מילון הסולידריות | רוביק רוזנטל

מסע בעקבות רגש הסולידריות באוצרות השפה העברית 

העם היהודי לדורותיו חי, נושם, חושב ופועל בקבוצות האופפות את כל ישותו של האדם: השבט, הקהילה, הישיבה, הקיבוץ, המפלגה (שהיא "בית"), בית הכנסת, השכונה. הקבוצות הן תשתית אתוס היחד המשוקע בקיום היהודי ועובר מדור לדור. השרשרת בת אלפי השנים הזו מחזקת באופן טבעי ערכים של שותפות, ערבות הדדית וסולידריות בעת מצוקה, אך יש בה גם סכנות. לעתים אין בה די מרחב פעולה ליחיד, ולעתים מזומנות היא מלוּוה בחומות של בדלנות שבה מתהפכים ערכי השותפות וקבלת האחר בשנאת זרים וניתוק.

במאמר הזה אנסה לבחון את המורכבות הזו באמצעות השפה. המחסן הלשוני המשמש את סוגיות היחד היהודי והישראלי במרוצת הדורות מאפשר לפתוח את המילים, לאוורר אותן מאבק השנים, לראות איך פשטו צורה ולבשו צורה ולנסות להבין מהן משהו על עצמנו.

—–

אב. הסמכות, השורש, מייסד השושלת, הגורם המלכד את הקבוצה בכוח סמכותו ומגשר על הפערים. האב הוא ראש המשפחה, ראש השבט, ראש האומה. "אב המון גויים" הוא אבי האומה העברית. "אבי האומה" הוא מונח לטיני, ובעידן המודרני הוא ניתן לדמויות ענק כמו ג'ורג' וושינגטון בארצות הברית.

אגודה. קבוצה שהתמסדה אבל נשמר בהוראתה היסוד המחבר את חבריה, כגון "אגודה שיתופית". "אגודה" היא מילה מקראית שבה מוצג המעבר הנפוץ מן הקונקרטי והיום-יומי ("אגודת אזוב") אל המטפורי, החבורה המלוכדת: "וַיִּתְקַבְּצוּ בְנֵי בִנְיָמִן אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיִּהְיוּ לַאֲגֻדָּה אֶחָת" (שמואל ב ב, כה).

אדם. השם המשותף למין האנושי. מציג את היסודות המחברים בין כל בני האדם. "אדם" מחבר בשימושיו את בני המין האנושי על פי שמו הפרטי של המקור האחד: "הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון" (משנה, סנהדרין ד, ה).

אומה. קבוצה לאומית שיש לה אתוס משותף והיסטוריה משותפת ומלכדת ובדרך כלל גם טריטוריה. "אומה", "עם" ו"לאום" הן מילים נרדפות כבר במקרא, אך לאורך הדורות אפשר לראות שימושים נבדלים בהן.

אח / אחות. האדם הקרוב ביותר, בן קבוצת הגיל, הדור, הדרגה הגבוהה ביותר של שותפות בכל היבט, שותפות גורל, שותפות בנכסי חומר או רוח ותחושה בסיסית של קרבה עמוקה. כך גם בגרסת הנקבה – "אחות". בפרדיגמה המשפחתית האח הוא הדימוי הקרוב ביותר לחבר, והלשון מלווה את הדימוי הזה בשימושים רבים. היא משמשת במקרא, ונפוצה מאוד בשפת הדיבור הישראלית בעיקר בשנות האלפיים, ומקורותיה מגוונים. השימוש הנפוץ בה קשור ככל הנראה לדרך פנייה מקובלת בקרב יהודי מרוקו – "חַי" ו"חְתִי". תפיסת עם ישראל כ"אחים" מופיעה בלשון ימי הביניים בצירוף הפנייה "אחינו בני ישראל".

אחדות. הסולידריות והשותפות במרחב הציבורי: היחידים הופכים לאחד, מוותרים על תכונות והשקפות המבדילות ביניהם ומחזקים בכך את תחושת הכוח העצמית שלהם וגם מגבירים את יכולת העמידה שלהם כלפי חוץ. המילה נוצקה בימי הביניים אך שָׁם הוראתה תאולוגית: היותו של הא-ל אחד או תכונתו של הא-ל להיות אחד. בתרבויות אירופה נעשה שימוש נרחב ב"אחדות" כמושג מפתח בחיי האומה, במערכת הפוליטית ובדיון הפילוסופי, ומכאן התגלגלו צירופים כגון "אחדות דעים", "אחדות לבבות" ו"אחדות ניגודים".

אחווה. המילה הקרובה ביותר לסולידריות בעברית; קרבה במחשבה, ברגש ובמעשה בין בני הקבוצה. מקורה בספר זכריה. "אחווה" היא מונח כללי הנגזר מ"אח". גזירה כזו מוכרת בשפות אחרות, כגון אנגלית, גרמנית וצרפתית. בצרפתית היא אחד משלושת יסודות המהפכה: "חירות, שוויון ואחווה". הצירופים השונים בעברית מעידים על היסוד הסולידרי הכמעט הכרחי בהוראת "אחווה": "אחוות הלוחמים" כערך עליון בחיי הצבא, "אחוות הדפוקים" כביטוי לקשר סולידרי המתבקש בין קבוצות דחויות. בשמאל הישראלי רווחה גם הסיסמה "אחוות עמים", שקראה לפיוס ולקשר בין יהודים לערבים בארץ ישראל.

אינטימיות. היסוד הרגשי של תחושת הסולידריות, המאפשר לבני הקבוצה להכיר זה את זה ולהעמיק את היסודות המלכדים את הקבוצה מעבר למשימות או לחזית החיצונית האחידה. סולידריות אינה מחויבת באינטימיות, ויש אפילו שרואים באינטימיות גורם העלול לשבש את היכולת לפעול יחד.

אנחנו. צורות הנטייה בגוף ראשון רבים מיוצגות ברטוריקה של התנועה הציונית לשלוחותיה וכן בזמר העברי הלאומי של ראשית הציונות. הצורה החלופית "אנו" מיוצגת גם היא בזמר, שתפקידו רב לו בעיצוב תחושת הסולידריות. כך בשיר המכונן "אנו באנו ארצה" מאת מנשה רבינא ובהמנון הפלמ"ח מאת זרובבל גלעד.

אֵם. בעוד האב הוא מקור הסמכות, האֵם היא מקור החיבור הפנימי, הרגש והיסוד הקמאי שבסולידריות. במסורת היהודית מוצגות אִמהות ראשונות כמקור החיים, במיתולוגיה היוונית נטבעה תפיסת האדמה כאם הקדמונית, ובימי האמונה העזה במשטר הקומוניסטי בברית המועצות אומץ הביטוי הרוסי "אמא רוסיה".

בית. שם כולל ליסודות מוסדיים, טריטוריאליים ורגשיים המאפשרים לקבוצה לפעול יחד. "בית" מצטרף לקבוצת הדימויים המדמים קבוצה למשפחה, ובעבר גם לשבט, לממלכה או לאסכולה. במקרא מוצג הקיבוץ העברי כולו כ"בית". החיבור בשימוש ב"בית" בין האינטימי למשימתי מתבטא בצירופים כגון "הבית הלאומי", שמקורו בהצהרת בלפור, ו"הבית היהודי" כשם למפלגה ציונית-דתית.

בן/בת. הגדרת היסוד של השייכות לקבוצה או למשפחה. ה"בן" הוא אבן היסוד של הקבוצה, למרות שלא הוא יסד אותה ולא הוא קבע את ערכיה. השפה חושפת זאת בהצמדת "בן" כמעט לכל סוג של קבוצה: "בני ישראל", "בן קיבוץ", "בני דור" ועוד.

דרך. יסוד הכרחי בסולידריות, הנותן לקיומה טעם ומאפשר לה לפעול ולהציב יעדים, למקם את עצמה ברצף הזמן, לבחון את קיומה ולהצדיק אותו בדיעבד. קבוצות משימה עלולות למצוא עצמן מתחבטות בין יסוד "הבית", השייכוּת לשמה והאינטימיות, לבין "הדרך", שהיא הצידוק לקיומה של קבוצת המשימה. אדם "ישר דרך" הוא מי שבחר בדרך מוסרית; "מורה דרך" הוא מנהיג רוחני; "לא זו הדרך" הוא שמו של מאמר מכונן של אחד העם, אחת הקריאות המהדהדות בחלל המחשבה הציונית.

זולת. בצורתו המיודעת, הזולת הוא האדם הכללי בגילומו כאדם יחיד. השימוש המיודע מופיע בימי הביניים. מכאן "זולתנות" כמילה עברית שנקבעה על ידי האקדמיה ללשון העברית בהוראת "אלטרואיזם", אהבת האחר ללא תנאי.

חבר. "חבר" היא מילת המפתח של היחד הישראלי לדורותיו, אך שנות העדנה שלה הן שנות היישוב והמדינה. כוחה בכך שהיא מאפשרת להכיל במילה אחת את היסוד האינטימי הבין-אישי ואת יסוד השייכות לקבוצה או לארגון. ההכלה הזו מתעצבת מאופי השייכות היהודי-ישראלי: רע, חבר לנשק, חבר לחיים, חבר בארגון. במקרא מופיעה המילה בדרך כלל במשמעות הראשונה, בתלמוד היא משמשת גם בהוראת שותף לדרך או למוסד לימודי, בהוראת תלמיד חכם. שילוב ההוראות מגולם באחד הניבים המרכזיים באתוס היהודי – "כל ישראל חברים" שמקורו בתלמוד הירושלמי.

חֶברָה. שם כולל למערכת היחסים והקיום המשותף של בני האדם שממנו נגזרות דרגות שונות של משמעות. לצד ההוראה הכללית משמשת "חברה" גם בהוראת הפן המוסרי המשותף והאחריות של הכלל ליחידים, ומכאן שם התואר "חברתי". "חברה" משמשת גם בהוראת התאגדות או קבוצה, בהשפעת שפות שונות.

חברותא. הגרסה הארמית של היחד, שחשיבותה מגולמת באמרה "או חברותא או מיתותא". משמשת בעולם הישיבות כשיטת לימוד של שני תלמידים המידיינים זה עם זה וחוברת כאן להוראת "חבר" כתלמיד חכם.

יחד. המילה הכללית ביותר למונחי השותפות, הסולידריות, האינטימיות והשיתוף. רעיון היחד נטבע ביהדות בתקופה קדומה באמצעות "אנשי היחד", בני כת האיסיים. "יחד" שימשה מילת המפתח בתנועה הקיבוצית לתיאור החיים המשותפים. בגלגוליה הלשוניים היא מיוחסת לקבוצת המילים "אחד" ו"יחיד", ומכאן שהיחד נתפס כקבוצה של יחידים ההופכת למקשה אחת או לחבורה אחת.

לאגד בחיי קבוצת אנשים את כל יסודות היחד. בציר ענבים בקיבוץ צובה  צילום: EPA

לאגד בחיי קבוצת אנשים את כל יסודות היחד. בציר ענבים בקיבוץ צובה
צילום: EPA

לאום/לאומי. היסודות המשותפים לקבוצה אתנית שיש לה שאיפות לטריטוריה וריבונות לצד זהות, תרבות והיסטוריה. לעומת "העם", שהיא הקבוצה הראשונית והגולמית, הלאום הוא יצור מורכב, המזוהה עם הצדקות אידאולוגיות וערכים משותפים מוגדרים. מקורה במקרא, ברוב המקרים בצורת רבים, ומכאן שהיא מתייחסת בעיקר לגויים. לצד הגורם המלכד יש ב"לאומי" גם הוראה מבַדלת ואפילו בסיס לשסע המתבטא בשם התואר "לאומני".

ממלכה/ממלכתי. כינוי למדינה ולמוסדותיה. הממלכה היא מדינה, קבוצה לאומית ריבונית, ולעתים גם מונרכיה – כבר בשימושים המגוונים במקרא. בעברית החדשה נטבע בהשפעת הרוסית שם התואר "ממלכתי". בישראל בתי הספר "ממלכתיים", הטקסים הרשמיים "ממלכתיים", וגישה המציגה שביל זהב בין גישות שונות ומדלגת על חילוקי דעות פוליטיים היא "ממלכתית". מי שהרבה להשתמש בשם התואר ולמעשה הביא אותו לשפה העברית היה דוד בן-גוריון.

משפחה. הקבוצה הסולידרית האינטימית, הבסיס למכלול הדימויים המשליכים מן הקשר הביולוגי הראשוני אל הקבוצה הרחבה, וממנה אל העם והאומה וכלל המין האנושי. הצירוף "משפחת העמים" מציג את האנושות כולה כקבוצה אחת. רעיון דומה מובע בצירוף "משפחת האדם", שנטבע בעקבות תערוכת צילום בינלאומי.

נאמנות. התמדה ועקביות בקשר שבין האדם לבין הקבוצה, גם אם הדבר דורש ויתור על אינטרסים או רצונות של היחיד. נאמנות היא אחד מיסודות הסולידריות ואולי הערך המכונן החשוב ביותר שלה. עם זאת גלומה בשימוש בה התייחסות ביקורתית לאפשרות המעלה את ערך הנאמנות מעל האמת כגון בצירופי הלגלוג "נאמן ככלב" או "נאמנות עיוורת".

סולידריות. המילה הלועזית המייצגת את יסודות השותפות, היחד, הפעולה למען מטרות משותפות והתמיכה ההדדית. סולידריות אינה מייצגת בהכרח אינטימיות, והדגש בה הוא על נאמנות והקרבה. מקורה במילה הלטינית solidus, שהוראתה “שלם” והיא גם שמו של מטבע זהב רומי.

סחבקיות. תכונה ישראלית המייצגת קשר ראשוני ושבירת מחיצות בין ישראלים גם אם אין ביניהם קשרי דם, השתייכות קבוצתית משותפת או היכרות מוקדמת. המילה היא גלגול של מילה בנטייה מן הערבית הפלשתינית המדוברת: סאחב (חבר)+כּ (שלך).

עֵדה. ל"עדה" שני שימושים עיקריים בעברית החדשה. האחד הוא קבוצה אינטימית, שהדגש בה הוא על יחסי האנשים, קיומם המשותף והאינטימיות שלהם. השימוש השני הוא בתחום היהודי האתני, שבו נחלקים היהודים לעדות על פי ארץ מוצאם תחת הצירוף המאגד "עדוֹת ישראל".

עַם. קבוצת האנשים המהווה בסיס לאומה ומחוברת במכנים משותפים היסטוריים או תרבותיים. "עם" הוא השייכות הקמאית לקבוצה מסוג זה, המצב ההיולי שממנו צומחים מוסדות מדיניים ותרבותיים, שפה והסכמה על היסטוריה משותפת, וכן התוצר השלם של התהליך המכיל גם את האנשים החיים וגם את תרבותם. גזרון המילה מעיד על התפיסה של עם כמשפחה מורחבת. הוא נקשר ל"עם" בהוראת בן משפחה קרוב, ומכאן גם כפל המשמעות בניב המקראי הנפוץ "בתוך עמי אנכי יושבת".

צוותא. החלופה הארמית ל"יחד" כמילת המפתח של השייכות. בהופעותיה בתלמוד היא באה תמיד בצירוף בי"ת השימוש ("בצוותא"). קרובה למילה העברית התלמודית "צוות" בהוראת קבוצת משימה.

קהילה. קבוצה החיה ופועלת יחד על בסיס גאוגרפי או אורח חיים ואמונות. מקור המילה בשתי הופעות במקרא בהוראת קבוצה או עדה, והיא נקשרת למילה הנפוצה יותר "קהל", שהוא ציבור אנשים כלשהו. בתרבות היהודית בגולה הפכה ה"קהילה" למילת מפתח לתיאור קבוצות יהודים החיים במקומות יישוב ומקיימים אורח חיים יהודי. "קהילה" התקבלה כתרגום למילה האנגלית community, המכילה את יסוד השותפות, בהבדלה מ”קומונה”, שבה השיתוף הוא היסוד המכונן.

רֵעוּת. המונח הכללי המגולם ברעיון ה"רֵעַ". מקור המילה בתלמוד, וכאן היא מוצגת בתוך שורת ערכים שבין אדם לחברו: אהבה ואחווה ושלום ורעות. "רעות" מתייחסת לסוג מיוחד של חברות: בין בני קבוצת גיל ומשימה, מתוך דגש על הקרבה ואינטימיות.

שבט. צורת הקיום הקבוצתית הייחודית של העם היהודי מאז התפצל לתריסר השבטים שבנו את ממלכות ישראל ויהודה. בעברית החדשה התגלגלה "שבט" ככינוי מטפורי ליוצאי תפוצות ישראל. היא משמשת בתנועת הנוער "בני עקיבא" כשם לקבוצה בשנתון. "שבט" זכתה לשם תואר ("שבטי") ולמונח כללי ("שבטיות"), שהשימוש בהם ביקורתי ומדגיש את ההתבדלות מן הכלל ומן האינטרס המשותף.

שותפות. פעולה משותפת של יחידים או בתוך קבוצה. מקור המילה בתלמוד, כמונח כללי של המילה התלמודית "שותף", המושפעת מהארמית. "שותפות" משמשת בד בבד בחיי קבוצה כלשהי וביחסי אנוש בצד שימושים בתחום העסקים והכלכלה.

תנועה. קבוצה רחבה המכילה בתוכה קבוצות משנה, זרמים שונים ויחידים ממקורות שונים והמתקיימת בעיקר באמצעות דרך משותפת ומוסדות משותפים. "תנועה" היא המילה המגדירה לאורך ההיסטוריה היהודית החדשה את מערך הכוחות הפוליטיים והאידאולוגיים – למן "תנועת ההשכלה", "התנועה הציונית", "תנועת העבודה" ו"התנועה הקיבוצית" ועד ל"תנועת ההתנחלויות". כך גם במונחים שיש להם תחולה כללית, כגון "תנועת נוער", "תנועת שחרור" או "תנועת מחאה".

———–

אחווה אנושית

ל "סולידריות" אין מקבילה עברית פשוטה וחד-משמעית. מדוע זה כך? כי ב"סולידריות" יש בעת ובעונה אחת יסוד נפשי ויסוד של פעולה ומשימה; יש בה קרבה רגשית מסוימת, אבל בדרך כלל היא "סולידריות אד הוק". היא ניזונה מתחושות של זהות משותפת, אבל אינה חופפת לזהות הזו.

שפה בנויה, בין שאר היסודות המרכיבים אותה, מדימויים. בתחום הסולידריות והשיתוף אפשר להצביע על שלושה מקורות בולטים ליצירת דימויים: גוף האדם, המשפחה והמרחב.

דימויי הגוף מספרים לנו שהיחד משול לגוף האדם, ואיבריו משולים ליסודות ממשיים או מופשטים בקבוצה המאפשרים לגוף לפעול יחד. איברי הגוף מאפשרים לסרטט מפה של שותפות, המשלבת סמכות (ראש), פעולה (יד), משאבי כוח (כתף, שכם), מבני הגנה (גב) ויחסי רעות וקרבה (לב).

דימויי המשפחה מדגישים את שורש השותפות. המשפחה היא קבוצת ההתייחסות הקמאית, הבסיס ליצירת קשרים ושותפויות רחבים יותר בזמן ובמרחב. המשפחה מאפשרת לצייר את רכיבי השותפות המשלבים סמכות (אב), קשר רגשי ראשוני (אם), גורל וזהות משותפים (אח/אחות), משפחה מורחבת (עַם בהוראתו כחלק מהמשפחה, ובהרחבה – כלאום).

דימויי המרחב מציגים את מצבנו בעולם. הדימויים מתארים "בית" סגור ותומך לצד "דרך" פתוחה, המאפשרת התמצאות והתקדמות במרחב. מכאן עולה שאלת האינטימיות. אינטימיות היא קשר נפשי-רגשי ושותפות מרצון בחיי היום-יום לפרטיהם. הבית והדרך הם היסודות המנוגדים-משלימים בשאלת האינטימיות. אידאולוגיה או מטרה ללא קבוצות אנושיות שיש בהן מידה זו או אחרת של מפגש אנושי ותלכיד הן מילים פורחות. קבוצה שאין לה מערך של ערכים משותפים, אינטרסים ומטרות מאבדת את הדינמיות שלה ומתנוונת. בתנועה הקיבוצית נוסח הקונפליקט בגלוי בשאלה שהוגדרה שאלה אידאולוגית-חינוכית: "הקיבוץ – בית או דרך?".

עוד סוגיה מרכזית העולה מן הדיון הלשוני היא היחס בין הקבוצה הסולידרית לבין היחיד. מה מקומו של הקול הפרטי במעשה המשותף? האם הוא מאיים עליו או לחלופין חיוני לעבודת היחד ולתלכיד? מילת המפתח כאן היא "אחדות", מעין דרישה ברורה מאליה, שבלעדיה לכאורה לא ניתן לקיים חברה סולידרית. "אחדות" הנגזרת מ"אחד" ומסבה אותו למונח מופשט מציגה את הקבוצה כ"אחד" מטושטש-פרצוף. מולה ניצב "הזולת", שהוא האחר, האדם שאינו אַתה, האדם שאינו הקבוצה, אך יש להתייחס אליו כחלק מהקבוצה מעצם היותו אדם.

קבוצות שייכות

מה קורה כאשר ערך הסולידריות מתנגש בערכים אחרים בעלי מעמד עצמאי ורם לא פחות? השאלה אינה תיאורטית. כאשר הוצגו לשוטרים ישראלים טענות כלפיהם על התעללות בפלשתינים והוגש נגדם כתב אישום, הם זכו מיד ובלא תנאי לתמיכה גורפת של חבריהם, שהתבטאה בהופעה למשפטם ובעמידה משותפת מול התקשורת. השאלה המוסרית אם לחשוף מעשה לא ראוי של חבר ולשבור את קוד ההלשנה היא שאלה עתיקה, והתשובה עליה היא לא תמיד מוחלטת בהיבט המוסרי.

הדוגמה המובהקת ביותר לקונפליקט הערכים היא סוגיית הלאומיות והסולידריות הלאומית. הסוגיה שמעלה הלאומיות היא שאלת היחס לכלל בני האדם, דהיינו לכל מי שאינו שייך לקבוצה הלאומית. הקונפליקט כאן אינו רק בין ערכים, אלא גם בין שייכות לשתי קבוצות – הקבוצה הלאומית, שיש לה מאפיינים מובהקים של זהות, תרבות, היסטוריה ושפה, ויש לה משימות ואינטרסים משותפים כגון ביטחון ורווחה כלכלית; וקבוצת כלל בני האדם: הסולידריות בין בני אדם באשר הם, הניזונה ממהותו של האדם, כלומר היסודות המשותפים לכלל בני האדם שהם התשתית לכל תיאוריה מוסרית.

כל אלה באים לידי ביטוי בדיון שכבר נשחק בשאלה "למה כיוונו חכמים?": "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה, סנהדרין ד, ה). הרמב"ם מביא את הניב בהחלפת התיבה "מישראל" בתיבות "מן העולם" ותולה את ההחלפה בתפיסת עולם שלפיה כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים. ההבדל בנוסחאות משמש בסיס למחלוקת בשיח הישראלי אם הכוונה ליהודים בלבד או לכלל בני האדם. האפשרות הראשונה תוחמת את העיקרון המוסרי לקיום הלאומי, אך יש לה גם טיעון מוסרי כללי, המוצג בניב התלמודי "עניי עירך קודמים". על פי תפיסה זו, הסולידריות אינה מציגה מסקנות לפעולה זהה בכל מצב (על פי העיקרון הקנטיאני), אלא עליה לפעול בהתאם להקשר. כאשר ערך הסולידריות הכלל-אנושית מתנגש עם ערכים של שייכות, חברות קרובה, אינטרסים ברורים ומידיים – מכריעה הקבוצה הקרובה.

האפשרות השנייה מציגה את הסולידריות הרחבה ביותר, המתייחסת לכל בני האדם כקבוצה בעלת זהות ומהות משותפות, והיא היסוד לסולידריות כערך מפתח בתפיסה מוסרית כללית יותר. מכאן אפשר לנסח את אפשרות הסולידריות עם קרבנות רצח עַם באפריקה, עם נפגעי אסון טבע בטהיטי, עם נפגעי ניצול מיני באשר הם וכדומה. מ"הציבור הרחב" מכוונת הסולידריות הזו אל "ציבור נפגע" כלשהו, אל האחר הזקוק לעזרה, בלא הבחנה בלאומיותו, במינו, בגילו וכדומה. היא גם מכילה את יסוד המעשה, העזרה הממשית. זו הדרגה הגבוהה ביותר של סולידריות, ובה, באמת, אדם לאדם – אח.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ד, 11.7.2014

פורסמה ב-17 ביולי 2014, ב-גיליון פנחס תשע"ד - 883 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: