דייסת ניצול מטורפת | בכל סרלואי

משפחה מתפרקת מתוך שרשרת של בגידות אינסופיות, שנונות ואגביות ברומן רומנטי לכאורה שכולו נעדר אהבה. הקוראת החסודה מתלבטת אם לא הזדהתה או לא הבינה

674-172bגברת ורבורג

עירית לינור

אחוזת בית, 2014, 367 עמ'

נ תחיל מהערה חוץ ספרותית: אני אוהבת את עירית לינור. בראשית שנות התיכון שלי, זרחה נוכחותה על התבגרותי. אישה חכמה ומצחיקה, שנונה וסופרת, פמיניסטית בלי להעיק, חילונית בלי להציק. הייתי מבריזה מהשיעורים בין אחת עשרה לשתים עשרה בבוקר כדי להקשיב ל"המילה האחרונה", יושבת בפינה (נסתרת ומעופשת) של הספרייה כשלאזני ווקמן מצרצר, עיניי נעוצות בכריכתו המתקלפת של ספר (חרדי), צוחקת בדממה מהשנינות, נמצאת למשך שעה אחת בעולם אחר. הייתי חתרנית נורא בעיני עצמי עד שגיליתי שגם המחנכת (החרדית) שלי דלוקה עליה לגמרי.

לספרים שלה נחשפתי בגיל מבוגר ומוגן פחות. התגלגלתי מצחוק, הזדעזעתי מהגסות הלא מתפשרת, מהתיאור האכזרי והלא מתנצל של יחסי גברים ונשים. והתפעלתי מצד שלא הכרתי בפמיניזם: היכולת לקרוא לדברים בשמם, להביט בפיכחון בניצול משני הצדדים שלו, לדעת כמה שזה נורא כשהוא נעשה רק מצד אחד, ולהצטרף. ומעל הכול – להיות רומנטיקנית גדולה, כזו שמאמינה שלכל אישה מגיע סוף טוב, רצוי עם עיניים יפות וגוף שרירי. ב"חדש של עירית לינור" תמצאו רק חלק מכל זה. הסופרת הקלילה והחיננית נשארה כזו, אבל התבגרה.

תהליך מחיקה

בראש ובראשונה יש כאן סיפור – איטי, כבד יחסית, ובכלל לא קליל ונוח. משפחת קרוכמל (אבא, אמא, בן ובת) חיה בתל אביב הקרתנית והצדקנית של שנות השבעים, שבה כל אחד יודע את מקומו. האב הוא עורך דין המפרנס את משפחתו בכבוד ונוהג בה כברכושו, האם הדהויה עסוקה בלרצות את בעלה ובחיי עקרת בית רפויים, והילדים עסוקים בהתבגרות בלא להפריע להוריהם. השקט מטעה. מדובר בעולם דהוי וחלול, שתוכו רוחש מרירות ותסכול, ורק מחכה לגפרור שיצית אותו עד לפיצוץ. את חייה הרדומים למראית עין של משפחת קרוכמל מסעירים השכנים החדשים, משפחת סירקין.

מבעד לרכילות ולהצצה השיפוטית הנסלחת לקולות ולמעשים שמעבר לקיר, מתגלית האמת האנושית: מה שיש לשכן תמיד צבעוני וקוסם יותר. ולמשפחת סירקין יש חיים מעניינים בהרבה – הורים במערכת זוגית שוויונית יותר, בן חתיך ואמא רופאה. קירות דקים לא עושים שכנים טובים יותר, ובטח לא כשהם גורמים לאם המשפחה את הסכנה הגדולה ביותר עבור אישה – לא להסתפק במועט שזכית לו רק מכיוון שזה מה שיש לך, אלא להתחיל לרצות. והרצון בקרב נשים הוא המערער הראשון של הפטריארכליות. לא צריך לחכות הרבה עד שהשכנות המהוגנת תפוצץ את מראית העין של השלווה, ותשאיר כמה אנשים מצולקים.

השאלה הראשונה שצריך הקורא לשאול את עצמו היא "על מה הספר". מנסים להציג אותו כרומן רומנטי, אבל אי אפשר לתפוס אותו ככזה. לגיבורה האנמית של הספר – הילדה לבית קרוכמל שלאחר מכן תהיה גברת ורבורג – אין שם. זהו אינו תרגיל בפוסט מודרניזם אלא אמירה פמיניסטית על הדמות – הספר לא מתאר משפחה, אלא תהליך מחיקה של ילדה הנעשית לאישה. צופה בנישואיה המתים של הוריה ובהתפרקותם – בתהליך שעשוי היה להיות שובר לב אלמלא היה מתואר בקהות – מספרת הגיבורה על חייה שנגמרו עוד לפני שהתחילו.

בעולם שבו דינמיקות אנושיות לא קיימות ביחס לרווח ולתועלת שיכול הסובייקט להרוויח מהן, כולם יוצרים יחסי ניצול. ועוד איזה. האב יעקב מנצל את אשתו הראשונה לאה, ונוהג בה באלימות מוסווית לאורך כל חייהם, ובאלימות גלויה כשהיא מבקשת ללמוד נהיגה, ומנצל לתפארת את אשתו השנייה והצעירה רחל (כן, יעקב, לאה ורחל), שמנצלת אותו גם היא בגאון ובהדר; ניר, בנה החתיך של משפחת סירקין, מנצל את הגיבורה האומללה, הרעבה לחום; והיא, שנוצלה כה רבות, מנצלת ומנוצלת על ידי שאר הגברים בחייה. הגיבורה עוברת מחזקתו של גבר אחד למשנהו, בנפש ובגוף. קרויה על שם הגברים שבחייה וקיימת רק דרכם, היא מתארת את חייה לפי הגברים שהיא חיה בקרבתם, שוכבת איתם או מתעבת.

זוהי דייסה מטורפת, קריאה מאוד וכתובה היטב, אבל אין בה שמץ של רגש מלבד הבדידות. לינור אוהבת מדי את הגיבורה שלה מכדי שתיתן לה לסבול באופן שיגרום לקורא לדמוע, והספר גם מאוד מאוד מצחיק. אבל האדישות הקלילה או הצחוק שבהם מגיב הקורא לבגידות השנונות, ליחסי המין האגביים או סתם לסבל ולחיים חסרי משמעות, מעוררים סימני שאלה. וגם סימני קריאה.

מתחת לחיים המהוגנים שוכנת קופה של שרצים  צילום אילוסטרציה: שטארסטוק

מתחת לחיים המהוגנים שוכנת קופה של שרצים
צילום אילוסטרציה: שטארסטוק

זהירות מהסבון

אחת הדרכים לזהות כותב טוב היא בתחושה הפלאית במהלך הקריאה שהסופר עצמו נהנה מהכתיבה. אפשר לשמוע איך הוא צוחק למשוגתו של הגיבור, איך הוא מתייסר איתו ואיך הוא נהנה מלרקום את הכול במילים. ב"גברת ורבורג" אפשר לחוש את הנאתה של הסופרת, אבל שלא כמו ברומנים האחרים של לינור, הקול שלה עצוב יותר. יותר מכך, מי שיחפש בספר את הרומן שיגרום לו להרגיש טוב לא ימצא, מי שיחפש אמירה או תובנה על החיים מלבד זו השטחית שכל מערכת יחסים סופה בגידה, ימצא גם ימצא.

וכאן מונח האתגר לפתחה של המבקרת – האם מדובר בסיפור חלש או שמא ברומן מלוטש שמטרתו לקעקע מוסדות ארץ על ידי תיאורם האכזרי? לפתחנו מונחת דילמת אופרת הסבון – מה שנראה כעלילה שטחית יכול לגלות בתוכו גם אמירות פמיניסטיות, רדיקליות ואנטי קפיטליסטיות. וכמו בהתעסקות בכל סבון, אפשר לצאת מטוהר וריחני, אך יש להיזהר שלא להחליק ולשבור משהו.

סיפורי אהבה יש בשפע, אבל ספרים על היעדר אהבה המתחזים לרומן רומנטי אין הרבה, ואם התכוונה לכך לינור או לא, ב"גברת ורבורג" היא עושה מעשה חתרני למדי. ולא רק בגלל האנמיות של העלילה, כי גיבורות עם חיים דפוקים אינן מעניינות במיוחד, אלא בגלל שמתחת לחיים הבורגניים, הצדקניים והמהוגנים למראה, משחררת לינור קופה שלמה של שרצים. זה מצחיק נורא לראות את הגיבורים מתמודדים עם הטינופת, אבל זה מזעזע הרבה יותר לראות את האופן שבו הם משכיבים אותה במיטתם.

באחד הקטעים ב"חלף עם הרוח" (עוד רומן שמתחזה לסיפור אהבה) מטיחה סקרלט ברט בטלר שלא ניתן לרכוש אהבה בכסף. הוא משיב לה שהיא צודקת, אך ניתן לרכוש בעזרתו כמה תחליפים מצוינים. כך גם ב"גברת ורבורג": למרות הכריכה המתקתקה, המתחזה ל"ספר בנות" (ז'אנר שלינור חולקת לו את הכבוד הראוי לו), זהו אינו סיפור על אהבה. הדמויות נפגשות, מתבלבלות, מרכלות ומתפרקות, מקיימות יחסי מין זו עם זו.

רצוי בלי לב

לכאורה יש כאן כל המרכיבים הנדרשים כדי לתאר רומן רומנטי שופע רגש, אבל הספר אינו עוסק באהבה אלא בהיעדרה, בחיים בלעדיה, בהתכחשות לה ובתחליפים שאנשים מנסים למצוא לה, ובניסיון מעורר הרחמים שלא להזדקק לה. בני זוג המביעים הזדקקות אין קץ בעמוד אחד שוכבים עם כל מה שזז בעמוד הבא, משקרים לתפארת על מה שנעשה בחדרי חדרים ומוצאים תמיד צידוקים למעשה.

אולי במקום לכתוב ביקורות ספרות כדאי לשלוח אותי לעבודה במחלק המוסר, אבל את הקוראת החסודה זעזעה המציאות הזו. הרבה יותר קשה מהבגידה באדם, קשה הבגידה באפשרות שיש משהו יקר שכדאי להימנע בשבילו ממשהו אחר. ואולי יותר ממה שאנו זקוקים לאהבה, אנו זקוקים לאשליה המנחמת שהיא מספקת לנו בעצם האפשרות שלה. היא אפשרית, ומכוחה אנו יכולים להמשיך להאמין שאיננו ראויים לה, ולחזור אליה מלאי רגשות אשם שימרקו קצת את המצפון עד לבגידה הבאה. כמו הלל ורבורג, בן הזוג הנאמן (יחסית) של הגיבורה בספר, היא מעצבנת ולפעמים מטריפה את הדעת, אבל תמיד שם.

וכך אני יוצאת נבוכה מקריאת הספר, ומעִזה לומר את אחד המשפטים המפחידים שיכול המבקר להגיד: קראתי ונהניתי מהשנינה והצחוק, ונחרדתי מהאגביות שבה אנשים הורסים את יסודות חייהם. אך אולי לא הבנתי.

לא הבנתי אם מדובר ברומן שמטרתו לגלות את הטינופת או להיות אדיש אליה, אבל ברור לי כי עיקר ההתרחשות בספר נוצרת לא בין דפיו או במוח הסופר אלא בדינמיקה שבין הקורא והטקסט. הקוראת הזאת לא מצליחה להכריע, גם בקריאה השנייה והשלישית, אם מדובר ברומן אמיץ המתאר את השחתתה של חברה דרך אישה שנדרסת על ידה, או בסיפור אדיש על נאפופיהם של בורגנים.

הכול מתואר בשנינה ולתפארת, אבל הלב – אותו איבר פועם, מדמם, פצוע ופוצע – חסר מהספר. ואולי מוטב שכך, אולי כדאי שבעולם הציני המתואר בספר, שבו אנשים עסוקים בשימוש באיברי הגוף והנפש של זולתם למטרותיהם שלהם, רצוי שלא יהיה לנו לב. זוהי אפשרות, כמובן; והספר מציג אותה בלי בושה. ואולי אין הבעיה בסיפור אלא בעולם שמאפשר את המציאות הזו, שהולך עד הסוף עם נושא המין אך לא עם המשמעויות של הרגש. כך או כך, הקריאה ב"גברת ורבורג" נעשית להרמוניה של הנאה וסבל, כי מקריאת רומן או המציאות, עדיף תמיד ליהנות כשהמצפון נקי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ד, 25.7.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 ביולי 2014, ב-גיליון מסעי תשע"ד - 885, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: