפא עליהם איש נבל נצרי אחד… והחלק הב' – להציל כמו כן מאמרי הרשב"י זלה"ה מדברי שקר אשא בנו עליהם שוא ותפל אנשים טועים רודפי הצב"י'

        (מאיגרתו של הרמח"ל לרבו רבי ישעיה באסאן מיום כ"ו בסיון ת"צ. הדברים מצוטטים בספרו של פרופ' מאיר בניהו, כתבי הקבלה של רמח"ל, ירושלים תשל"ט, עמ' 140).

        את מאבקו החריף של רמח"ל נגד השבתאות, מתאר פרופ' מאיר בניהו:

        'והרי רמח"ל ירה עיקר חיצי זעמו בשבתאים, הרבה יותר מדבריו על מסלפי הקבלה הנוצרים, וכבר בהקדמתו הכריז עליהם: "תרבות אנשים חטאים… שרי צבאות ס"מ השטן הגדול… אנשי הרס הצבי, אשר י"ג פרצות פרץ בהם, ויטעו בכרם ה' צ-באות בית ישראל סורי הגפן נכריה… זו קשה מן הראשונה… אלה רשעים העמיקו שאולה… אל מוסדות חכמת האמת, ובהקדמות נאמנות לפנים אשר נראות מיוסדות על אדני האמת והצדק, ואינן אלא דברי און ומרמה…" (הקדמה, כ"י אוקסםורד, דף 203ב, ובדפוס, עמ' 3). דברים כדרבונות אלה – אין הצהרה יפה מהם להתנגדותו המוחלטת לתנועה השבתאית. ומי הוא שפרץ את הפרצות באמונה, אם לא נתן העזתי?'

        (כתבי הקבלה של רמח"ל, עמ' 143, הערה 13).

        • בפיסקה המתחילה: 'החלק הא'…

          … מדברי שקר אשר בנו עליהם שוא ותפל…

        • בעניין זה אני גם כן איתך.
          לא היתה לרמח"ל אהדה לדרכים הנוטות מתורה ומצוות , גם אם הוא היה דתי "פתוח".
          אני חושב שגם זו איזושהיא בעיתיות באנשי אקדמיה החוקרים קבלה , הרצון למצוא איזשהו "מרד" בכל דבר ולקשר כל דבר קבלי אפשרי לשבתאות , פנימיזם וכדומה ….
          אני חושב שיש איזשהו ציטוט משמו של הרמח"ל שנתן העזתי היה "אונס גמור" או משהו בסגנון הזה (ראיתי זאת באחד מספרי הרב שריקי לפני כמה שנים) , אך זה ציטוט חלוש מאוד , ומזכיר "נייעס" של חרדים הרבה יותר מאשר משהו רציני.
          הרמח"ל היה יהודי דתי המקפיד על קלה כחמורה , ונשאר כך עד סוף ימיו (ככל הנראה).
          מסילת ישרים למשל נכתב ב"תקופת אמסטרדם" שלו , שזה כבר די בערוב ימיו (הקצרים לצערינו). כל ספריו ואגרותיו מלאים ציטוטים כמו שהבאת , וספריו עצמם והסבריו על כתבי האר"י נועדו לתת הבנה מופשטת ועיונית של הכתבים , בניגוד להבנות ה"מגושמות" של השבתאים , שמתוכן הגיעו לגילוי עריות וכל דבר אסור.

          ובנושא אחר לגמרי :
          מישהו אחר , שלצערי המחקר עליו איננו מפותח מספיק , גם לא בעולם התורני , זה הרב משה דויד וואלי זלה"ה חבירו ואולי רבו של הרמח"ל.
          יש לו פירוש אדיר ומונומנטלי לתנ"ך , שכולו רצוף בגילויי רוח הקודש , וגם הוא הוא הוצא לאור על ידי הרב יוסף ספינר. לצערי הוא עדיין לא זכה לכבוד הראוי לו , כאחד מגדולי המקובלים בכל הדורות.
          אולי זה בגלל שדמותו של הרמח"ל האפילה עליו מעט , ואולי זה בגלל שחייו הם קצת פחות "דרמטיים" ויש עליהם פחות ידע. אך בכל זאת , ספריו ראויים לחקירה רצינית.

  2. ממש ממש מזדהה עם החוויה האישית ועם התיאור :
    בין לגבי הרמח"ל , שפתח לי את העולם , בין לגבי המסקנה שככל הנראה קלח לא נכתב על ידי הרמח"ל (למרות שרוח בית מדרשו נסוכה על הספר) , וגם עם מסלול החיים הכללי – ההליכה בדרך שונה מהדת המקובלת , ההשפעה של קסטנדה ויונג .
    מזדהה אפילו עם האיסור המוחלט על פטריות הזיה 🙂

    רק שאני אישית חושב שלעולם האקדמיה לא תוכל באמת להכניס לתוכה את הרוח. השנה הגעתי למסקנה שזה אבוד מראש.
    הסיבה היא שהאקדמיה מעונינת במילים , והרבה – עשות ספרים אין קץ.
    השוואות שונות , ניתוחים שונים , מראי מקומות וסימוכין. או במילים אחרות , טיפוח וניפוח האגו והספר של החוקר , על ידי הבלים שונים ומשונים.
    ואילו הרוח באה באמצעות סיפורי חיים , פרטים קטנים , ובעיקר חוויה אישית. ובדרך כלל החוויות המרכזיות והמשמעותיות ביותר , אינן ניתנות להגדרה בעזרת מילים. או שמבחינת מילים הן נראות פשוטות וטריוויאליות. מה שאצל אנשים "חכמים מידי" (במרכאות) מעורר זלזול.

    לפיכך אני מאמין שיש צורך לפתח מסגרות "חוץ אקדמאיות" שבהן ילמדו הדברים הללו בצורה נכונה , והנסיון להכניס לאקדמיה את הרוח – אבוד מראש.

    האמת היא שהרוח נכנסת לעולמינו באמצעות אומנות – סיפור סיפורים , נגינה וריקוד.
    בדיוק כמו הרמח"ל עצמו שהיה משורר ומחזאי.
    אני דווקא הייתי ממליץ לפרופ' גארב , במקום לנסות ללמד "רוחניות" באקדמיה , ללמד רוחניות במקומות שמלמדים יצירה.

    • הכותב פרופ' גארב עמד על העובדה שרמח"ל עצמו היה בעל השכלה כללית רחבה אף שלא למד באוניברסיטה, כפי שנהגו רבים מחבריו. יהדות איטליה בזמנו והרבה לפני כן בתקופת הרנסאנס, היתה מעורה בתרבות הסביבה, ועיסוק באמנות ובמדע לא עמד אצלם בסתירה לשמירת מצוות, להט דתי והנהגות חסידות. הגותו של רמח"ל דומה לשיטה המדעית, השואפת לבנות תפיסת עולם מובנית ומסודרת. אצלו השתלבו באחדות מופלאה החווייה הנלהבת עם הניתוח המתודי הבהיר.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      .

      • דור האנציקלופדיות

        גם העולם התרבותי האירופי בדורו של רמח"ל, המאה ה-18, עסק באינטנסיביות בסידור שיטתי של הידע האנושי. היה זה דור האנציקלופדיות הגדולות. גם בעולם היהודי החלה להתרקם בזמנו של רמח"ל וסמוך לאחריו האנציקלופדיה התלמודית-הלכתית הגדולה 'פחד יצחק', מאת רבי יצחק לאמפרונטי מפירארה.

        הן בעולם היהודי והן העולם התרבות הכללי היתה מגמה זו המשך לתקופת הרנסאנס, בה סוכמו עולם ההלכה על ידי ה'בית יוסף' של רבי יוסף קארו וה'דרכי משה' של הרמ"א; עולם הפרשנות התלמודית על ידי ה'שיטה מקובצת' של רבי בצלאל אשכנזי, ועולם הקבלה על ידי הרמ"ק, האר"י ותלמידיהם. על המגמה האנציקלופדית בעולם ובישראל בתקופת הרנסאנס, ראו במאמרו של רועי הורן, 'תקופת פלאים בצפת', באתר זה.

        • החסידות הרמח"לית כמדע

          גם תפיסת החסידות שמציע הרמח"ל במסילת ישרים פרק יח, היא בעצם עבודה מדעית של אינדוקציה. מפרטי המצוות וההלכות מכליל האדם את המגמה אליה שואף בוראו, ואליה הוא מכוון את מעשיו: 'ממה שנצטווה ידון על דעת המצווה, וישתדל לעשות לו כמה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת'.

        • ואם כבר הזכרת את האופי המשכיל והמלומד של יהדות איטליה ומגעם עם העולם הלא יהודי וגם את אינציקלופדיית "פחד יצחק" הרי ששם הביטוי לזה הוא אחד המפורסמים

          אחד מהערכים הנודעים ביותר ב"פחד יצחק" הוא ערך "צידה" שם הרב למפרונטי שואל את רבו הרב יהודה בריאל האם לאור גילוי מדעני דורם [או אפיו דור קודם] שהכינים מתרבות מפריה ורבייה רגילים ולא מן העיפוש כמו שחז"ל אומרים האם ראוי מעתה להחמיר ולאסור הריגת כינה בשבת ההיפך מהדין של חז"ל שמותר לעשות זאת [דין שגם נפסק כמובן בכל ספרי הפסיקה לאחר מכן וגם בשו"ע] כי הכינים לדבריהם נבראו מפריה ורבייה

          הרב למפרונטי לא רואה בעיה בלומר שחז"ל פסקו לאור ידע מדעי מזמנם שהיה מוטעה והוא כותב זאת שבמקרים כאלו חכמים מודים לחכמי אומות העולם כמו במקרה הדיון בברייתא בפסחים על החמה מתחת או מל הרקיע בלילה וכו'

          רבו הרב בריאל עונה לו שם שלמרות גילויי המדע עדיין הדין להיתר אינו זז ממקומו והוא מנמק מדוע ויעויי"ש

          סוגיית "הכינה בשבת" היא סוגייה מעניינת והרבה דובר בה ולא כאן המקום להרחיב על כך והבאתי כאן את הדוגמא הזו בכדי להראות את גישתו של הרב יצחק למפרונטי בעניין ואת מגעו עם העולם המדעי של זמנו עד כדי שימוש במסקנותיו להלכה

  3. ואני חושב שמיסטיקה אמיתית היא מובנית , שיטתית וחכמה. או כפי שדון חואן אומר בלשונו הציורית – "לוחם לא רץ ברחוב ללא מכנסיים".

  4. אשמח לקבל מספר טלפון של פרופסור גארב
    כדי להתייעץ עמו בנושא הקשור לרמחל

  5. אשמח לקבל מספר טלפון של פרופסור גארב
    כדי להתייעץ עמו בנושא הקשור לרמחל כמו כן אנני יודעת אם זה הפורום המתאים אך אני מחפשת גבר בסביבות הארבעים שמתעסק עם תורת הסוד בכלל וספרי הרמחל בפרט לקשר נישואין…

  6. בתשבע סלומון

    יהונתן שלום וברכה
    שמי בתשבע סלומון חרדית מודרנית
    קראתי את ספרך על הרמח"ל ונהנתי עד מאד
    אני מאוהבת ברמח"ל בקיאה בספריו ומחפשת בחור שמתעניין ברמח"ל זאת כדי ליצור קשר זוגי עמוק ובעל משמעות עם חוויות רוחניות מיוחדות שזכיתי להן עי התעסקותי עם ספריו החמודים
    מאד אשמח אם תוכל ליצור איתי קשר
    בפלא שמספרו 0585279016
    בתודה ובברכה
    בתשבע

    • מכון הרמח"ל

      לבתשבע – שלום רב,

      שיעורים בתורת הרמח"ל תמצאי ב'מכון הרמח"ל' בראשות הרב מרדכי שריקי (פרטים תמצאי באתר שלהם), ואולי משם תצמח ישועה בעזר ה' יתברך גם לבניין ביתך בקוב ממש.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  7. פרופ גארב מפתיע שוב ושוב בחדות המחשבה והניתוח, בעומק ובעושר הידע ובעיקר בחשיבתו המקורית. מרתק

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: