קרוב רחוק | חבצלת פרבר

ישראלית ופלשתיני בגלות ניו יורק מדמים שהם יכולים לקיים ביניהם קשר אנושי אוניברסלי במנותק ממקורותיהם. ספר חדש ורגיש שמצליח לצייר תמונה מורכבת ורב־רובדית

גדר-חיהגדר חיה

דורית רביניאן

עם עובד, 2014, 344 עמ'

הופעתו של ספר חדש משל דורית רביניאן, מחברת הרומנים הנהדרים "סמטת השקדיות בעומרינג'אן" (1995) ו"החתונות שלנו" (1999), היא שמחה גדולה. הספרים ההם, שנכתבו כשהסופרת הייתה בת 22 ו־27, היו חגיגה ענקית של עושר סגנוני, שפע דימויים וציורים, צבעים וקולות. הם לפתו את הקורא ומשכו אותו פנימה, אל עולם קסום ואקזוטי שעיקרו נשים, חייהן, מלבושן ותכשיטיהן הצבעוניים.

עכשיו היא חוזרת אלינו. בוגרת יותר, צנועה יותר, חסכונית בכתיבה ובדמויות. נעלמו הזיקוקין די־נור, השפה התרסנה וכמוה גם העלילה. במקום המולה גדולה של נשים ותכשיטיהן, סיפור על אישה אחת וצעיר אחד – ספק גבר, ספק נער בהתבגרות. במקביל נעלמה תחושת ה"ייבוא" – של תרגום ספרותי לחיים של אנשים אחרים, האִמהות, הדודות והסבתות הפרסיות של הסופרת. הספר החדש הוא בבירור שיקוף של חומרי המציאות של רביניאן: הישראלית שחיה כאן, מגיחה לשם, וחווה את המציאות המשותפת לקוראיה ולה.

ולנו יש פלאפל

עלילת הספר פשוטה: ליאת היא ישראלית שחיה חיי־ארעי, על אשרת־מחקר סטודנטיאלית, בדירה שאולה בניו יורק. בפגישה שלא מתקיימת עם אנדרו, אחד מידידיה, היא פוגשת את מי שבא להתנצל בשמו. זהו חילמי. צעיר פלשתיני, צייר. על רקע העיר הזרה, בימים שלאחר פיגוע התאומים, ותוך כדי ההיסטריה האמריקנית מול כל מי שמוצאו מן המזרח התיכון, ליאת וחילמי מרגישים קרובים – שניהם חווים את תחושת הזרות בניו יורק, ואת התחושה המסויטת של נרדפות בשל מוצאם ובגלל המראה שלהם שבולט על הרקע האמריקני: עור שחום, שיער שחור עשיר ועיניים כהות. מה גם שהוא ערבי והיא ממוצא פרסי, כלומר: איראני, כלומר: חשודים מיידיים בהשתייכות לטרוריסטים. לצד הנסיבות החיצוניות שיוצרות סוג של ברית ביניהם, הם חולקים גם מאפייני עומק משותפים: שניהם מאותה פיסת אדמה – ארץ ישראל, ויש להם זיכרונות־אוכל דומים, אסוציאציות לשוניות ותדמיות ויזואליות משותפות.

על רקע אורח החיים העצמאי, המנותק ממחסומי העבר, שהם מקיימים בניו יורק, בהוויה התרבותית והלשונית הזרה שהם משוקעים בה (הם מדברים ביניהם אנגלית – גם אם מתגנבות אליה מדי פעם מילים או הגיות ערביות/עבריות) – ישראל ו"הסכסוך" נדמים רחוקים ובלתי רלוונטיים לחייהם העכשוויים. המרחק מ"שם" והדמיון ביניהם "כאן" מאפשרים קרבה נפשית וחירות רומנטית.

אלא שעד מהרה נחשפים הדברים המפרידים. ודווקא דרך הפרטים הקטנים, היומיומיים, שמסתננים ומאירים את קווי הגידור: זה מתחיל לכאורה בטוב, במה שנראה כמשותף. מפיה של ליאת, המספרת, אנחנו שומעים: "משהו באיך שאמר את זה… 'אִין תֵּלָאבּיבּ', הוסיף לפיתה לתחושת הקרבה שחשתי כלפיו". לכאורה, הנה עוד זיכרון של שניהם שעליו אפשר לבנות קשר בין־אישי. ליאת מספרת לחילמי: "גרנו ליד הים, בדירה של ההו־" – "באמת?" עיניו התעגלו פתאום. "ליד הים?… אני, מאז שהייתי ילד, הייתי בים רק שלוש פעמים. שלוש פעמים כל החיים שלי…" .

פתאום, דווקא בניו יורק, המרוחקת אלפי קילומטרים מן הארץ, מתברר לליאת (ולמי שלא יודע) – שהמרחק בין ביתו של חילמי בחברון או ברמאללה לבין הים הוא מרחק נפשי – "תבנית נוף מולדת" שונה משל ליאת. זהו גם מרחק "טכני" – מרחק הנסיעה, האישורים, צה"ל. וגם, כמובן, מרחק פוליטי. דווקא דרך החסכנות הלשונית שמאפיינת את הספר, ובניגוד לרצונה הבסיסי של רביניאן שלא להילכד בסוגיות "הסכסוך", הופכות אמירות ידידותיות קטנות ואגביות לבעלות משמעות.

תחושת הזרות של ניו יורק כמקור לקרבה  צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

תחושת הזרות של ניו יורק כמקור לקרבה
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

חזקה וחלש

החוזק העיקרי של הרומן הוא בדיוק בזה: בעובדות המציאות הקטנות, באמירות, במחוות ובהתנגשויות הזעירות, המילוליות והבלתי־מילוליות. שכולן יומיומיות, לא דרמטיות, לא מכוונות וכמעט אגביות. זה יכול להיות ה"כשר־כשר־כשר" – כל השלטים והכרזות של המסעדות והמעדניות היהודיות שליאת וחילמי עוברים לידן, שמדגימים את הנוכחות והעוצמה היהודית בניו יורק; זו יכולה להיות שיחת הטלפון בין ליאת להוריה בישראל; השקרים שהיא משקרת, פליטות הפה שכמעט מגלות את האמת והניסיון לכסות עליהן, ואחר כך הניסיון לכסות על הכיסוי מפני חילמי. רביניאן מציירת בקווים דקים ועדינים: תחילה את אשליית הרומנטיקה והאהבה של ליאת, שחושבת שניו יורק מקנה להם וליחסיהם חסינות. אחר כך את התפתחות ההבנה של הרפיפות שהמציאות כופה על הקשר ביניהם.

ההסתייגות והחשדנות של חילמי כלפי סיכויי הקשר ביניהם מתעוררות קודם. משום שהוא פחות מאמין בכוח הרגש לגבור על המציאות, ומשום שהוא החלש ביניהם, הצעיר והפגיע יותר. היא חזקה, מאמינה בשליטה בגורלה, אקדמאית שמתקיימת על "מילגת פולברייט למחקר" ומתרגמת במקצועה. כלומר, אמונה באורח מקצועי על בניית גשר ותרגום בין־תרבותי. במקצועה ובאופייה היא גם קרובה יותר לתרבות האמריקנית, דבר שאף הוא מוסיף לביטחונה העצמי. ואילו הוא חי בין חרדה לכישרונו כצייר לאי־ביטחון בגבריות שלו.

"יש שלושה דברים שאני לא יודע לעשות… שלושה דברים שגבר צריך לדעת…", הוא אומר כבר בפגישתם הראשונה, כשהם מדברים על הים. "גבר צריך לדעת לנהוג. ואני לא יודע… לא יודע לירות ברובה… ולשחות. אני לא יודע לשחות…". גם סיטואציית הנחיתות של פלשתיני בעימות מול חיילים ישראלים, וההגנה של אחיו הבכור עליו כששניהם מושלכים לכלא – תורמות לערעור הבסיסי של ביטחונו העצמי. וכאשר הוא נשאב לקדחת של יצירה, הוא נקלע גם למערבולת של חרדות וחלומות נבואיים ונושאי מסר. בחולשתו הוא מעשן יותר מדי ומסניף ג'וינטים כדי להתמודד.

בסיטואציה הזאת, שהיא מבחן לא פשוט לזוגיות שלהם, ליאת, בביטחונה בעצמה, בנשיותה וביכולות שלה, אינה מסוגלת לעמוד לצדו: "אני לא יודעת איך להתמודד עם הקדחתנות הרגשית הזאת, המבוהלת, ולא רוצה להתמודד עם הפגיעות שלו… ברגע שהוא מדבר אני מאבדת את הסבלנות שלי. נרתעת מהחולשה שלו…". בזמן שחילמי רק מבקש אמפתיה, רוצה שהיא תקשיב לו ולחרדותיו, היא נואמת לו בסגנון אמהי ופטרוני, שיש בו מרכיב בולט של קהות רגשית וגסות רוח: "אני אגיד את זה עוד פעם. זה טבעי מה שקורה לך עכשיו… ההרגשה הזאת שאתה כל יכול… כל החזיונות האלה, הסימנים, החלומות המשונים… כי אם יש לך הכוחות להגשים את היופי הזה, אז אולי החרדות, כל מיני פנטזיות מופרעות שלך, גם הן עלולות איך שהוא להתממש…".

אי אפשר לברוח

רביניאן בונה מרכיב אחר מרכיב, פעם לכיוון המשותף ופעם לכיוון המפריד, עד שנוצרת תמונה מורכבת ורב־רובדית כמו האנשים עצמם: לעומת הסתיו הנעים, העוטף, שבו נדמה שניו יורק היא המקום שבו יש להם סיכוי לבנות משהו ביחד, בא החורף והקור העז ומעמיס על יחסיהם ממדים חדשים של עומס והפרעה: "לנו, המזרח תיכוניים, שארצנו חמה וחורפינו סמליים, קלילים… הקור הזה טורף את כל הקלפים… אם קודם חשבנו שאנחנו אזרחי העולם, נפשות אוניברסליות שאינן תלויות בשפת אם, בגבולות או במרחקים גיאוגרפיים… צלו החשוך של החורף מזכיר לנו שאנחנו בסך הכול לא שונים בהרבה ממהגרים זרים אחרים…".

אבל שניהם לא באמת מהגרים, וניו יורק אינה באמת המקום שבו הם הולכים לבנות את חייהם. והמקום שממנו באו לא נשאר שם, רחוק, אלא בא אליהם: פעם אלה ישראלים שהם נתקלים בהם במקרה, פעם אחרת – אחיו של חילמי וחבריו הערבים. ולבסוף – החשיפה האולטימטיבית, האמנותית־אינסטינקטיבית, של המפריד. זו שמשקפת את האותנטיות הפנימית של חילמי: בכיתובים לציוריו שמוצגים בניו יורק, "באותיות דפוס מתחת לשם האמן ושנת היצירה… 'מסמיה־אל־זרירה'", "זה הכפר שלנו", מסביר חילמי, והיא אומרת "חשבתי שאתם מחברון". "מחברון", הוא מהנהן, "אבל רק מאז שישים ושבע, כשההורים שלי ברחו מהמחנה פליטים ביריחו… הכפר שלנו היה קצת דרומה מליד… איפה שעכשיו זה שדה התעופה שלכם – " "־ לוד?" – "שיהיה לוד – ". כך, שלא במתכוון, נפערת התהום שביניהם. חלומות השיבה, המפתח הפלשתיני הישן, אפילו כאן, בניו יורק.

כצפוי, ליאת שבה לארץ, לתל אביב. ושלא כצפוי, חילמי מפתיע ומחליט לנסוע גם הוא הביתה, לג'יפנה (גופנה) שליד רמאללה. הוא עוזב ראשון, ועדיין הקשר ביניהם נמשך. הם משוחחים בטלפון, ערב־ערב. תחילה היא מניו יורק לרמאללה, אחר כך הוא מג'יפנה לתל אביב. "כשהייתי מחייגת אליו ממנהטן נדרשה הקידומת 1 ואחריה אזור החיוג. ואילו עכשיו, כה קליל ופשוט לכאורה. די בקידומת 02 לאזור ירושלים…".

אבל הפשטות הזאת היא מדומה: הוא מספר על עקבות האינתיפאדה, על ההרס, הגברים החמושים והרעלות. אחר כך על הגדר. "הגדר שדמיינתי אותה כמו משוכות הצבר שסימנו בהן פעם את גבולות הכפרים", וחילמי מתאר אותה כמפלצת. הגדר שמפרידה ביניהם, אבל גם מגִנה עליה מפני הגעגועים אליו. ומפני האפשרות שיפתיע ויגיע לתל אביב.

הספר הרגיש והיפה הזה מציג את סיפור חיינו דרך סיפור אנושי של התקרבות והתפרדות. הסופרת אינה נוקטת עמדה פוליטית, אם כי רבים מן הביטויים לקוחים מן הלקסיקון המרכז־שמאלי של השיח הישראלי. היכולת של רביניאן לבנות סיטואציה מורכבת, שבה נשברים סטריאוטיפים של חוזק וחולשה ונחשפות קִרבות אמיתיות מאחורי המפריד, היא הישג ספרותי ואנושי ראוי לציון הבנוי על כתיבה רגישה, מעודנת ולא־שבלונית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ד, 27.6.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 ביוני 2014, ב-גיליון חקת תשע"ד - 881, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: