תגובות לגליונות קודמים – 886

בתגובה למאמרים "קדושה של איפוק" מאת הרב יצחק ליפשיץ ו"עוד רחוקה הדרך למקדש" מאת הרב ירמי סטביצקי, גיליון פרשת מטות

מתי שאלתם אותו?

כתבו חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". מדוע לא אמרו חז"ל "זוכה ורואה בבניינה", והרי העיקר הוא הבניין. הרב קוק הסביר כי גם כאשר תיבנה ירושלים, כולם יזכו לראות את הבניין אבל רק מי שהתאבל על החורבן והחיסרון יזכה גם לשמוח בבניינה. ואני שואל את עצמי אחרי קריאת שני המאמרים המסבירים לנו מדוע לא צריך לבנות את בית המקדש – נניח שיעזור ה' ונתחיל לבנות את המקדש, האם הרבנים ליפשיץ וסטיבצקי ישמחו? ואולי ראוי לדעתם להתאבל על בניין בית המקדש?

חגי הנביא אמר: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב", ובאים תלמידי חכמים חשובים המסבירים לנו בסברות שונות ומשונות מדוע הקב"ה דווקא חפץ שביתו יישאר חרב. אתמהה. קראתי בעיון את שני המאמרים של הרב ירמי סטיבצקי ושל הרב יוסף יצחק ליפשיץ ולא אוכל להישאר שווה נפש.

אין גבול לחשש

ניסיתי למצוא בדברים המלומדים סברה אמיתית, הלכתית, תורנית, מדוע אסור לנו להשקיע אנרגיה בכמיהה מעשית לבניין בית המקדש, ולא מצאתי. כותב הרב סטיבצקי: "האם בעת שנשיא לשעבר יושב בכלא… וראש ממשלה יֵשב בכלא… ראוי לעסוק בבניין בית במקדש?". ואני שואל, הקב"ה כתב בתורה "ועשו לי מקדש" ומכאן למדו חז"ל שיש ציווי מעשי לבנות את בית המקדש, ומנין לו לכבוד הרב שיש תנאי לקיומה של מצווה זו או אפילו לכמיהה לקיומה? מנין שבניין בית המקדש מותנה במצב רוחני או לאומי, בעברות של ראשי הציבור או בכל תנאי אחר?

העברתי פעם שיעור והזכרתי בו את דעתי בעניין הצורך המעשי לעורר לבניין המקדש. אחרי השיעור ניגש אליי אדם ואמר לי: "אני סבור שעד שכל עם ישראל לא יבין את המשמעות הרוחנית של הקרבת קרבנות, לא ראוי יהיה לבנות את בית המקדש". שאלתי אותו – האם אתה מניח תפילין, בונה סוכה, אוכל מצה בפסח? האם עם ישראל מבין את המשמעות הרוחנית של קיום מצוות אלו? האם נאמר ליהודי פשוט שלא יניח תפילין כי עדיין לא ירד לעומק כוונת הבורא במצווה זו? האם כאשר חגי הנביא נוזף בעם ישראל ואומר "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב" הוא מתחשב במצב הרוחני של העם?

 אני בטוח שבאותה תקופה של שיבת ציון, בימי עזרא ונחמיה, התפרסמו כתבות בעיתונות המקומית המסבירות בטוב טעם ודעת למה לא שייך לבנות את הבית במצב הרוחני, הלאומי, המוסרי הנוכחי. אך כנראה שהקב"ה דווקא כן רצה בכך, כי קיום מצוות אינו תנאי לקיום מצוות אלא להפך – הוא מעודד עלייה רוחנית. אם יש בעיה רוחנית, אולי כדאי לעשות את מה שהשם ציווה.

כותב הרב סטיבצקי: "ואולם איזה בית מקדש נקים כשכלל ישראל לא מעוניין בו?". והרשה לי לשאול אותך מתי לאחרונה שאלת את "כלל ישראל" אם הוא מעוניין או לא מעוניין בבית מקדש. אני כשעצמי מעריך שרובו המוחלט של עם ישראל מאוד מאוד רוצה בית מקדש, והמעיין בסקרי דעת הקהל ימצא שם מסקנות הקרובות יותר להערכתי מאשר לקביעתו.

 הרב ליפשיץ פתח את דבריו בהכרזת הרבנים אחרי מלחמת ששת הימים "לבל יכנס אדם להר הבית כולו". שני נימוקים מזכיר הרב במאמרו. הראשון, שאין אנו יודעים מהו התחום המקודש; והשני, החשש שאם ייכנסו תלמידי חכמים בטהרה למקומות המותרים רבים אחרים ייכנסו בטומאה. שני הנימוקים אינם עומדים כיום בכל גדר הלכתי. לגבי הראשון – המחקר התורני־הלכתי־מעשי התרחב במהלך ארבעים השנים האחרונות, וכיום ישנם מקומות רבים על הר הבית שאין כל מחלוקת לגביהם שאינם בתוך התחום המקודש, "מחנה שכינה".

לגבי הנימוק השני: אין כוח היום לחדש גזרות, וגם הגזרה עצמה תמוהה. לפי אותו היגיון היה ראוי לאסור על אכילת פירות, ירקות ודגנים שגדלו בארץ, כי אם נתיר לאכול מתבואת הארץ הרי יש חשש אמיתי שיהיה מי שיאכל בלי להפריש תרומות ומעשרות והאוכל ללא הפרשת תרומה גדולה מתחייב מיתה בידי שמים. ואולי היה ראוי להמליץ לציבור שלא להתחתן חלילה שהרי אם נתיר להתחתן יהיו מי שיעברו על איסורים חמורים.

להמשיך ולהתאבל

הרב ליפשיץ כותב: "ואני אומר, הניחו לקב"ה לשמור על ביתו… לה' אין צורך בעוזרים, בשוטרים, אפילו לא באקטיביסטים המנסים להניע את גלגלי ההיסטוריה". ואני שוב מתקשה להאמין למראה עיניי. אל תעלו לארץ, אל תתגייסו לצה"ל, אל תבנו את הארץ, אל תעסקו בקיבוץ גלויות, אל תלמדו רחוקים תורה, וכי הקב"ה צריך עוזרים ושוטרים ואקטיביסטים… הוא יכול להסתדר לבד. הייתי מרחיק לכת ואומר שלדעה זו אולי הקב"ה בכלל לא צריך את עם ישראל, כי הוא לא צריך מי שיעשה את העבודה במקומו. המעלה סברה כזאת הרי יש בכך משום גנות לשואל וגנאי לנשאל. האם יש צורך להסביר שכך ה' פועל בעולם, דרך עם ישראל? על ידי עם ישראל בהתעוררות מלמטה דווקא?

יש מי ששואל האם גם היום, לאחר הקמת מדינת ישראל, עדיין צריך להתאבל בשלושת השבועות ולצום בצומות החורבן, ומצאתי ברוך ה' תשובה. כל עוד יש מעם ישראל שחושבים שאסור לנו לקדם כמיהה מעשית לבניין המקדש ודאי וודאי שראוי לנו להמשיך להתאבל, והקב"ה ברחמיו, על־ידי עם ישראל, יהפוך לנו את הימים האלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

יעקב סביר

הרב יעקב סביר הוא ר"מ בישיבת ההסדר אלון מורה

תרגום לרבי מסאטמר

הרב ליפשיץ כתב שלפעמים הרגשות הקדושה והרוממות אצל בני תמותה אינן אלא רגשנות רדודה שאין לה ולקדושה כל קשר, "קיטש" כפי שכינה זאת.

הדברים ודאי נכונים, אך ארגוני המקדש אינם הכתובת לכך לטעמי. ובכלל, השאלה מהם רגשות קודש טהורים ומהי רגשנות רדודה וילדותית היא שאלה שקשה מאוד לדון בה בהקשרים ספציפיים. פלוני יאמר שהעולים להר הבית ברגש גדול שייכים למחנה ה"קיטשיות" ואלמוני יאמר זאת דווקא על אלה שבוכים למשמע שירי "יפי הבלורית והתואר" ביום הזיכרון. אחד יחשוב שהרוקדים והמפזזים בקבלת שבת נוסח קרליבך הם אנשים שמצאו קצת פורקן לנפשם והאחר יחשוב זאת דווקא על מי שיושב בדריכות ומחכה שרבו ייכנס לכיתה לומר פשט חדש בתוספות.

ההכרה הפנימית היכן נמצאת השכינה שייכת כנראה רק למי שזכה לנבואה, ולנו, שעוד לא זכינו לה, נשאר רק לדון כלפי כל דבר ודבר באופן שכלתני בחישוב התועלת והאמת שבו, ולא על איך שנראית בעינינו עמדת נפשם של העוסקים בו.

הרב ליפשיץ סיים את דבריו בכך שהקב"ה לא צריך שומרים ושוטרים שימנעו מאנשי הוואקף לשלוט בהר, ומוטב שנחזור להתעסק בקיום המצוות היומיומי והפשוט. האדמו"ר מסאטמר לא יכול היה לחלום על תרגום מודרני כל כך למשנתו. התפיסה שמבטא הרב ליפשיץ בדבריו אלה שייכת יותר לעיתונות החרדית בארה"ב מאשר למוסף חשוב בעיתון הישראלי "מקור ראשון".

כל תפיסת עולמה של הציונות הדתית, שלא נאמר תפיסת עולמה של התורה, היא שהאדם שותף במלאכת השראת השכינה בארץ, והוא צריך לדאוג לכך בכל מאודו. הדברים נכונים ביחס לפרט, למשל במצוות "הוכח תוכיח את עמיתך", ובוודאי, כפל כפליים, ביחס לכלל – בציוויי התורה החוזרים ונשנים להשמדת העבודה הזרה ועוד ועוד. מבלי להכיר את הכותב הנכבד, אני מניח שגם הוא שייך למחנה ההשקפתי של הגר"א מווילנא והרב גוטמכר, הרצל וז'בוטינסקי, יותר מאשר לזה של האדמו"ר מסאטמר. ואגב, לכתוב דברים כאלה במאמר שמתבסס בחלקו על דברים של הרב קוק נראה לי כבר מוגזם לחלוטין.

אורי קירשנבום

אורי קירשנבום הוא אברך בישיבת "מרכז הרב"

ייבנה כשיעלה הרצון

הרב סטביצקי כותב במאמרו: "האם בעת שנשיא לשעבר יושב בכלא על עבֵרת אינוס וראש ממשלה יֵשב בכלא על עברת שוחד ראוי לעסוק בבניין בית המקדש?". אלא שהשאלה תמוהה. אין שום קשר בין העובדה המצערת שיש רבים מבני עמנו שרמת רוחניותם נמוכה, או שמידת יראת ה' שלהם אפסית, לבין הרצון הטבעי שאמור להיות נחלתו של כל יהודי "לעסוק בסוגיית הקרבת קרבנות".

כל אלה העוסקים בלימוד "הלכתא דמשיחא", כגון הקרבת קרבנות, או דיני טומאה וטהרה השייכים רק לתקופת הבית, לומדים תורה! איש מאיתנו אינו יודע ואינו יכול לדעת מתי ייבנה המקדש, ולימוד הלכות הנוגעות למקדש הוא גם לימוד תורה וגם הכנה לקראת בניין הבית השלישי. החפץ חיים כתב ספר בשם "ליקוטי הלכות" ובו הלכות הנוגעות לתקופת המקדש למרות שלא היה לו כל מידע על זמן היבנותו של הבית.

כשיעלה הרצון לפניו ייבנה המקדש, יהא מצבו הרוחני של עם ישראל אשר יהא. אין שום הוכחה שהמקדש ייבנה רק לאחר שכולנו נהיה יראי שמים. טיעונו המוזר של הרב סטביצקי מעלה בדמיוני את הסיפור הדמיוני הבא: יהודי ירא שמים מאזין לדרשתו הנלהבת של הרב שמואל מוהליבר אי־אז, בשלהי המאה התשע־עשרה, על אודות חשיבות העלייה לארץ ישראל. בסוף הדרשה ניגש אל הרב אותו יהודי ומקשה: רבי, כיצד אפשר לדבר עתה על עלייה לארץ, בשעה שבמרכז אירופה ובמערבה קהילות גדולות נופלות ברשתם של הרפורמים וסופן שיתבוללו!

אילו חשבו יהודים במאה התשע עשרה בדרך חשיבתו של הרב סטביצקי, ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל.

בני הנשקה

בני הנשקה הוא מורה להיסטוריה ואזרחות בישיבת ירושלים לצעירים (ישל"ץ)

בנק מצוות אישי

קראתי בעניין רב את מאמרו של ירמי סטביצקי ידיד נעוריי. אודה: אינני מהאנשים העולים להר הבית, ולמעשה הייתי שם פעם אחת לבקשתה של בתי ביום חתונתה, אך איני יכול שלא להגיב על המאמר. הכותב מעיד על עצמו שאינו יודע מה היה חושב היום הרב קוק על הנושא, אך הוא יודע מה היה חושב ירמיהו הנביא – שהרי חברה שבה נשיא וראש ממשלה הורשעו בפלילים היא חברה קלוקלת.

ואני דווקא סבור שירמיהו היה גאה בנו על שאנו חברה מתוקנת היכולה לשפוט את נשיאה ואת ראש ממשלתה למחבוש ללא מורא. כאשר ירמיהו מצר על השלטון ומגדירו חבר גנבים – הוא מצר על כך שאינם נותנים את הדין על כך, ואילו בימינו הדין ניתן.

הניסיון לרמז שמי שעולה להר הבית לא עוסק באהבת חינם ובמצוות שבין אדם לחברו – מקומם. יבואו אחרים ויגידו שבמקום להתפלל בבתי כנסיות הרי שעל המתפלל לעסוק במצוות "ביקור חולים". ברור לכול שאין קשר בין הדברים ומהיכרות אישית עם חלק מהחולמים הייתי מעז ואומר שהניסיון לומר זאת אף גובל בהוצאת שם רע. כל אדם ינהל את "בנק המצוות" שלו כהבנתו.

ברור לכול שהעולם בנוי מאיזונים ולולי כמה "משוגעים לדבר" הרי שהר הבית היה נעלם מתודעתנו הפרטית והלאומית, ותעיד על כך תנועת התחייה הלאומית הציונית. לולא אותם "חולמים הזויים" אולי היינו למשיסה בידי הגויים עד היום הזה.

ולסיום. אני מבין את רצונו של הכותב "לא להעיר את העולם המוסלמי" – אך ביום זה, שבו קיבלתי לראשונה מאז תחילת הפעולה הקרקעית של "צוק איתן" ידיעה מבני אשר נלחם שם, וגם ראיתי את מנהיג חמאס איסמעיל הנייה מציג את תנאיו להפסקת אש באולפן אשר תמונת הרקע שלו הִנה הר הבית, אני אומר תודה לנלחמים החולמים על ההר.

דן שוורצפוקס   

ד"ר דן שוורצפוקס הוא רופא פנימאי בבית החולים "סורוקה"

——————————-

גסות הלב

הרב יצחק ליפשיץ משיב:

לרב יעקב סביר שתי תלונות על דבריי, האחת הלכתית וזולתה הגותית. אחל בדיון הלכתי שנמנעתי מלהיכנס אליו במאמרי. כאשר דנים בשאלה הלכתית הנוגעת לרבים, אין דנים דיון תיאורטי בלבד. הניגש לדון בשאלת הכניסה להר הבית צריך לחשוב לא רק על מעשיו של תלמיד חכם השם את מעגלותיו על כל פרטיהם. שומה עליו לחשוב על מעשיהם של הרבים שינסו ללכת בדרכו ושלא יקפידו לפעול על פי ההלכה.

אכן ישנם מקומות בהר הבית שתלמיד חכם יכול להיכנס אליהם בטהרה ובמורא המקדש כדין. האם כך נוהגים כל מי שמחרים־מחזיקים אחריו? אנו יודעים שהדבר איננו כן. מכך חששו גדולי תלמידי החכמים שציטטתי. לכן, המחקר התורני שאמנם התרחב מעט בדור האחרון איננו משנה דבר (ואגב, הוא לא גילה גדולות ונצורות מאז).

יאמר האומר, וכי מה בכך שיבואו החוטאים ויחטאו? אנו צריכים לדאוג לקיום המצוות שלנו, והאחר שיחטא, הלעיטהו לרשע וימות (כך כותבים אליי אותם המכנים עצמם אוהבי ישראל)! והשאלה היא באיזו מצווה אנו עוסקים כאן. אני מקווה שהכול מבינים שלא בבניין המקדש עסקינן. המדבר על בניין המקדש במציאות הפוליטית של היום איננו אלא הוזה. המצווה היא, אפוא, תפילה במקום שבו שורה השכינה. על הצורך להתקרב לשכינה כדי להתפלל כתבתי במאמרי.

אכן, אין ספק שהתקרבות למקום השראת השכינה היא ממעלות התפילה. הרי לכן אנו מעדיפים את התפילה במניין. אולם האם אנו צריכים לראות את עצמנו ראויים להיכנס אל הקודש פנימה? "של נעליך מעל רגליך", אמרה השכינה למשה. "דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, בשכר שלוש זכה לשלוש: בשכר 'ויסתר משה פניו' – זכה לקלסתר פנים. בשכר כי ירא – זכה ל'וייראו מגשת אליו', בשכר מ'הביט' – זכה ל'ותמונת ה' יביט'" (ברכות ז, א).

אדם שיש בו יראת שמים עורג לקרב אל הקודש, אבל יראתו מונעת ממנו מלהתקרב קרוב מדי. המחשבה להיכנס פנימה, כמה שיותר קרוב, הצורך לנגוע בכל דבר, היא הקיטש שעליו כתבתי, ודברים אלה הם תורף דברי הרב קוק.

ומכאן אמשיך לתלונה השנייה. הרב סביר הבין את דברי כאילו דיברתי בשבח הפסיביות. כאילו ביקשתי גם לברוח לחיקה של הגולה ולהימנע מבניין הארץ. לצערי, דבריי לא הובנו. אכן, הקב"ה פועל את פועלו באמצעות אתערותא דלתתא. אפילו בקריעת הים נצטוו בני ישראל להיכנס לים ורק אז הוא נבקע. אבל באשר לקודש, שם אנו מוצאים שמידת הזהירות גוברת על מידת הזריזות. בני אהרן מתו בהקריבם אש זרה אקטיביסטית. עוזה שדאג לארון הברית, הוכה על השל.

אכן, ה' פועל בעולם דרך עם ישראל, אבל באשר לבית המקדש – עם ישראל איננו אמור לפעול מתוך יוזמה דלתתא. "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל". וגם על כך דאג הרב קוק. על יוזמה יתרה זו, שלהוותנו איננה מעידה תמיד על יראת ה' יתרה אלא על גסות הלב.

לפעמים צריך להמתין

הרב ירמי סטביצקי משיב:

ראשית, תודתי על הביקורת העניינית. אכן עמדו המגיבים על החולשה המרכזית בטענה שלי. אין ספק שמדינת ישראל לא הייתה קמה לולא ההתגייסות האקטיבית של הציונות החילונית. ובדומה לכך, גם קבוצה של ציונים דתיים הצליחו להשיל מעליהם את הפסיביות הגלותית והצטרפו לתנועת הגאולה.

אלא שההצלחה המדהימה של התנועה הציונית אינה מלמדת אותנו בהכרח שתמיד צריך לפעול. כמו בכל עניין בחיים, אנחנו יודעים שלפעמים צריך לפעול ולפעמים צריך להמתין. דבר זה נכון בחינוך, בכלכלה, בפוליטיקה ובמדיניות חוץ.

התנ"ך מספר לנו על אקטיביות שהצליחה ועל אקטיביות שטרם הגיע זמנה. גם כשפועלים צריך להתפלל לסייעתא דשמיא. אפילו אברהם אבינו, שהקב"ה הבטיח לו ברכת זרע וירושת ארץ, פחד "שמא יגרום החטא". אכן, החיים היו קלים יותר כשהקב"ה גילה את רצונו דרך עבדיו הנאמנים, אלא שהיום קשה יותר לדעת מהו רצונו.

עליית האסלאם הקיצוני והאנטישמי ומלחמת המצווה הנוכחית מקשות על העמדה שלי. ואף על פי כן אני מקווה שנוכל לחיות בשלום עם האוכלוסייה המוסלמית של מדינת ישראל. אני מקווה שמנהיגים רוחניים משתי הדתות ינסו למתן את הרטוריקה הדתית.

ולסיום דבריי, בעיניי הדבר הטוב ביותר שקרה לעולם בשלוש מאות השנים האחרונות הוא מימוש הרעיון הדמוקרטי במדינה המודרנית. שיטה זו, עם כל חסרונותיה, היא היחידה המאפשרת חיים סבירים למכלול האזרחים. וזהו חלק מרכזי מתוך כלל החזון הציוני.

כולנו יודעים מה קורה במדינות שבהן מוחלף השלטון באמצעים לא דמוקרטיים. ניתן להסתכל על הפשרות שאנו עושים פה במדינה, פשרות שמעצם טבען הן תוצאה ישירה של חיים במציאות דמוקרטית, לא כ“רעה חולה“ אלא כתיקון עולם המאפשר חיים לכל חי, והציבור האמוני מהווה חלק ממכלול ישראלי זה.

ואכן, מותר לפתוח את הוויכוח העתיק לגבי היחס שבין מצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום. לשאלה זו השלכות חינוכיות, אישיות וחברתיות רבות וראוי לדון בה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ד, 1.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באוגוסט 2014, ב-גיליון דברים תשע"ד - 886, תגובות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. לא אכניס ראשי בין הרים בסוגיית עלייה להר הבית ולמחלוקת בין הפוסקים על כך

    מה שכן אעיר כמה הערות קצרות:

    1.לגבי דברי הרב סביר ואורי קירשנבום אני אומנם קרוב יותר אליהם בעמדותיי בעניין ולכל הפחות לרוח דבריהם גם אם לא בכל המסקנות :

    במיוחד לדברי אורי קירשנבום ,דווקא בנקודה ספציפית זאת יש קרבה מסויימת בין העמדות של הרב ליפשיץ והרב סטביצקי לעמדתו של הרצי"ה זצ"ל שמיוחסת לו האמירה "בכל א"י אנחנו ציונים בהר הבית הבית אנחנו
    סטמאר" וידוע המעשה שלאחר מלחמת ששת הימים ניגש אליו הרב חנן פורת ע"ה ושאל את הרצי"ה האם לא הגיע הזמן להתחיל ללמוד לעומק את הלכות בית הבחירה ברמב"ם והרצי"ה ענה לו "עוד לא סיימנו את הלכות מלכים ומלחמותיהם"

    לגבי תמיהתו של הרב סביר על כך שאין מחדשים גזרות מטעמנו-אומנם זה נכון שאין בידינו כיום לחדש גזירות על כלל ישראל כשאין סנהדרין אך למרות זאת בכל מסורת הפסיקה מחתימת התלמוד ועד היום קיימת תקנת תקנות ופוסקים שבמקרים מסוימים אוסרים את המותר למגדר מילתא ובתי דינים שמתקנים תקנות לקהילותיהם

    לא מדובר במשהו חסר תקדים ובעניין זה צודק הרב ליפשיץ שבפסיקה למעשה פוסקים עושים סייג לתורה כל הזמן כאשר מדובר בשאלות "מדרון חלקלק" ובהדרכה מעשית להמון

    באותה מידה של תמיהה אפשר לתמוה על הפסק הוותיק של הרבנות הראשית וכל גדולי ישראל מכל הזרמים לגבי איסור על שירות נשים בצה"ל שלא נובע מסעיף ספציפי בשו"ע אלא מתוך הכרב בחוסר ההתאמה הרוחנית של נשים במסגרת הצבא מתוך לא מעט היבטים

    זהו בדיוק עיקרון ה"שו"ע החמישי" של החזו"א שדמני שאין כמעט פוסק שלא הולך לפיו בפסיקה בענייני ציבור

    אני בטוח שהרב סביר יודע זאת טוב ממני ולכן תמיהתי על תמיהתו על כך בתגובתו לרב ליפשיץ

    2.לגבי דברי הרב ליפשיץ והרב סטיבציקי:

    אני לא רואה בהם כל כך מענה לטענות הנכונות שהופנו כנגד דבריהם ,לא הובהר לגמרי אצלם מדוע "צריך להמתין" מעבר למה שהם כבר כתבו במאמריהם המקוריים

    ולא הבנתי כלל מה עניין שמיטה להר סיני ומה הקשר בין הנושא הנידון לבין השבח למשטר הדמוקרטי שהכניס הרב סטיבצקי בסוף תגובתו?!?!

    מה הקשר לנושא למען ה'?

    הדברים נאמרים ככה פתאום ללא קשר לנאמר כמה שורות קודם ולא הבנתי מה מטרת הכנסתם לשם?!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: