אינני יודע אלא לספר | יקי מנדלסון

מנחם סנדובסקי, ניצול אושוויץ, החל בגיל 86 ללוות מסעות של חיילים ותלמידים לפולין – והותיר במשתתפים רושם בל יימחה. לפני חודשיים, בגיל 92, הלך לעולמו

 איש משפחה, בעל מסור מאין כמוהו, אבא אוהב, איש מלא חום, אהבה, שמחה, הקשבה נדירה, מחייך, מעודד, אכפתי, רודף צדקה וחסד ומעל הכול עניו וצנוע ברמות שקשה לתאר. כזה היה מנחם סנדובסקי, שהלך לעולמו בגיל 92. ניצול שואה שהכריז ש“בכל פעם שאני חוזר ממסע בפולין אני נהיה צעיר בעשר שנים“. ואכן, הוא היה צעיר מכולנו.

אדם שמחליט בגיל 86 לקום ולצאת למסע בפולין, לחזור לשם, הוא אדם עם תעצומות נפש בלתי רגילות. לא לחינם אמר במהלך הלוויה אחיו יוסף יבדל“א, שעבר גם הוא את התופת, כי אין הוא מבין מהיכן שאב מנחם את הכוח לנסוע לשם בגילו. לא רק הקושי הפיזי הוא העניין, אלא החזרה למוראות, לתמונות, לזיכרונות. הייתה כאן החלטה מחושבת לגמרי. מנחם החליט כי זוהי שליחותו וברגע שהבין זאת הסתער על המשימה בעוצמות שקשה לתאר.

משברים בדרך

את רוב מסעותיו עשה מנחם במשך שש השנים שבהן יצא באינטנסיביות לפולין עם הצבא. שני מסעות התקיימו עם בני נוער, שמיניסטים מישיבת חורב בירושלים, שעִמם אני יוצא כמדריך שנים רבות. במסע האחרון, שהתקיים בתחילת השנה הזאת, ביקשתי ממנחם שידבר בפני החבורה במוצאי השבת בהיותנו בקרקוב. מנחם סירב בעדינות ובהחלטיות. אני כבר מדבר שלוש פעמים באופן מרוכז כפי שתכננו, מה יש לי להוסיף עוד. הבנתי שלא אנצח אותו והתחכמתי. לאחר כמה דקות פניתי אליו שוב ואמרתי כי החבר'ה מאוד רוצים לשאול אותו שאלות. לפתע הוא התרצה. אם החבר'ה רוצים לשאול אני מוכן לנסות להשיב. וכך התפתחה לה שיחה מיוחדת ומרתקת בין מנחם ובין בני הנוער. הייתה זו שיחה נדירה משום שבמהלכה מנחם שיתף את הנוכחים גם במבט אישי על עצמו.

אחת התשובות המדהימות שסיפק הייתה בעקבות שאלה האם היו רגעים שבהם נשבר, שאמר די. מנחם השיב: היו הרבה רגעים של משבר. למשל, כשהייתי במחנה חליתי בדיזנטריה קשה. היה זה בחודש פברואר. כל היציאות היו עם דם. שכבתי בצריף החולים כבר שבוע ימים, לפתע נכנס הרופא שהיה רופא שיניים מלודז' ואמר לי – מנחם, אם אתה לא יוצא עכשיו מהבלוק הזה ישלחו אותך למוות. עוד מעט אתה תישלח למחנה האם, לקרמטוריום במחנה גרוסרוזן ששלט על 60 מחנות קטנים. אמרתי לו – דוקטור, איני יכול. והוא אמר לי: אני לא יכול לעשות דבר. אם לא תצא, מחר אתה הולך לגרוסרוזן. רבותיי, אמר מנחם לתלמידים, אני לא מגזים. יצאתי משם על ארבע כמו כלב וזחלתי עד שהגעתי לצריף של מבריאים שהצלחתי לחדור אליו. זה היה משבר.

משבר נוסף שעליו סיפר מנחם התרחש בעת שעזב את המחנה לצעדת המוות. ואז עשה לפתע מעבר חד, ועבר לספר על משבר אחר. היה לי משבר גדול אחרי המלחמה, סיפר, כשרציתי לנסוע לכפר עציון. יומיים לפני זה רצחו שם את העשרה הראשונים מכפר עציון עם שלום קרניאל הי"ד. לכפר עציון ניתן היה לנסוע עם שיירה אנגלית אבל האנגלים לא אישרו אותה, ואז הציעו לי שאני אגש בינתיים לנשים ולילדים שהיו במנזר רטיסבון בירושלים. הייתי שם שבוע ימים עד שנתקבלה הידיעה על נפילת הל"ה. ואז פרצה שם כזו יללה, כזה בכי, נורא. ואז נשברתי גם כן. זה היה משבר גדול. משברים קטנים יש לכל אחד.

הדברים של מנחם מכים בי. משברים גדולים? משברים קטנים? היכן הוא חי? באיזו ספרה הוא נמצא? ואיך הוא מכניס בכלל את המשבר הזה ברשימה אחת עם המשברים משם? כשהוא מתאר את הבכי הנורא שפרץ בהגיע הידיעה על הל"ה קולו מתרסק. הוא לבדו בעולם שאחרי המבול ומה ששובר אותו שוב זהו כאבו של הזולת.

אבל אם חשבתי שזהו השיא גיליתי שלא. מנחם מספר על עוד משבר, וכאן כבר אני נשברתי. הוא מספר לפתע על המשבר שבא לאחר הנסיעה הראשונה שלו לפולין. "קיבלתי שם כיבוד מיוחד", אמר לחברה, "הם נשאו אותי על כפיים. חזרתי הביתה ביום שישי בשש בבוקר (המסעות של הצבא אורכים חמישה ימים). רצתי לתפילה ולא יכולתי כבר להתפלל. חזרתי הביתה ואמרתי (וכאן מנחם הרים קולו בצעקה כאילו שִחזר את הצעקה שצעק אז) מנחם! זה גדול בשבילך! כזה משבר היה לי, זה לקח לי כל השבת עד שלאט לאט התגברתי על זה. גם בהלוויה חזר על האירוע הזה הבן מוטי והסביר – הכבוד שהורעף עליו לפתע עם חיבוק חם ואוהב של החיילים פשוט המם אותו.

מנחם התגבר והמשיך בנסיעות. הוא הרגיע את עצמו בכך שהוא סמל ונציג של הניצולים כולם ושהכבוד הזה מוענק לכל מי ששרד ולא נכנע. אף אנו מציבים כאן גלעד למי שלא נכנע והנחיל לנו תורה שלמה לשאוב ממנה כוח ורוח לדורות.

תפילה בצריף שבו שהה מנחם סנדובסקי בבירקנאו. במרכז: יקי מנדלסון, משמאלו מנחם סנדובסקי

תפילה בצריף שבו שהה מנחם סנדובסקי בבירקנאו. במרכז: יקי מנדלסון, משמאלו מנחם סנדובסקי

עדות מן התופת

אנו צועדים עם מנחם על פסי מסילת הרכבת לעבר הכניסה של מחנה בירקנאו. צועדים בחמישיות, דגלי ישראל מונפים ושירת אני מאמין מתנגנת בעוצמה. בראש צועד מנחם עם ספר תורה בידו. הוא נראה כנביא, כאיש מרומם, כמרחף מעל. כל הרואים אותנו נעצרים ומביטים. רבים פורצים בבכי. הם מבינים כי האיש הרזה הכחוש והנחוש הזה הוא מכאן.

אנו צועדים עם מנחם הישר לצריף ה"קרנטינה". זהו מחנה ההסגר שבו הושמו האסירים שנידונו לחיים בשבועות הראשונים לבואם למחנה. "מחנה הסתגלות". גם מנחם היה בו. אנו מגיעים לכאן בצהריים לאחר שהיינו באושוויץ 1 ולאחר שכבר פתחנו את הבוקר, עטופים בטלית ותפילין, בתפילת שחרית מרגשת באותו צריף שאליו אנו חוזרים עתה.

וכאן מנחם מושיב אותנו בתוך הצריף ומספר. "סגרו את הדלתות, זה היה בצהריים. בקרון היו שני דליים, אחד למים ואחד לצרכים. עמדנו עוד מספר שעות עד הערב. מחנק גדול. שתיקה רועמת. כל אחד חושב את מחשבותיו. לא ידענו לאן נוסעים והאם נהיה יחד או ניפרד. אבא אמר לי שלפי התנאים אנו לא נוסעים למקום טוב. נסענו כל הלילה, מדי פעם היו יריות. לפנות בוקר פותחים את הדלתות".

כאן לקח מנחם אוויר כאילו הוא רואה שוב את התמונה חיה מול עיניו, ומפיו יוצאת קריאה בקול רועד: "ריבונו של עולם, תופת כזה עוד לא ראיתי. המוני אנשי ס"ס עם כלבים, הכלבים נובחים והם נובחים. ראוס, שנל, מהר מהר לצאת, להשאיר את כל המטען, לצאת לצאת. רק מהצעקות האלה כבר נעשית אוטומטי. גברים ימינה נשים שמאלה, בשורה אחת! כל הזמן צעקות.

"אני הגעתי עם אבא, אמא, אחותי ואחי. את הנשים לקחו מיד, לא הספקנו אפילו להגיד שלום אחד לשני. עמדנו בשורה והם אמרו לאחי – תגיד שאתה בן 17 אם ישאלו אותך. הוא היה קטן ונמוך, בן 15. ולי אמרו – תשפשף את הפנים, אתה נראה חצי מת. שפשפתי. אנו מתקדמים מהר, בראש התור עומד קצין גבוה. אמרו שזה מנגלה. מתקרבים. הוא שואל את אחי, בן כמה? והוא אומר 17 ועובר. אותי הוא שואל, גיזונט? בריא? אני למדתי גרמנית בתיכון, שפה שנייה. יש בגרמנית שני ביטויים לבריא. אני השבתי 'יה יבול' – בוודאי! עברתי. לפתע אנו מביטים לאחור. איפה אבא? רגע אחד וכבר אבא איננו. איפה אבא? אבא נעלם! כבר סחבו אותו לשמאל והוא איננו.

“מרכזים את הצעירים בימין, הקצין צריך 1,000 איש. והוא סופר שוב ושוב 200 חמישיות. הקצין מביא אותנו לפני צריף גדול שהיו שם מקלחות ודיסינפקציה. הוא פרש שמיכה על הארץ ואמר – כולם לשים כאן את כל דברי הערך. אתם מתפשטים ומקבלים בגדים אחרים שעברו חיטוי. אם אתפוס מישהו שהחביא איזה תכשיט, יהלום, זהב, כסף, שעונים – אבוי לו. קיבלנו פקודה להתפשט. אפשר להשאיר רק את הנעליים. עברנו לחדר גדול שבו היו מרוכזים 20 סַפרים שהורידו את השערות שלנו בכל המקומות שבגוף ואז עברנו לעוד חדר שבו היו סַפרים עם סכיני תער. עשו לנו שביל מהקודקוד עד למטה. אנו קראנו לזה ‘שביל הכינים‘, הוא היה ברוחב שתי אצבעות“.

להשמיע את הסיפור

ומנחם ממשיך. "אמרו לנו: עכשיו הולכים למקלחת. אחרי שתי דקות יצאנו. בחוץ עמדו ארבעה שולחנות וזרקו לכל אחד פריט. חולצה, מעיל כזה ללא בִטנה, מכנסיים, תחתון וכובע מצחייה ללא שוליים. ביציאה עמד דלי עם צבע אדום וכל אחד קיבל מריחה מהראש עד הרגליים. ברחבה מחוץ לצריף אף אחד לא הכיר את השני. משה, דוד, יצחק, ברל, שמרל. לא הכרנו אחד את השני. ואז פרץ בכי גדול. זה היה בכי של התפרקות מכל היום, היום הראשון באושוויץ. אבל הקצין מיד פקד לעמוד בחמישיות והוביל אותנו לצריף.

“ואז“, אומר מנחם, “אנו מגיעים לצריף הזה שאנו יושבים בו כאן. על התנור שהיה צריך לחמם את הסוסים שבשבילם הוקם הצריף עומד שייגעץ פולני צעיר וצועק – להיכנס, להיכנס. 1,000 איש איך ניכנס? אחד על השני נכנסים, הוא סגר את הדלתות. לשבת! אדוני, אי אפשר לשבת, בקושי אנו עומדים. היה לו מקל ביד והוא החל ללכת על הראשים ולהכות על ימין ועל שמאל, כעת לשבת! הוא צועק, אני מפקד הבלוק ואני יכול לעשות לכם מה שאני רוצה. אתם תקבלו מכות רצח אם לא תשמעו. כולם לשבת! אף הגה! עד מחר בבוקר אף הגה!

“אנשים החלו להתרעם, מה איך? אולי שירותים? שום דבר. לשבת. מה אגיד לכם, היה לילה נורא. אף אחד לא נרדם, כולם נכנסו אחד לתוך השני כדי להיות יחד, האוויר היה דחוס. מחוסר ברירה אנשים עשו במכנסיים. היה לילה נורא. בארבע בבוקר נשמעה צעקה, לקום! לקום, לצאת. יוצאים ומתרכזים על הדופן החיצוני של הצריף כדי להתחמם. הבקרים כבר בתחילת אוגוסט מאוד קרים. כך עמדנו שעה עד ששוב האחראי והקאפואים ציוו לעמוד בחמישיות. צריך לבוא הקצין שריייבר שיספור את האנשים. קראו לזה אפל – מסדר. זה היה משהו נורא, היית צריך לעמוד עד שעבר את כל הצריפים שהוא היה צריך לעבור בהם. הוא ספר שוב ושוב עד שהיה לו המספר 1,000 יחד עם המתים שכבר היו בלילה הראשון.

“לקחו אותנו ללטרינה, אלו השירותים. היינו שם, ראיתם את הבושה. כך זה היה. חמישים חורים וכולם יושבים יחד. הקאפו אומר – עם הצפצוף שלי נכנסים 50 איש. יש לכם שתי דקות, אני מצפצף וכולם יוצאים ונכנסים 50 אחרים. כך זה היה. יושבים ומי שהספיק עשה מה שעשה. יצאנו וכך עמדנו עד שכל ה־1,000 איש עברו את השירותים. חוזרים לעמוד ליד דופן הצריף. בצהריים שני אנשים הולכים להביא מרק. עומדים בחמישיות, אחד ניגש לסיר עם כלי, צלחת או קערה. אם קיבלת קצת מאמצע הסיר זה היה טוב, אם מלמעלה היו לך רק מים חמים. עומדים בחמישייה ושותים בלגימות. כל אחד לוקח לגימה אחת. עושים סיבוב, עוד לגימה ועוד לגימה וגמרנו“.

אנו יושבים בצריף ואני מרגיש שהזמן עומד מלכת, אני חושב לעצמי האם אנו מבינים את גודל המעמד. האם בני הנוער היושבים כאן ידעו להעביר לדורות הבאים את הדברים? האם נדע כולנו גם לספר את הסיפור וגם את המסקנות העולות ממנו?

מנחם לא הסתפק בסיפור. הוא קם בגיל 86 והחל לנסוע לפולין, לא רק בשביל לספר מה היה שם אלא גם כדי לספר מהן המסקנות שלו. הוא ראה חובה לעצמו לשתף בהן את בני הנוער והחיילים. זו הייתה שליחותו.

להחליט להיות יהודי

כאשר שאלו אותו הנערים כיצד לא איבד את אמונתו לאחר כל מה שעבר הזדקף מנחם ואמר: "תראו, אנו שוחררנו בשמיני למאי על ידי הרוסים. כל כך לא ידענו לשמוח, כאילו שזה היה יום רגיל. לא ידענו מה יהיה איתנו, לאן נלך, שום דבר. איזה עולם זה יהיה? ידענו שהקרובים ביותר נספו אבל לא ידענו את ההיקף. כשחזרנו ללודז' אחרי ששלושה שבועות היינו במקום שלא יכולנו לזוז מרוב תשישות, שמענו את ההיקף של האסון הגדול. שליש מעמנו! ריבונו של עולם. בשלב הזה רבים מאוד איבדו את אמונתם. השאלה למה לא נתנה מנוח.

"מדוע זה לא קרה לי, איני יודע. אבל שנה לפני המלחמה, ב־38', הייתי בבני עקיבא. אילולא פגשתי אחרי המלחמה את המדריכה שריכזה אותנו איני יודע היכן הייתי עכשיו. במשך הזמן גם כן התחזקתי. אבל אני ישבתי וחשבתי על זה, שאלתי את עצמי האם אני ממשיך להאמין והגעתי למסקנה שאני רוצה להיות יהודי. זה הדבר הראשון והחשוב שידעתי בבירור. הייתי כבר אז בחור בן עשרים ושתיים והבנתי כי להיות יהודי בלי מסורת ובלי מנהגים יהודיים זה בלתי אפשרי. אז במשך הזמן התחזקתי יותר. הבנים שלי הלכו הרבה יותר רחוק, והנכדים שלי אתם רואים… (הצביע מנחם על נכדו) והנינים…".

כן, גם הומור היה חלק מאישיותו של מנחם. כשהערנו לו כי הוא הולך יותר מהר מהחבר'ה צחק ואמר, "יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי. אז אני לקחתי את השניים מהאמצע. קל כנשר ורץ כצבי…". אבל אז הרצין ואמר: "הרגליים האלה הצילו אותי כל כך הרבה פעמים ולכן אני חייב להכיר להן טובה ותודה. אני מפעיל אותן כל הזמן כי אני יודע שאם אפסיק הן ייעצרו. עליי להפעילן כל הזמן". ומי שחושב שאלו סתם דיבורים מוזמן לשמוע כמה קילומטרים היה הולך מנחם ברגל בכל יום.

מנחם לא יכול היה לראות רע. לא רצה לשמוע לשון הרע וחיפש כל הזמן רק כיצד להוסיף אור, אמונה ואהבה. הוא ראה את הטוב בכל אחד. איזו אהבה הרעיף על התלמידים. לא נשכח את ברכת הבנים שבה בירך את כולנו ביער הילדים ליד בור הילדים בזבליטובסקה גורה, כשעשינו קבלת שבת ל־800 ילדי בית היתומים בטרנוב שנרצחו שם באכזריות איומה. ואת הברכה שנתן לכל תלמיד ליד קבר האחים ביער לופוחובה. כולנו התרפקנו עליו ולא רצינו לעזוב אותו, והוא חיבק כל אחד ואחד כילדו ממש.

כששאלתי אותו כמה פעמים על חיים רומקובסקי, ראש היודנרט בלודז', הייתי בטוח שאשמע הסתייגות. דמותו והתנהגותו כידוע שנויות במחלוקת, וזאת בלשון המעטה. אולם מנחם לא הסכים להוציא מילה רעה. "ראיתי אותו בגטו, הוא עשה דברים, הייתי שם גם כשלקחו את הילדים. זו הייתה גזרה נוראה. רק אחר כך הבנו שהם נשלחו לניסויים הראשונים במשאיות הגז. אבל הוא ניסה להציל והצליח להחזיק את הגטו כמה שנים. הוא הוסיף כמה שנות חיים למאות אלפי יהודים, איך אוכל לשפוט אותו ולדבר בגנותו".

נאמנותו של מנחם היא שיעור מאלף לדורות. הנאמנות הזאת התגלתה אצלו במשך כל שנות חייו. הוא היה לוחם אמיתי. הוא לחם ביומיום בגטו ובמחנות למען כבוד האדם וחירותו, הוא לחם בבריטים באקסודוס, הוא לחם במלחמת השחרור ואחר כך בשאר המלחמות כאיש מילואים. עבד בבניין ואחר כך בשירות התעסוקה. עסק בעיקר במציאת עבודה למתקשים, נכים או אנשים מוגבלים. ידו תמיד הייתה על העליונה, וכפי שמספרים ילדיו שנים רבות הגיעו לביתו אנשים רבים שהשתלבו בעבודה והכירו לו טובה בדרכם המיוחדת. העקשנות שלו הופעלה בכל פעם שהיה צריך לעזור לאחרים.

דור קדוש

על אהבתו של מנחם למדינה ולצה"ל צריך לכתוב ספר בפני עצמו. המסעות שעשה עם קציני צה"ל הבכירים, טייסים ומפקדים, הותירו בו רושם בל יימחה, וגם בהם. אחד השיאים הגדולים של חייו היה המעמד המדהים שבו מאתיים קצינים אשר יצאו אִתו במשלחת "עדים במדים" עמדו והצדיעו לו במסדר ענק שהתקיים לכבודו באושוויץ. הם הצדיעו לו כאיש עדות וכאיש מופת.

בדברי הפרדה בהלוויה סיפר תא"ל אמיר אבולעפיה על נאומו של מנחם, שם במסדר באושוויץ. מנחם אמר שם לחיילים: "כל יציאה שלי עם הצבא זה ניצחון בשבילי. כל אחד מכם, כל אחד, כל כך יקר בעיניי. אתם לא מעריכים את עצמכם. אני מעריך אתכם, אתם זהב. אתם מגִנים על המולדת שלנו, אתם לא מבינים מה זו מולדת, היום יש לנו מולדת ואתם אלו שמגנים עליה". כך בחר לסיים את דבריו מול 180 מפקדי פלוגות וחטיבות. דיבור מהלב ומהנשמה.

כך נהג גם מנחם בבית הכנסת. הוא עמד על כך שהתפילה לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל תיאמר בכבוד והדר. מי שהיה נחבא אל הכלים, זה שנדרשו שנים לבני קהילתו לתהות על קנקנו ולגלות את האוצר המצוי בו, לא נרתע לקום ולהעיר למי שלא קם בעת התפילה לשלום המדינה וחייליה.

כך גם אמר לתלמידים ששאלו אותו האם הוא מרוצה מהמדינה. "המדינה שקיבלנו", אמר, "היא המולדת שלנו, ואנו מגִנים עליה. היא כל כך יקרה בעיניי. וגם אלה שמגִנים עליה כל כך יקרים בעיניי, ואלה כמותכם שיוצקים תוכן ורוח עליה. כולם קדושים ואני מאוד מעריך אותם. אתם עושים דבר גדול בעצם לימוד התורה שלכם שמפיץ יותר יהדות ויותר אמונה כי זה הדבר החשוב. היו שחשבו שניתן לזרוק את העבר אבל זה לא כך. אי אפשר להישאר אדישים במדינה ששומעים בה על רצח, על גילויי עריות, אסור שזה יתקיים בעם היהודי. יותר קדושה, יותר אמונה, יותר תורה ייתנו לנו ארץ יותר טובה.

"תראו", המשיך, "אתם הלא רואים שללא אמונה, ללא תורה, ללא המסורת שלנו, אנחנו נהיה מדינה ככל העמים וחלילה ניעלם מהעולם. אסור לנו לעזוב את המסורת. אנו קיימים בזכותה. מדינות רבות וחזקות לא קיימות עוד, אבל אנו קיימים. כל אחד וכל דור מוסיף עוד נדבך ומכאן זכות קיומנו".

בסיום דבריו ביקש לומר דברי סיכום. "אני רק רוצה להגיד דבר אחד. טעות בידכם שאתם חושבים שאני נותן לכם משהו. אני רק מספר. אני יכול להעיד על דברים שהיו. אבל את הכוח, את הזריקה לחיים אתם נותנים לי!"

דברי הסיכום הללו אולי מתמצתים את כל הסיפור. זהו מנחם. תשעים ושתיים שנים היה בינינו, ראה עולמות נחרבים ונבנים, ראה את הרוע בהתגלמותו והמשיך לראות טוב כל הימים.

מנחם, כשהיינו איתך ביער הילדים ביקשנו מכל התלמידים לשבת לבד ולכתוב מכתב לאבא ואמא. משהו שהוא היה רוצה לומר להם עכשיו, משהו מהלב. אמרנו שכל אחד יחליט מתי ייתן להם את המכתב הזה. אולי מיד כשיחזור, אולי בחתונה, כל אחד יחליט. לפתע ראיתי תמונה שלא אשכח אותה כל חיי. אני רואה את מנחם שוכב על האדמה וכותב מכתב להורים שלו… כנראה שמאחורי אנשים שכמותך יש הורים גדולים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ד, 18.7.2014

פורסמה ב-21 ביולי 2014, ב-גיליון מטות תשע"ד - 884 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: