למרות שהיו מועמדים טבעיים ממנו, נבחר יהושע לתפקיד ההנהגה. חז"ל תולים זאת בהיותו משרת משה

התורה מלווה את משה רבנו לאורך כל תקופת כהונתו. הוא מוזכר בסיפורים רבים, הוא מצטווה ומצווה מצוות רבות, אך כמעט אף פעם הוא אינו מבקש או יוזם. אנו מכירים את משה כמגיב לדברים ופותר בעיות, אך כמעט אף פעם לא כדמות שיוצרת מצבים.

והנה, בפרשתנו משה מבקש:

יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל־בָּשָׂר אִישׁ עַל־הָעֵדָה. אֲשֶׁר־יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם רֹעֶה. וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן אִישׁ אֲשֶׁר־רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת־יָדְךָ עָלָיו (כז, טז-יח).

חז"ל, בעינם החדה, חשו שבקשה חריגה זו מבטאת משהו אישי וחשפו אותו בפנינו:

אמר משה: הרי השעה שאתבע בה צרכי. אם הבנות יורשות – בדין הוא שירשו בני את כבודי (במדבר רבה כא, יד).

והדבר מפתיע: משה מבקש מנהיגות לבניו? מי הם בכלל? הרי מלבד הולדתם איננו יודעים עליהם דבר?!

איור: מנחם הלברשטט

מועמד מפתיע

כצפוי, הקב"ה פוסל את מועמדותם של בני משה, ובוחר ביהושע:

אמר לו הקב"ה: "נוצר תאנה יאכל פריה" (משלי כז, יח) – בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד.

הבחירה ביהושע איננה ברורה: וכי הכרת הטוב והכבוד לרב הם המקנים תפקידים? מדרש אחר מתאר גם את ההפתעה של העם ממינוי זה:

"אוצר נחמד ושמן בנוה חכם" (משלי כא, כ) – זה משה, "וכסיל אדם יבלענו" ­­– זה יהושע, שלא היה בן תורה והיו ישראל קורין אותו כסיל (ילקוט שמעוני משלי תתקנט).

השאלה היא למי העם ציפה. אם יהושע לא עלה בדעתם כמנהיג הבא, אז מי כן? מי היה המועמד הטבעי לרשת את משה? ניתן לשער שהיו שלושה מועמדים: האחד – עתניאל בן קנז משבט יהודה שעליו מספר המדרש: "אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזרות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו" (תמורה טז ע"א).
השני – פינחס הכהן, שלו כרותה בפרשתנו ברית שלום, וגם הוא איש הלכה:

"וירא פינחס" (במדבר כה, ז) – וכולן לא ראו, והלא כתיב "לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל" (שם ו)? אלא ראה מעשה ונזכר הלכה, שהבועל ארמית קנאין פוגעין בו. "ויקם מתוך העדה" – מהיכן עמד? אלא שהיו נושאין ונותנין בדבר אם הוא חייב מיתה אם לאו, והוא עמד מתוך העדה ונתנדב (תנחומא בלק ל).

והשלישי – הוא בן בריתו של יהושע בסיפור המרגלים, כלב בן יפונה משבט יהודה שהוא בעצם אחיו הגדול של עתניאל (על פי יהושע טו, יז). אמת, בסופו של דבר זכה עתניאל בתפקיד ההנהגה והיה למחליפו של יהושע כמוזכר בשופטים פרק ג, אולם מינויו לא מוזכר בשום תהליך ציבורי ועצם הגדרתו כשופט מורה על תפקיד מוחלש הרבה יותר ביחס למה שהיה זוכה לוּ היה מתמנה ליורשו של משה. כך שבפועל, אף לא אחד מהמועמדים הללו נבחר על ידי ה' אלא יהושע. ונחזור על שאלתנו: למה דווקא הוא?

דמות של שמש

טרם נענה על שאלתנו נבחן את דמותו של יהושע, כפי שהיא עולה מן התורה. לראשונה אנו נפגשים ביהושע לאחר יציאת מצרים, במלחמת עמלק: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר־לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק… וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר־לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שמ' יז, ט-י). מיהו יהושע זה? לא ידוע. רק חודש אחר כך, במתן תורה, נמסר לנו שיהושע הינו "משרת משה" (כד, יג) והוא עולה עמו למורדות הר סיני במהלך טקס מתן תורה. פירוט מסוים של תפקידו נמסר לאחר חטא העגל: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שם לג, יא).
הפעם הראשונה שבה מתגלה יהושע כדמות יוזמת היא בסיפור אלדד ומידד:

וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי־אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם: וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמֲקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם ה' נְבִיאִים כִּי־יִתֵּן ה' אֶת־רוּחוֹ עֲלֵיהֶם (במדבר יא, כו-כט).

יהושע מוטרד מנבואת השניים ומספר זאת למשה, אך דו השיח המתנהל כאן אינו שיחה בין שווים. הסצנה מקרינה מערכת סמכותית שבה גוער האדון במשרתו שכמובן נושא את גערתו בדומייה. רק בסיפור המרגלים מתגלה יהושע כדמות בעלת אמירה:

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וְכָלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה מִן־הַתָּרִים אֶת־הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם־חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר־הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּה' אַל־תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל־תִּירְאוּ אֶת־עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל־תִּירָאֻם (במדבר יד, ד-ט).

חרף מעלות אלו, לא תלה המדרש את בחירתו של יהושע אלא במסירותו כלפי משה. חז"ל כנראה מצאו את ייחודו דווקא בתפקיד המשרת. הנה, כך הדבר מוצג במדרשים השונים:

והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות (במדבר רבה כא, יד). "ושומר אדוניו יכובד" (משלי כז, יח) – זה יהושע. שהיה משמש את משה ביום ובלילה כמה דתימא (שמות לג, יא) “לא ימיש מתוך האהל” (במדבר רבה יב, ט).
ומה שירות היה משרתו? היה נוטל את הדלי ואת הבלנרים [=כלים של הבלן] ומוליכו לפניו לבית המרחץ (אוצר המדרשים, אייזנשטיין, צדקות, עמוד 499).
היה משכים בכל יום ובורר את הגס שבמן ואומר: זה לרבי משה, זה לרבינו משה (שם).

על פי המדרשים, יהושע היה משרת במובן הפשוט ביותר של המילה, ואף על פי כן הוא נבחר להנהגה. הסיבה לכך היא תפיסה יהודית מוכרת: "גדול שימושה יותר מלימודה". הרעיון העומד מאחורי תפיסה זו הוא שליווי צמוד של אדם מאפשר לימוד איכותי יותר מאשר לימוד הלכה, מנהג וערכים. השימוש מאפשר למידה של הניואנסים הקטנים של החיים: הדרך שבה אומרים דברים, מתי שותקים, מתי בוכים וכו'. כל זה לא נלמד אלא בליווי יומיומי.

מינוי לא קל

אלא שעם כל זאת, הבחירה ביהושע לא הייתה פשוטה לעם ישראל. לכן מוסיף המדרש שערב מותו ערך משה טקס ובו העביר את המושכות לידי המנהיג, וכך הוכיח שיהושע ראוי להנהגה, גם זו הדתית:

א"ר יאשיה: באותה שעה עשה משה ליהושע כבוד גדול ופאר רב בפני בני ישראל, והיה כרוז יוצא מלפניו בכל מחנה ישראל לאמר: בואו ושמעו דברי הנביא החדש שיקום עלינו היום. עלו כל ישראל לכבודו של יהושע, ואח"כ צוה משה להביא כסא של זהב ועטרה של מרגליות וכובע של מלכות ולבוש ארגמן, והיה משה עומד ומסדר ומעריך מערכות וספסלים של סנהדרין ושל ראשי גדודין ושל כהנים. ואח"כ הלך משה אל יהושע והלבישו ונתן עליו העטרה והושיבו על כסא של זהב והעמיד עליו מתורגמן לדרוש בפני כל ישראל. ומי היה המתורגמן – כלב בן יפונה. ויהושע דורש בפני כל ישראל ובפני משה רבו (אוצר המדרשים, עמ’ 365).

מדרש אחר מלמד שגם פעולותיו אלו של משה לא לגמרי הועילו, וחלק מן העם עדיין היה בוש במנהיגו החדש:

זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלמה (ילקו"ש, פינחס תשעו).

האם הם צדקו? לפי המתואר בתנ"ך, תקופת הנהגתו של יהושע היא אחת מן התקופות הפחות סוערות ביחסי מנהיג ועם. אמנם העם לא עמד במשימת הכיבוש כיאות, וגם אפשר את יצירת התשתית לגל העבודה הזרה שפשה מיד עם מותו, אבל לא היו מנהיגים רבים בתנ"ך שהעם הלך עִמם ולא נגדם, כך שמבחינת תכונות ההנהגה, יהושע אכן היה "איש אשר רוח בו".