מאת חנה קהת, 
גיליון פרשת פינחס

אג'נדה בכוח

קראתי בעניין רב את הדברים שכתבה ד"ר חנה קהת. ברוב הדברים שכתבה חשתי שהיא הייתה לי לפה, ועל כך נתונה לה תודתי.

אולם ביחס לדברים שכתבה על שני סיפורי אגדה – "מעשה בר' עמרם חסידא" ו"פילגש בגבעה" – אני חלוקה עליה. סיפור האגדה הראשון, כל עניינו הוא מאבקו של אדם עם יצרו עד "כמעט כישלון". ובאשר לסיפור האגדה השני, הוא דן ברותחין את האיש (גבר) ותולה בו את קולר האחריות לכל אשר אירע לפילגשו ולכל מה שהתגלגל מכך.

ד"ר קהת מנסה, שלא כדין, לאנוס את האג'נדה שלה על סיפורים שעניינם אחר לחלוטין ובכך היא חוטאת לאמיתתם.

דבורה מוזס בן דוד

דבורה מוזס בן דוד היא פסיכולוגית. עבדה כיועצת בבית הספר "צייטלין" בתל אביב

הופכת לטקסט מבוזה

הפעם (בגיליון "שבת" פרשת פינחס) עברתם את כל הגבולות. החל מהכותרת "עבד כי ימלוך" על יהושע בן נון, אשר בוראו הגדיר אותו "איש אשר רוח בו" ודיבר עמו כאחד הנביאים; דרך כתבה אוהדת על פועלו של מי שפרק מעליו את עול המצוות והכשיר רבנים לדת חדשה; וכלה במאמר ארסי מפרי עטה של הגברת קהת, היודעת לקרוא ארמית אבל אינה יודעת לקרוא גמרא, וכך היא יכולה להפוך את דברי המוסר של חז"ל על חומרת איסור ייחוד (הגורם הגדול לעוולות מיניות כלפי נשים), המועברים באמצעות תיאור גבורתו וכנותו של רב עמרם חסידא – לטקסט מבוזה.

כך היא גם הופכת סוגיה הבאה להסביר איך ייתכן שמי שזנתה עליו פילגשו עשה מאמץ להשיבה אליו, והמטילה את האשמה לכל שרשרת האירועים הטראגית על קפדנותו – לסוגיה המעודדת שוביניזם. ממש להפך דברי א־לוהים חיים.

לצערי, אתם נכשלים בחוסר יכולת להבחין בין פתיחות והכלה מתוך שאר רוח לבין מה שהוא בגדר הרס עצמי ואבדן דרך. חבל. אין לציבור הדתי־לאומי עיתון אחר.

יצחק שילת

נגד האדישות

חנה קהת משיבה:

מאמרי ניסה לשקף את העיוורון המגדרי שבא לידי ביטוי בפגיעות בחייהן של הנשים, עיוורון המאפשר להתעסק עם כתובים שמשתקפות בהם זוועות שנשים עוברות ולא לראותן בכלל. לצערי שתי התגובות למאמרי מדגימות ומוכיחות את נכונות טענתי.

עיסוק בסכנה שביצר הרע הטומן בחובו איום באונס תוך התעלמות מהזוועה והטענה שאין זה מעניין הסיפור – כנגד זה בדיוק אני יוצאת בדבריי, כנגד האדישות המוסרית שמשתקפת מהגישה הזו. הקוראים שמתעלמים מכך ומצמצמים את הדיון להתמודדות עם היצר מתעלמים מסכנת האונס מבחינת השבויות. אגב, איני משוכנעת שחז“ל, בהצגת הסכנה שבהתקפת היצר, לא התכוונו גם לסכנה שהוא מעמיד בה את השבויות.

לגבי הסוגיה העוסקת בפילגש בגבעה, אמנם נראה שצודק הרב שילת שר‘ אביתר ור‘ יונתן מציעים דרכים להתמודד עם הקושי בכך שהבעל שזנתה עליו פילגשו יעשה מאמץ להשיבה אליו, והם מציעים להוציא את הביטוי “ותזנה“ מפשוטו ולבאר שלא מדובר בזנות ממש. אך רב חסדא בעקבות האמוראים הנ“ל מציע כמוסר השכל מהסיפור: “לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה – הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל“, ובפירוש הרב שטיינזלץ: “‘כלומר גרמה שנפלו על ידיה“. כלומר, לצד הטלת האחריות על הבעל שהקפיד, מוצגת גם הפילגש כמי שגרמה לאסון הגדול.

האמירה שהפילגש “הפילה כמה רבבות מישראל“ בסופו של דבר מותירה את הרושם של האשמת הקרבן, בניגוד לסיפור המקראי כפשוטו, שם מוטלת האשמה על אנשי הגבעה משבט בנימין ועל בעלה שהפקירה לידם, ושאר שבטי ישראל לא היו מוכנים להשלים עם הזוועה הזו.

ברצוני להוסיף כי הטענה שדיני ייחוד יש בהם כדי למנוע פגיעה אלימה בנשים אינה עולה מתוך הסוגיה ואינה עומדת במבחן המציאות. אכן, בסוגיה המדוברת במסכת קידושין שבה מופיע הסיפור על רב עמרם והשבויות ישנו עיסוק בדיני ייחוד ובהתמודדות עם היצר הרע. הדיונים אינם עוסקים במניעת אלימות כלפי נשים כלל וכלל. הם ממוקדים בסכנה הרוחנית שנשקפת לגבר מנוכחותן של נשים. הנשים שם הן אובייקט מיני ואין התייחסות אליהן כסובייקט. לצערי כפי שכבר ציינתי במאמרי גם המציאות טופחת על פנינו ודו“ח של המשרד לביטחון פנים מדצמבר האחרון מציין את העובדה העגומה שצעירות חרדיות נמצאות ברמת הסיכון הגבוהה ביותר להיפגע מינית. נראה שדיני הייחוד והצניעות לא מגִנים עליהן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ד, 18.7.2014