מעולם לא סבלו יהודי בסביבתם | ניצה פרילוק

שירי מלחמה פטריוטיים שחיברו יהודים בגרמניה בראשית מלחמת העולם הראשונה פותחים צוהר לסבך הזהות היהודית באותה עת ולזרמים האידיאולוגיים שרווחו אז בקרבם

מה ידע ההמון בשנת 1914 על מלחמה לאחר כחמישים שנות שלום? הם לא ידעו מה זו מלחמה. היא נעשתה אגדית, רומנטית, מעוטרת גבורה. עדיין ראו אותה מבעד לאספקלריה של ספרי הקריאה בבית הספר והציורים במוזאונים: התקפות פרשים מזהירות במדים מבהיקים, ירייה גורלית תמיד היישר לתוך הלב […] הזעזוע הראשון מִבּשורת המלחמה שפרצה, זעזוע זה נהפך פתאום להתלהבות. נערכו תהלוכות ברחובות, דגלים וסרטים הונפו, ובכל מקום נשמעה רינה ותרועה […] אלפים ומאות אלפים הרגישו מה שלא חשו בימי שלום – שהם אחוזים זה בזה, שהם שותפים לדברי ימי עולם שלא יחזרו עוד. כל הבדלי מעמד־דרגה־לשון נגרפו אותה שעה על ידי רגש האחווה הסוחף.

 שורות מפוכחות אלה של הסופר היהודי סטפן צווייג ("העולם של אתמול") מיטיבות לתאר את הלך הרוח של הימים שלאחר ה־1 באוגוסט 1914 (ערב ט' באב), ראשית ימיה של "המלחמה הגדולה". יהודי גרמניה הצטרפו לנחשול הפטריוטי. צו הגיוס פנה אל גברים מגיל 20 ועד 40 שנה, אך נערים יהודים, בני 19־17, מיהרו מספסלי הגימנסיה ומאולמות האוניברסיטה אל לשכות הגיוס כדי להתנדב לצבא הגרמני. ארגונים יהודיים קראו לחבריהם להרים תרומה למולדת, ועיתונים יהודיים פרסמו בהבלטה עלילות גבורה של חיילים יהודים. רבים קיוו והאמינו כי השירות הצבאי יבסס את מעמדם בחברה הלא־יהודית, ויסלק את המכשולים לאמנציפציה מלאה.

ההתלהבות הייתה כללית בלי קשר להשקפה פוליטית. אף יהודים שנמצאו מחוץ למדינה באותה עת ראו את הגיוס כחובה אזרחית, ביניהם כאלה שעלו לארץ־ישראל (לדוגמה ד"ר אליהו אוארבך וד"ר ארתור בירם).

העיתונים היהודיים נטלו חלק במערכה. לידיעות מהחזית הוקדש כמובן מקום נכבד. דיונים אידאולוגיים התנהלו על דפיהם, חלומות וטיעונים להטו. גם שירי מלחמה שחוברו באותם ימים פורסמו בבמה פופולרית זו.

נביא כאן שניים מהשירים שפורסמו בגרמניה של ראשית המלחמה, בעיתון היהודי Allgemeine Zeitung des Judentums. שניהם הודפסו במקורם בגרמנית גותית, תורגמו באחרונה לעברית מחורזת ורואים כאן אור לראשונה. מהי "תווית הזיהוי" שתוצמד לחייל שנולד יהודי ומה נדרש מהאזרח ה"טוב"? תֶּמות אלו עומדות במרכזו של הטקסט השירי.

עמנואל שאול, מחבר הפואמה "לילדיי", עם בנו, 1910באדיבות שי שאול

עמנואל שאול, מחבר הפואמה "לילדיי", עם בנו, 1910 באדיבות שי שאול

גאווה בחייל יהודי

ב־11 בספטמבר 1914 פורסם בעיתון היהודי "אלגמיינֶה צייטונג דס יודנטומס" שיר פוליטי שכתב מקס פרנק. השיר (Die erste Fahne) מתבסס על ידיעה שהופיעה בעיתון גרמני, ודיווחה על התקדמות מוצלחת של הצבא הגרמני בחזית המערבית אל תוך צרפת.

הדגל הראשון

הַיְדַעְתֶּם מִי בִּקְרַב "לָאגַרד"
הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁדֶּגֶל אוֹיֵב – לָכַד?
הַדֶּגֶל הָרִאשׁוֹן, הַנִּצָּחוֹן הָרִאשׁוֹן.
אוּלַי הַדֶּגֶל הָרִאשׁוֹן בַּמִּלְחָמָה.
זֶהוּ פִישֶׁל, הַחַיָּל הַיְּהוּדִי,
כָּךְ נִכְתַּב בְּעִתּוֹן הַשָּׁמוּר עִמָּדִי.

אֵינֶנִּי בָּא לְהַלֵּל אֶת הַיְּהוּדִי עַל מַעֲשֶׂה זֶה.
הוּא חַיָּל, וְאֶת חוֹבָתוֹ מִלֵּא בִּשְׁלֵמוּת
בְּדוֹמֶה לְאֶלֶף יְהוּדִים וּלְמִילְיוֹנֵי נוֹצְרִים
שֶׁיָּדְעוּ לְהִלָּחֵם וְיָדְעוּ גַּם לָמוּת.
כְּגֶבֶר בֵּין גְּבָרִים הוּא הִתְנַהֵל אִישִׁית,
וְאֵין זֶה הַמָּקוֹם לְהִתְלַהֲבוּת רִגְשִׁית.

דָּבָר לִי אֶל קוֹרְאֵי הַכַּתָּבָה וְגַם לַקּוֹרְאוֹת,
לְאֵלֶּה, הָעוֹיְנִים יְהוּדִים מִדּוֹרֵי דּוֹרוֹת,
אֵלֶּה, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא סָבְלוּ יְהוּדִים בִּסְבִיבָתָם:
הִכְחִישׁוּ אֶת גֶּרְמָנִיּוּתָם וְאֶת אֹמֶץ לִבָּם.
רָאוּי שֶׁעַתָּה יוֹדוּ בְּטָעוּתָם,
יָחוּשׁוּ טִפַּת בּוּשָׁה בְּעֹמֶק נַפְשָׁם.

קרב Lagarde התנהל בחזית המערבית, והסתיים ב־11.8.1914 בניצחון הצבא הגרמני התוקף על הצרפתים. העיר לאגרד שוכנת באלזס, בין שטרסבורג לנַנסי. הקרב, שהתרחש במרחב גאוגרפי זה, הוא המניע והתשתית לכתיבת השיר.

לכל בית בשיר ייחוד רטורי משלו: שאלה ותשובה מתרוננת, הסתייגות, תוכחה. את ההתלהבות והפליאה אין מקס פרנק מסוגל (או רוצה) להצניע – יהודי אחז ראשון בדגל הצרפתי; יהודי ולא גרמני־נוצרי. על בסיס עובדה זו חש הדובר הצדקה ועוז לתבוע מאזרחים גרמנים (מאותם אנטישמים או בעלי דעות קדומות) להכות על חטא בתחושת אשמה. איזו תמימות נשקפת מפנייה זו! בהתבססו על ההיקש “פרט המלמד על הכלל“, הדובר איתן בדעתו כי מקרה מוצלח אחד יערער דפוסי חשיבה מוצקים, ימחוק את הדימוי שדָבק ביהודי.

הקורא רשאי לפקפק קמעא במהימנותו של המוען בכל הנוגע להצהרתו על מטרת כתיבתו. ההיגד המאופק והמסויג שלו, שהחייל פישל אינו יוצא דופן בגדודו, אינו משכנע. רטוריקה של האדרה צובעת את שורות הטקסט. מבחינת סוגו, זהו שיר שבח. והתמטיקה – גבורה יהודית, גאווה בחייל יהודי שהצטיין בקרב.

חייל גרמני

אחד הקוראים של אותו עיתון (שזיהה עצמו רק באות N) החליט להגיב על השיר של מקס פרנק באמצעות שיר שחיבר. הוא שמר במידת־מה על תבנית שיר המקור וכן על כותרתו, אך נקט עמדה שונה בתכלית. שיר התשובה שלו פותח פולמוס חריף, המצביע על המעורבות הגדולה של קוראי העיתון בסוגיית ההגדרה העצמית שלהם. פולמוסים אידאולוגיים מעין זה השפיעו על הלך הרוחות של יהודי גרמניה.

הדגל הראשון

[תגובה]

הַדֶּגֶל הָרִאשׁוֹן בַּמִּלְחָמָה הַגְּדוֹלָה,
הַדֶּגֶל הָרִאשׁוֹן בַּנִּצָּחוֹן הָרִאשׁוֹן –
לֹא יְהוּדִי אָחַז בּוֹ, אַף לֹא נוֹצְרִי,
לֹא דִּיסִידֶנְט וְלֹא מוֹנִיסְט,
לֹא לִיבֶּרָל, יוּנְקֶר אוֹ דֶּמוֹקְרָט.
אֶת הַדֶּגֶל לָכַד חַיָּל גֶּרְמָנִי!

בְּעֵינֵי אֱלוֹהִים וְאָדָם – כֻּלָּם שָׁוִים,
כַּאֲשֶׁר הָרַיְךְ הַגֶּרְמָנִי הַגָּדוֹל לוֹחֵם.
בְּעִתּוֹת מִלְחָמָה וּבְעִתּוֹת שָׁלוֹם –
צַו הַקֶּיְזֶר מְצַלְצֵל־הוֹלֵם.
וְכֻלָּנוּ נִשְׁבָּעִים לִהְיוֹת נֶאֱמָנִים וּמְאֻחָדִים
כָּל הַיָּמִים: "לְנֶצַח נְצָחִים!"

 

  1. N.

האידאל הוא אחווה, הסִסמה – אחדות. על בסיס מטרה זו שוטח המחבר את ה“אני מאמין“ שלו. הוא דוחה את המסר בשירו של פרנק, המדגיש את יהדותו של פישל החייל שלכד את הדגל הראשון. N מגדירו “חייל גרמני“. באופן דומה הוא מוחק בשיטתיות סממני זהות של חיילים מִקבוצות שאינן יהודיות: דיסידנט (פורֵש, פרוטסטנטי שמתנגד לעקרונות הכנסייה האנגליקנית), מוניסט (דוגל בתורת האחדות בבריאה), יונקֶר (אריסטוקרט גרמני צעיר), ליברל או דמוקרט.

ההתכנסות המלאה תחת זהות אחת – הגרמנית, קשורה אפוא בוויתור על היהדות, באי־הבלטתה במרחב הציבורי. בזמן מלחמה אין מקום למסגרות מפרידות: דת, תנועה, מפלגה, מעמד. כל הפלגים יזרמו לנהר הגדול האחד – הקולקטיב הגרמני הלוחם.

ספק אם N גילה מקוריות בהצעה זו שלו. ידוע כי הקייזר הכריז (ב־4.8.1915) על פיוס וליכוד לאומי. “אינני מכיר עוד במפלגות, אני מכיר רק גרמנים“, אמר. מחבר השיר נשען בשירו, כפי הנראה, על הכרזה זו, והרחיב אותה.

השיר מוזכר בשורות אחדות בספרו של עמוס אילון "רקוויאם גרמני" (עמ' 304) בהקשר לפרסומים יהודיים שהיו משופעים בגאווה שבטית יהודית.

זהו שיר פטריוטי, שיר אהבה למולדת. הרגשות באים לביטוי במעשה – שבועת אֱמוּנים לקייזר וילהלם השני, שֶׁכּמוהָ כחתימה חגיגית־טקסית על חוזה. באותם ימים, כתב סטפן צווייג, איש לא העז להעלות בדעתו שהקייזר, הגבוה מעל גבוה, יקרא את עמו למלחמה ללא צורך, ידרוש קרבן דמים כזה – לולא היו אויבים מאיימים על גבולות הממלכה. על כן האמינו כל אזרחי הקייזר שהם נקראים לשאת נשק לשם הגנה מאויב ערמומי ובן בליעל, התוקף את אוסטריה וגרמניה "רודפות השלום" בלא כל התגרות מצדן.

הקסם של דגלים והלהט של סִסמאות מולדת סחררו לא־מעט שליטים ואומות במהלך ההיסטוריה, ואין תֵימה שמקומם לא נפקד בשירים הפטריוטיים שנשתמרו ממלחמת העולם הראשונה. הרטוריקה של שיר פוליטי מיועדת לשכנע ולשלהב, ולכן ז'אנר זה משמש, בין השאר, ככלי רב עוצמה בתעמולת מלחמה.

נרחיב את היריעה בשני שירים פוליטיים נוספים שחיברו יחודים־גרמנים בימי מלחמת העולם הראשונה. השירים מוכּרים בחקר התקופה. נבדוק באספקלריית השיר כיצד ראו יהודי גרמניה את עצמם ואת תפקידם באותה מלחמה.

יהודי גרמניה הצטרפו לנחשול הפטריוטי. גלויה שנשלחה מהחזית, הונגריה 19.10.1916
ממכתבי הרמן וייל.  באדיבות רחל זינגר

יהודי גרמניה הצטרפו לנחשול הפטריוטי. גלויה שנשלחה מהחזית, הונגריה 19.10.1916 
ממכתבי הרמן וייל.
באדיבות רחל זינגר

המנון שנאה

ארנסט ליסאואר (E. Lissauer, 1937־1882), משורר ומחזאי יהודי ברלינאי, בן למשפחה אמידה ומתבוללת, נפסל לשירות צבאי. כחלופה, עקב בדריכות אחר כתבות העיתונים וההודעות הצבאיות. ב־4 באוגוסט 1914 (היום שבו הכריזה בריטניה מלחמה על גרמניה) פרסם את המנון השֹנאה לאנגליה (Hassgesand gegen England), שהפך מיד לטקסט מכונן. מבוגרים התווכחו על מסריו, ילדים למדו אותו בבית הספר. לליסאואר הוענק עיטור הנשר האדום מידי הקייזר. השיר מצליף באנגליה על עוולותיה (מן הסתם גם בְּשל האימפריָיליזם והעושר הנלווה), ונשבע לשנוא אותה לעד.

שְׁבוּעָה שֶׁל אָרָד לֹא תָּמוּשׁ בָּרוּחַ,
שְׁבוּעָה לְמַעַן בָּנֵינוּ וּלְמַעַן בְּנֵיהֶם.

השיר נפתח בהיגד יהיר: צרפת ורוסיה אינן חשובות. אנו אדישים כלפיהן. לנו יש רק שנאה אחת. ההכרזה תמוהה: אלה הרי מדינות האויב; שתי החזיתות של גרמניה במלחמה – המערבית והמזרחית.

"המנון השׁנאה לאנגליה" מאורגן בשלושה בתים, כל בית מסתיים בקריאת הגנאי: "אנגליה!". השיר מכיל 48 שורות, החרוז צמוד. הלשון מטפורית והנימה חגיגית. מעיון בשיר מתברר כי הצלחתו הכבירה אינה נובעת רק מהתוכן והמסר, אלא גם מדרכי העיצוב. השיר בנוי בתחכום מדוקדק, ואפשר לראות בו דגם מוצלח לטקסט תעמולה. שלושה רכיבים רטוריים בולטים – חזרה, הנגדה, הגזמה. הניגודים חריפים, ומעלים תמונת עולם בשחור־לבן. המציאות נבקעת לשניים באופן דיכוטומי: אנחנו–הם, יחיד–רבים, אהבה–שֹנאה, טוב–רע. הסימטריות של התבנית כפולת הצלעות מאפשרת לכרוך דבר והיפוכו.

שִׂנְאָה עַל הַמַּיִם וְשִׂנְאָה עַל הָאֲדָמָה,
שִׂנְאָה שֶׁל הָרֹאשׁ וְשִׂנְאָה שֶׁל הַיָּד,
שִׂנְאָה שֶׁל הַפַּטִּישׁ וְשִׂנְאָה שֶׁל הַכֶּתֶר.

הטקסט מתמקד כולו ברעיון אחד, בהיגד אחד החוזר ונשנה, מכה ומצליף. החזרות רבות: על מילים, על משפטים, על תבניות תחבירות. המילה "אנו" חוזרת ומופיעה בתחילה כתריסר שורות, ושימוש אנָפורי זה מבליט את המוען, הנושא דברים בשם כל הציבור, ואת אחדות הקולקטיב. החזרה המונוטונית מזכירה טקס השׁבּעה, מעין פולחן מאגי. היא מעניקה כוח להמונים, היא מרוממת ומקדשת את המדינה והשליט.

שִׂנְאָה מוֹחֶצֶת שֶׁל שִׁבְעִים מִילְיוֹן.
אָנוּ אוֹהֲבִים כְּגוּף אֶחָד, אָנוּ שׂוֹנְאִים כְּגוּף אֶחָד,
יֵשׁ לָנוּ אוֹיֵב אֶחָד, וְאֶחָד בִּלְבַד –
אַנְגְּלִיָּה!

כולם ידעו שליסאואר הוא יהודי. בגרמניה חשו היהודים גאווה על שאחד מהם זכה בכבוד גדול, כאדם המבטא את הנפש הגרמנית והמביע את הזעם הגרמני נגד האויב (אלכס גורדון, "הארץ", תרבות וספרות, 16.5.2014). כשהמשורר מדבר בגוף ראשון־רבים ומכליל עצמו במילה "אנו", המשמעות היא שהוא־היהודי רואה עצמו חלק מהעם הגרמני, לטוב ולרע. ההמנון נתפס אפוא כרצונם של יהודי גרמניה להוכיח קבל עם ועֵדה את מסירותם ואהבתם לגרמניה, גם בדרך של שנאת האויב.

שירו של ליסאואר המשיך להכות גלים. ב־15 באוקטובר 1914 הופיע השיר בארצות הברית, בעיתון The New York Times, בתרגום לאנגלית של ברברה הנדרסון (מצוי במרשתת). עוד באותו יום, במהדורה השנייה של העיתון, הודפס שיר תגובה פרו אנגלי שכתבה ביאטריס בארי. בטקסט פנתה ישירות לליסאואר ומתחה ביקורת לגלגנית על עמדותיו. הפולמוס האידאולוגי, שנפתח שם על דפי העיתון, מזכיר את הוויכוח על שירי “הדגל הראשון“ בעיתון היהודי בגרמניה.

ב־1926 העיר ליסאואר כי במקום לחבר את “המנון השנאה לאנגליה“ עדיף היה לוּ חיבר בזמנו “המנון אהבה לגרמניה“. וב־1936, בווינה, כתב באכזבה: “בעיני הגרמנים אני יהודי במסכה של גרמני; בעיני היהודים – גרמני“.

גרמני, בן מכבי

היצירה השלמה ביותר בקורפוס הקטן שהובא כאן היא הפואמה לילדיי. אף היא נכתבה, כמו שאר השירים, בראשית המלחמה – עת הציבור האמין שגרמניה יוצאת למלחמת הגנה (רק בקיץ 1916 החלה האמת להתברר). המחבר הוא עמנואל שאול (1915־1876), עורך דין וחייל בחזית המזרחית, שבה גם נפל. את הפואמה, על 135 שורותיה, כתב מהחזית בפברואר 1915. הפואמה תורגמה לעברית רק לפני חודשים אחדים בידי ליאורה בינג־היידקר, ביזמת נינו שי שאול.

הטקסט הוא מעין צוואה רוחנית, כתובה בפורמט של שיר־מכתב אל שלושת בניו הקטנים, וֶרנר, גינטר, ריינהרדט; הבכור היה בן 9 שנים, והצעיר בן חמש. כתשובה לשאלה שאולי תישאל בעתיד מגולל הכותב את מניעיו לצאת למלחמה. בלשון עשירה ובאורך נשימה הוא מסביר בהיגיון בהיר וברגש עמוק את שני הרכיבים של זהותו: הגרמני והיהודי. כך מצטייר פרופיל של יהודי שנולד וגדל בגרמניה: הילדוּת, השאיפות, העלבונות והחששות. שאול חש עצמו כאזרח גרמניה, ובה־בעת הוא אינו יכול להתעלם ממוצאו היהודי ומעברו. זה טיבו של סבך הנאמנות הכפולה. הוא מודע לדימוי שלו, כפי שעוצב בסביבתו הגרמנית־נוצרית, ואת הבבואה שלו הנשקפת במראה הנוכרית הוא בוחן בפואמה.

נִמְשַׁכְתִּי לָצֵאת כִּי אֲנִי גֶּרְמָנִי,
מֵעוֹלָם לֹא חַשְׁתִּי אַחֶרֶת, לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁאֵינִי
אֶלָּא גֶּרְמָנִי, בְּכָל סִיב וּמֵיתָר מִנִּימֵי לִבִּי. […]
מַה רַב הָאֹשֶׁר וְנִשְׂגָּב! – שֶׁבְּעֶטְיוֹ יָצָאתִי בְּשִׂמְחָה,
כְּגֶרְמָנִי, עַל גְּבוּל גֶּרְמַנְיָה לְהָגֵן.

נימוקיו ליציאה למלחמה הם רבים: זהותו האישית הגרמנית, הפגיעה בשושלת הקייזר, הדאגה לנכסי התרבות הגרמנית, הקפדה על שמהּ הטוב של גרמניה, הדיפת האויב הזדוני, ניתוץ הדימוי השלילי של היהודי ושיקום כבודו, המשך שושלת הגבורה של המכּבים, הסיכוי לזכּות במולדת, הגורל המשותף של גרמנים ויהודים וכמובן הגנה על משפחתו. הכותב מתגלה כרטוריקן היודע את מלאכתו. המשפטן שבו בונה כתב סנגוריה נלהב על עצמו. כך עולה כשקוראים את הפואמה בעיניים של שנת 1915.

וְעוֹד דָּבָר דָּחַף אוֹתִי לַקְּרָב
יְהוּדִי אֲנִי, תָּמִיד מָסוּר וְנֶאֱמָן
לַשֵּׁבֶט שֶׁדָּמוּ זוֹרֵם בְּעוֹרְקַי
בְּעֵת שָׁלוֹם וַדַּאי הִלְעִיז זֶה אוֹ אַחֵר
כְּנֶגֶד הַמִּנְהָג הַיְּהוּדִי וְאָרְחוֹתָיו.
מְגַדְּפִים אוֹתוֹ: פַּחְדָן, לֹא כָּשִׁיר לַקְּרָב, מְגַדְּפִים
שֶׁלֹּא נוֹעָד לַיְּעָדִים הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַחַיִּים […]
עַכְשָׁו סוֹף־סוֹף יוּכַח שֶׁלַּמּוֹלֶדֶת מִנִּי־אָז
הָיִינוּ רְאוּיִים, הִיא שֶׁאָהַבְנוּ
וְלֹא בְּצֶדֶק הִשְׁאִירַתְנוּ מֵאָחוֹר
וְשֶׁבְּאֹמֶץ לֵב, בְּצַו הָעֵת,
אֶת הָאוֹיֵב אָנוּ מַכִּים כְּמוֹ אָז, לִפְנֵי
אַלְפֵי שָׁנִים, בְּנֵי שֵׁבֶט מַכַּבִּי נֶאֱצָלִים.

שירי "המלחמה הגדולה" זכו לפופולריות, והיו בעלי כוח רב בעיצוב דעת הקהל. אפשר לראות בהם מסמכים המנציחים בהֵרואיות, בנימת מחאה ובחריזה את מאורעות הזמן ואת הזרמים האידאולוגיים שרווחו בקרב יהודים בקיסרות הגרמנית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ד, 8.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באוגוסט 2014, ב-גיליון ואתחנן תשע"ד - 887 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. מעניין ומרתק!

    בפרק על היהודים במלחמת העולם הראשונה בספר "רקוויאם גרמני" של עמוס איילון המצוטט במאמר מוזכר גם על ההיבט היהודי במוטיבציה של הלוחמים היהודים [100,000 בכל המלחמה כאשר 78% מהם לוחמי בחזית ו12,000 מתוכם נפלו בקרב] בעיקר בקרב האורתודוקסים והציונים שבהם שגם הם כמו שאר יהודי גרמניה התגייסו ונכנסו לגל הפטריוטי הגרמני,

    אצל הציונים והאורתודוקסים שבאופן טבעי היו קשורים מאוד לפן היהודי הלאומי הודגשה בביטאונים ובשיחות המוטיבציה לחיילים שבהם האיבה כלפי רוסיה והחשיבות של המלחמה בהם כמדינה אנטישמית ומלאת פוגרומים

    בלטו הקריאות "זכרו את קישינב" בהקשר של הפוגרום הנורא שהיה שם עבור הלוחמים היהודים שלחמו בחזית המזרחית וגם בביטאון של הקהילה האורתודוקסית בפרנקפורט דמיין הופיעו שיחות מוטיבציה ברוח זו ובחלקן מתלהמות מאוד

    באחת מהן נכתב "הכו ברוסים הכו בנבלים הערימו גופותיהם תילים תילים"

    יש עדויות מאוד מעניינות מיהודים ששירתו בחזית המזרחית ונתקלו ביהודי מזרח אירופה השונים מהם ולחלקם הדבר עשה רושם גדול

    סבא רבא של רעייתי שירת במלחמה כרב צבאי בצבא הגרמני וניתן לו לבחור באיזו חזית להיות והוא בחר בחזית המזרחית בשביל שיוכל להיחשף לקיבוץ היהודי הגדול במזרח אירופה ולהיקשר אליו ולעזור איפה שצריך, ב"ה הוא לא היה שותף לסלידה של רבים מהיהודים בגרמניה כלפי ה"אוסט יודן"

    נ.ב
    בהזדמנות זו ראוי לשבח את הגיליון האחרון של כתב העת "סגולה" השייך לעיתון זה שעסק באופן מרתק ומעניין במלחמת העולם הראשונה על היבטיה הכלליים והיהודיים ,הגיליון העשיר אותי מאוד המאמרים מעניינים ומי שלא קרא כדאי לו לקרוא!

    ממש יישר כח גדול למערכת "סגולה" על כך!

  2. כידוע היו לא מעט מקרים שיהודי שלחם בצד אחד של המתרס במלחמת העולם הראשונה כנגד יהודי מצד אחר של המתרס היו מקרים קורעי לב

    סיפור מעניין של סיטואציה כזו אך לא ממלחה"ע הראשונה אלא הרבה לאחר מכן במלחמת פוקלנד בין ארגנטינה לבריטניה קראתי ממזמן באחד מעלוני השבת בבית הכנסת:

    לוחם יהודי מאחד מהצדדים התנתק מהכח ובאיזה שהוא שלב תוך כדי שהוא מחפש מחסה לקראת חיפוש חבריו וניסיון חבירה אליהם הוא נתקל בלוחם מהצד השני שכיוון אליו את הנשק

    הלוחם המותקף חשב שעוד רגע הוא הולך למות וזעק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"

    לאור הקריאה הלוחם של צבא האוייב שכיוון אליו את הנשק הוריד את הנשק חייך והשלים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ועזב את המקום.

  3. שיר מלחמה פטריוטי של יהודי תורכיה (1912)

    בס"ד טו"ב באב תשע"ד

    נראה שגם יהודי האימפריה העות'מנית גילו פטריוטיות. וכך מוסר ה'איזראעליט' בימי מלחמת הבלקן (1912):

    'על כל עמודי הפירסומת בחוצות קושטא מתנוססות כרזות, המלהיבות בפרוזה ובחרוז לקראת המלחמה לתהילת המולדת. הרי אחד השירים האלה [ההודעה בגרמנית; השיר עצמו בעברית במקור. אב"ט]:

    האוייב לנגדנו הכין הנשק, החישו גיבורים לעזרת המולדת, באזרוע קדימה, בזרוע מעוזנו, גיבורים החישו לעזרת המולדת.

    היא המולדת אם כולנו, המכלכלת בטובה כל היקום, לעינינו האוייב דורם חזה [= מפנה את חזהו לדרום. שצ"ל], החישו גיבורים לעזרת המולדת.

    כבוד מולדת ערים ושוכניהן, בכידוניכם אבירים שמו מבטחם, התכזיבו לאומה תוחלתה תקוותה? החישו גיבורים לעזרת המולדת.

    מורה דרכנו מרץ-גיבורים, נוקיר סלע מנפש, רגב מאנוש, היום אך לרומח הבו כבוד! החישו גיבורים לעזרת המולדת.

    הפצע אות-כבוד לגיבורים, המות האות הכי גדול לאיש צבא, אחת היא בארץ, מתחת או ממעל, החישו גיבורים לעזרת המולדת'

    (איזראעליט', שנה 53, גליון 46, 14.11.1912, עמ' 5. הובא במאמרו של אברהם בר-טורא, 'צרור פרחים לירושלים', בתוך: 'ואם בגבורות – מנחה לראובן מס ולרעייתו חנה בהגיעם לגבורות', ירושלים תשל"ד, עמ' 166-167).

    בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

  4. זה אכן נכון שהפטריוטיזם של היהודים בימי מלחמת העולם הראשונה עם המדינות בהן הם שכנו היה משותף לא רק ליהודי גרמניה המתוארים במאמר

    -ושהסיפור שלהם מעניין ומודגש עוד יותר מהשאר לאור מה שאנחנו יודעים על מה שקרה להם 20 שנה מאוחר יותר ,שהפטרלנד למענה נלחמו בגדה בהם את הבגידה החמורה ביותר שיש-

    אלא לשאר המדינות הלוחמות משני הצדדים ואחד הדברים המוזרים שאפילו ברוסיה האנטישמית בעלת המדיניות המפלה ומנוכרת ליהודים במוצהר לחמו חצי מיליון יהודים בצבאה במלחמה זו!

    אישים יהודים מפורסמים שלחמו וששירתו במלחמה בצבאות השונים היו בין היתר :

    אורי צבי גרינברג-לחם 3 שנים בצבא האוסטרו-הונגרי

    אביגדור המאירי-לחם כקצין בצבא האוסטרו-הונגרי ,נפל בשבי וכתב לאור חוויות אלו את ספרו "השיגעון הגדול"

    פרנץ רוזנצוייג-לחם בתותחנים בצבא הגרמני בחזית המקדונית והמזרחית ואת ספרו המפורסם "כוכב הגאולה" הוא כתב בגלויות שנשלחו מהחזית

    עקיבא ארנסט סימון-נלחם בצבא הגרמני

    דוד בן גוריון,יצחק בן צבי,יוסף טרומלדור,זאב ז'בוטינסקי-כולם בגדודים העבריים של הצבא הבריטי

    שאול טשרניכובסקי-היה רופא צבאי בצבא הרוסי

    הוגו גוטמן-מפקדו של היטלר ימ"ש במלחמה[כמדומני מ"פ או מ"מ שלו] שלאחר המלחמה המליץ עליו כראוי לקבל עיטור "צלב ברזל" העיטור היוקרתי של הצבא הגרמני שבדר"כ נתן לקצינים בלבד וזאת למרות שכידוע היטלר לא היה קצין

    ועוד רבים אחרים והבאתי כאן את הראשונים שעלו לי לראש ומי שרוצה להוסיף שיישא ברכה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: