ניצוֹל ניצולי שואה | חבצלת פרבר

במעין ביקורת אוטוביוגרפית על סיפור בדוי לכאורה חושף יגאל שוורץ את ילדות האימים שלו ואת עולמם המטורף של שרידי העולם הישן. יצירה ספרותית יוצאת דופן 

מקהלה-הונגריתמקהלה הונגרית

יגאל שוורץ

דביר, 2014, 284 עמ'

ספרו של שוורץ הוא ספר קשה, מכאיב ותובעני. קשה ותובעני בסגנונו ומבנהו, ומכאיב ותובעני עוד יותר בתכניו. זהו ספר אוטוביוגרפי, ועם זאת זהו ספר שבורח מן האוטוביוגרפיה בחירוק שיניים, בקפיצת שפתיים ובעיניים שנסגרות כדי להעלים את הדמעות. דרושים הרבה כוחות נפש כדי לקרוא את הספר, ולא פחות מכך דרושות פתיחות רבה, סבלנות ונכונות להתמודד עם טקסט יוצא דופן.

שוורץ עושה בספרו מה שכותבי אוטוביוגרפיה אינם עושים: מספר את סיפורו באמצעות סיפור שנכתב על ידי אדם אחר. התוצאה היא ספר מבלבל מאוד, לא פעם מתעתע, בלתי שקוף, סותר את עצמו. שילוב של ביקורת ספרותית, ניתוח סמנטי־תרבותי, "שיעור לדוגמה בסוגיית אמת ובדיה" כדברי חיים באר, ואוטוביוגרפיה שמתחפשת לספרות (או להפך).

הספר נפתח במוטו כפול: בשירו המפורסם, המתורגם לעברית, של יצחק קצנלסון "חמש שנים", ולצדו טקסט של שיר כאב ועצבות בהונגרית. מוטו מעורר חשד שהמילים התמימות "חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים…" והדברים על אודות חיות המחמד והמשחקים מסתירים משהו אחר לגמרי. מפחיד, אפל, מאיים.

עולם משפחתי רווי אלימות בשוט ובאקדח. יגאל שוורץ (מכסה את פניו) ובני משפחתו צילום מתוך הספר

עולם משפחתי רווי אלימות בשוט ובאקדח. יגאל שוורץ (מכסה את פניו) ובני משפחתו
צילום מתוך הספר

תהומות אפלים

אחרי המפגש עם השיר על מיכאל, "הסיפור בכלל עוד לא מתחיל": שוורץ מקדים ומספר לנו על מה שקדם לכתיבתו וכיצד היא התרחשה. על פגישתו הראשונה עם רות אלמוג, שאותה הוא מגדיר כ"סופרת הישראלית החשובה ביותר", ושלה סיפר פרקים מימי ילדותו שעליהם לא הרבה לדבר עם אחרים. היא ביקשה ממנו לחבר סיפור שיתבסס על זיכרונות אלה. התוצאה הייתה "הסיפור המטלטל" שנקרא "גמדים על הפיז'מה".

הספר שלפנינו הוא, במילותיו של שוורץ, "הגרסה שלי לגרסה של אלמוג לסיפור שלי". זהו מצב מוזר שמעלה, ואולי נועד להעלות, לא רק תחושות של עניין והזדהות רגשית עם המסופר, אלא גם ספקות באשר לאמיתותה של המציאות שנפגוש כאן: אמיתותו של סיפור הילדות, שמוצג לנו מצד אחד כמציאות ספרותית ב"גמדים על הפיז'מה" של רות אלמוג – המופיע בספר מיד לאחר ההקדמה – ומצד שני כאמת בסיפור האוטוביוגרפי של שוורץ עצמו. לאורך הקריאה מלווה אותנו שוב ושוב והתהייה מהו הסיפור האמיתי ומה הוא בגדר מציאות בדויה.

שוורץ עצמו מחזק את התהיות הללו כשהוא מנסה לאחוז בחבל בשני קצותיו. ליצור מצד אחד הרחקה והזרה באמצעות הבאת הסיפור של רות אלמוג במלואו בראשית הספר וניתוח ספרותי של הסיפור, ומצד שני לעשות מה שאוטוביוגרפיה אמורה לעשות: לחשוף את האמת ככל שכוחו מתיר לו.

מתוך סיפורה של אלמוג מתגלים לעינינו תהומות אפלים של חיי משפחה וחוויות ילדות והתבגרות במשפחה אחת מבין מי שמכונים בני הדור השני לניצולי שואה. ניצולי השואה בסיפור של אלמוג הם לוצי ואיזידור – גלגוליהם הספרותיים של הוריו של יגאל שוורץ, קטרינה ובלה (בן־ציון). לצדם ילדיהם מאיה וגיורא, שהם "הדור השני", בני דמותם של יגאל ואחותו נעמי.

פרשנות ביוגרפית

הסיפור "גמדים על הפיז'מה" הוא פנינה ספרותית, מרתקת ומזעזעת עד עצירת הנשימה. זהו סיפור על אהבה־שנאה בין בני זוג, בין הורים לילדיהם ובין אחות ואחיה. יש בו רמזים לגילוי עריות, אלימות וניסיון לרצח, ומנגד חמימות אנושית, חמלה והתגייסות לעזור. כל אלה לצד נטישות ובריחות של האם והתקפי איבוד־שפיות זמניים שלה, שמהלכם ידוע מראש ומפחיד מאוד. גם האב, איזידור, בסיפור של אלמוג הוא דמות אפלה שהחושך שבו גובר על האור. איזידור "מפעיל" במכוון את התקפי השיגעון של אשתו, נוהג באלימות ואכזריות כלפי ילדיו ומקיים יחסים של גילוי עריות עם בתו.

שוורץ מנתח את הסיפור של אלמוג, מגלה את האמצעים הספרותיים שבהם היא משתמשת, וחושף ב"פסקאות פרשניות־ביוגרפיות" את אישיותה ועמדותיה של הסופרת שמסתתרות מאחורי השכבות הספרותיות של כתיבתה. הוא מבקר בחריפות את ה־type־cast, את הסטריאוטיפיות שמאפיינת את תיאור ההורים בסיפור, ואת השימוש במילות צופן מוכרות ומשומשות כגון “רכבת, טרנספורט, סבון, סלקציה ולאגר…“.

בייחוד הוא תוקף את תיאור “התגובה הקיצונית (של האם) למילות הצופן שמשמיע האב…“, כאשר תגובה זו מתוארת בסיפור כ“טרנספורמציה שהיא עוברת מאדם לכלב“. בנקודה זו מעלה שוורץ טענה חזקה שלפיה “חוקרי ספרות כבר עסקו בכך שסופרים שעוסקים בקרבנות השואה בוחרים לתאר את התגובה שלהם לטראומות שעברו באמצעות הסמנטיקה החייתית…“. שוורץ מעמת את הסיפור עם זיכרונותיו על ילדותו. הוא חושף את השמות האמיתיים ואת האנשים האמיתיים המוסתרים מאחורי השמות והאנשים הבדויים בסיפור.

מן הניתוח של הסיפור של אלמוג יוצא שוורץ לכיוונים חדשים. כדי לאשרר את כתיבתו הוא מרבה לשבץ בה מובאות ממקורות אחרים, החל בטקסטים שכתבה אחותו ועד קטעי ספרות יפה וספרות עיון. בסוף הספר מופיעה רשימת מקורות, שכוללת את “הלב“ של ד‘אמיציס ואת “הענק וגנו“ של אוסקר ויילד, ספרי זיכרונות על השואה, וגם “אליעזר והגזר“ של לוין קיפניס.

חלק מן ה“ציטוטים“ הם מדומים: וידויים דמיוניים, מונולוגים־שלא־היו של אביו ושל אמו, דיאלוגים בדיוניים עם אחותו. לא תמיד קל לזהות מי הדובר בטקסטים אלה, והם משולבים בטקסט באופן שלעתים רק הגופנים השונים מבדילים אותם מכתיבתו של שוורץ עצמו. חלקם מאשררים את הסיפור האוטוביוגרפי וממשיכים אותו, חלקם חולקים עליו, או תורמים נקודות מבט וזוויות הסתכלות נוספות לסיפורו של שוורץ.

איזידור ירה שוב

בכתיבה האוטוביוגרפית ניכר מאמץ של שוורץ לשכנע את הקורא שהדברים שהוא כותב הם המציאות האמיתית, בניגוד למציאות הבדויה בסיפור של אלמוג. הוא מקפיד לציין, למשל, שדמותה של מגדה בסיפור של אלמוג – אחותה של האם, ממלאת מקומה ו"האם החורגת הטובה" בתקופות שבהן האם נוטשת את הבית – היא דמות בדויה. או שדמותו של רובן, המתואר בסיפור כעוד אחד מניצולי השואה שהקיפו את המשפחה, שונה מדמותו של "מקבילו האמיתי שמעון, (ש)היה גם היה… שלא כמו מגדה, שלא הייתה לה מקבילה בעולם האמיתי. אמת, רובן־שמעון זה לא היה כלל ניצול שואה. הוא היה יהודי מצרי, נשוי לאישה מאותה קהילה…".

שוורץ מרחיב את הדיבור על דמותו האמיתית של האב – שהיה "איש אלים־רצח" אבל גם איש מוכשר ואינטליגנטי, אוהב יצירה ולימוד, מקורב לחצר הסאטמרית, שכתב ספר העוסק בפרשנות התורה וזכה "בהסכמות הגאונים הצדיקים שליט"א" ובשבחי רבנים חרדיים בירושלים, ושמצא את תיקונו בטיפוח הפרדס שלו.

תיאור הפרדס הוא מופת לידע ותיאור פרטני ורגיש, שמיועד להעמיק את הבנתנו את דמות האב. הוא מציג את צדו האחד של האב, הצד היוצר, המטפח, המואר. ומצד שני: "ראו עליו שמחשבות קשות צולבות את מוחו, בעיקר שעה שקם ממה שנראה כעוד שנת סיוטים, וישב באי־נחת על קצה המיטה, ידיו מונחות על רקותיו, כאילו הוא מנסה לחסום איזה פיצוץ פנימי מלפרוץ החוצה. וכשכבר פתח את פיו – צעק, ועוד איך צעק. הוא היה איש אלים. אבל… גם עדין בדרכו…".

בניגוד להעדפה של רות אלמוג כלפי האם – שבה היא רואה קרבן של בעלה – ניכר במקומות רבים ששוורץ מנסה להגן על אביו. גם כשהוא מצטט את הסצנה מתוך סיפורה של אלמוג שבה האב יורה בבנו. כותבת אלמוג: "כשאיזידור יצא מן האורווה הוא החזיק בידו רובה. איזידור צעק 'לא לזוז!'… איזידור ירה. מעמוד הבטון ניתזו שבבי טיח. איזידור ירה שוב…". שוורץ, לעומת זאת, כותב: "שנים הייתי בטוח שהמצאתי את האירוע הזה… לא הייתי בטוח אם היה או לא היה… אני לא זוכר הד של ירייה… וגם זה לא היה רובה אלא אקדח…".

אבל הוא זוכר "את ריצת חיי שבאה אחרי…" וזוכר שהגיע לבקש חסות אצל רובן, הוא שמעון. הוא מכיר ביחסים הדו־משמעיים ששררו בינו לבין אביו ובחלק שהיה לו ביחסים אלה: "חשתי שעדיפות הגובה שלי על אבי מסוכנת לי, קריאת תיגר על מעמדו שאותו ערערתי, בעידוד מסיבי של אמי, באלף ואחת דרכים". עיקר ביקורתו של שוורץ מופנית כלפי אמו. דמות האם מתומצתת במקום אחד במילים האלה "איומה ומסכנה, נערצה ופתטית".

בעולם המשפחתי החצוי הזה, העמוס קונפליקטים ורווי אלימות בשוט ובאקדח, גדל יגאל שוורץ. ואפילו אם לא הכול התרחש במציאות כמתואר בספר, די גם בחלק כדי שנבין מתוך איזו ילדות איומה, שיצרו שני אנשים אומללים, תלושים, קרבנות של פשע שאין לתארו, צמח ויצא העורך וחוקר הספרות המוכר שכתב את הספר המרשים והקשה שלפנינו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ד, 8.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באוגוסט 2014, ב-ביוגרפיה, גיליון ואתחנן תשע"ד - 887 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: