שירים; ישי מיכלסון, שלמה שוק, דן אלבו, ראובן קסל

ישי מיכלסון
התבודדות

כָּל הַיּוֹם אֲנִי
תּוֹפֵר בַּחוּטִים הָעֲדִינִים
אֶת כָּל הַחֹרִים לִכְדֵי שְׁלֵמוּת
וְהַחֹד הַנּוֹקֵב מִתְעַטֵּף בְּבַת שְׂחוֹק
("בָּרוּךְ הַשֵּׁם, הַכֹּל בְּסֵדֶר").
כָּל לַיְלָה לְפָנֶיךָ
בַּדְּמָמָה הַזֹּאת הֲרֵינִי
מֻתָּר מֵחָדָשׁ לְהִפָּרֵם.
הַבֶּקַע כֹּה רַךְ וּלְאַט
שׁוּב אֲנִי נִסְדָּק
נוֹפֵל לְמַעְלָה.
הַכֹּל מֻתָּרִים לְךָ, שְׁמַעְתִּיךָ לוֹחֵשׁ.
אֵין כָּאן לֹא בַּל אֶמּוֹט לָעוֹלָם
וְלֹא לְעוֹלָם חֹסֶן. יָכוׂל
אַתָּה לִהְיוֹת לֹא יָכוׂל.
יָכוׂל אַתָּה לִהְיוֹת

 
שלמה שוק
*
אָדָם אֵין לוֹ מָקוֹם
הוּא מְשׁוֹטֵט בַּשְּׁכוּנָה
וְעוֹבֵר אַחַר כָּךְ לָרְחוֹב הָרָאשִׁי
הוּא מְאַבֵּד תִּקְוָה
וְחוֹזֵר הַבַּיְתָה
לַמֻּכָּר
לַהַכָּרָה
שֶׁהַכֹּל נִמְצָא כָּאן
מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית
הוּא פּוֹתֵחַ אֶת הַסֵּפֶר
שֶׁל פִּינְחָס שָׂדֶה וְקוֹרֵא:
"בּוֹנִיפַצְיוּס הַקָּדוֹשׁ בִּרְגָעִים קָשִׁים
הָיָה מְנַחֵם אֶת עַצְמוֹ בִּקְעָרָה שֶׁל מְרַק עֲדָשִׁים"
הוּא מַחְלִיט לִסְגֹּר אֶת הַסֵּפֶר
לְהִכָּנֵס לַמִּטְבָּח וּלְהָכִין
לָאִשָּׁה
לַיְּלָדִים
לַנְּכָדִים
מְרַק עַגְבָנִיּוֹת מְפוֹצֵץ עוֹלָמוֹת
הוּא אוֹכֵל שְׁתֵּי צַלָּחוֹת
וַעֲדַיִן לֹא נִרְגָּע
מֵהַהִתְרַגְּשׁוּת

 
דן אלבו
יש ונפש נוכחת בחייך כמו עץ שופע

יֵשׁ וְנֶפֶשׁ נוֹכַחַת בְּחַיֶּיךָ כְּמוֹ עֵץ שׁוֹפֵעַ
לְעִתִּים כְּמוֹ צִלּוֹ שֶׁל עֵץ
וּלְעִתִּים כְּמוֹ שִׂיחַ דֻּמְדְּמָנִיּוֹת עֲסִיסִי אֵינְךָ יָכוֹל לְהָסִיר מַבָּט מִמֶּנָּה

אָנוּ אוֹהֲבִים כְּפִי שֶׁנֶּאֱהַבְנוּ בִּמְשׂוּרָה אוֹ בְּשֶׁפַע
כְּפִי שֶׁנֶּאֱהַבְנוּ נוּכַל לֶאֱהֹב כְּמוֹ מַיִם בְּבוֹר מַה שֶּׁנֶּאֱגַר בּוֹ זֶה מַה שֶּׁיִּמָּצֵא בּוֹ
לֹא יוֹתֵר, רַק פָּחוֹת, כִּי טִבְעָם לְחַלְחֵל דֶּרֶךְ קַרְקָעִיתוֹ וְדָפְנוֹתָיו וּלְהִבָּלַע בִּתְהוֹמוֹת הָאֲדָמָה

 

 

ראובן קסל
מתי

חַ"י יְמֵי יִחוּל
דּוֹבְבוּ שְׂפָתֵינוּ,
חַ"י יְמֵי אִחוּי.
אַךְ לִבִּי יָדַע
כִּי חָדְלוּ הָאוֹתוֹת.
הַלֵּב יָדַע
כִּי נַפְתָּלִי כְּבָר לֹא נֶאֱבָק
כִּי הוּא וְאֱיָל וְגִיל-עַד
שֶׁלָּחַשׁ וְנָדַם
כְּבָר חֲבוּקִים זְרוֹעוֹת עוֹלָם
כְּבָר שְׁטוּפִים בְּזִיו
שֶׁל חַי הָעוֹלָמִים.

יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת, הַסִּפּוּר שֶׁלְּךָ גָּדוֹל עָלֵינוּ.
אֲנַחְנוּ חַיִּים רַק רְסִיס. רְסִיס נֶהֱדָר וְצוֹרֵב עַד מָוֶת.
אֱמֶת, אֲנַחְנוּ לֹא נַעֲזֹב אוֹתְךָ
כִּי אֵין לָנוּ לְאָן לַעֲזֹב.
אֵין שׁוּם דָּבָר אַחֵר וַאֲנַחְנוּ נַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת.
אֲבָל עַד מָתַי תִּמְתַּח אֶת חֶבְלֵי לֵדָתֵנוּ?
מָתַי כְּבָר תָּקִיץ מִתְרוֹנֵן
לְהָעִיר אֶת גֹּלֶם הֶעָפָר הַמְגֹאָל הַזֶּה
אֶל דְּגָלָיו
וְאֶל פְּאֵרוֹ
וְאֶל רָזָיו?

מָתַי כְּבָר תְּקָרֵב עֶצֶם
אֶל עַצְמוֹ?

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ד, 4.7.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-4 ביולי 2014,ב-גיליון בלק תשע"ד - 882, שירים. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. עונג שבת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: