משיח במונדיאל | יאיר שלג

בחב"ד משמרים את נוכחותו, לא מדברים על יורש ויש שממשיכים להתנהל כאילו הרבי עדיין חי. הישיבות הולכות ומתפצלות, במוסדות הנשים שוררת אחדות ומוסד השליחות הולך וצובר תאוצה. האם תצליח תנועת חב"ד להמשיך ולצמוח גם ללא מנהיג?

כמה חסידי חב"ד נדרשים להחלפת מנורה? אף אחד. המנורה לא מתה (בדיחה חב"דית פנימית).

יום שלישי הקרוב, ג' בתמוז, צפוי להיות עוד ציון דרך בדרכה הפתלתלה של תנועת חב"ד בעשורים האחרונים. ביום הזה ימלאו עשרים שנה בדיוק לפטירתו של מנהיג התנועה, הרב מנחם־מנדל שניאורסון, הידוע כרבי מלובביץ'.

הפיצול ההולך וגובר בחסידות יבוא כמובן לידי ביטוי בולט ביום הזה: יהיו בין החסידים שידליקו נרות נשמה ויתפללו לעילוי נשמתו של הרבי, כדרכם של יהודים כלפי כל נפטר; אבל יהיו גם כאלה שיציינו אותו באופן אחר לגמרי: "שיחת הגאולה", השבועון של הזרם המשיחיסטי בתנועה, בישר בשבוע שעבר שבתאריך הזה צפויים פעילי התנועה לחלק ברחבי הארץ חומר הסברה על "משיחיותו ומלכותו של הרבי מלך המשיח שליט"א", ועל החתמה המונית של הציבור על "קבלת מלכותו" של הרבי. שיאו של היום יהיה בעצרות המוניות, אחת בהיכל נוקיה ביד אליהו ורעותה בבת־ים, שיביאו כל אחת את פניה השונות של חב"ד הנוכחית.

מעלים לתורה את הרבי

הפעילות המשיחית חובקת עולם: שלוחי הזרם המשיחיסטי הרחיקו בשבועות האחרונים עד למונדיאל שבברזיל כדי לחלק לעוברים ושבים (הלא יהודים) כרטיסים ובהם הצהרה על הכרה במשיחיותו של הרבי, והתחייבות לשמירת "שבע מצוות בני נח".

גם בבית הכנסת של הרבי מלובביץ', זה ששוכן במרכז העולמי של חב"ד בשדרות איסטרן פארקווי 770 שבניו יורק (ומכאן הכינוי המקוצר "770" המוכר לכל חסיד חב"ד), משודרת התחושה שהרבי עדיין איתנו. בית הכנסת נשלט על־ידי הפלג המשיחי, וברוח זו הרבי עדיין ממשיך כביכול לחלק שם את הדולרים שנהג לחלק בחייו: אחד מאנשי התנועה מניח את הדולרים על הסטנדר ששימש את הרבי, והמעוניינים לוקחים "מן הרבי" את הדולר, סגולה לבריאות והצלחה. בשמחת תורה אפילו נשמר המנהג שהנהיג הרבי עצמו כלפי הרבי שקדם לו, הרב יוסף־יצחק שניאורסון, "להעלות אותו לתורה" גם הרבה אחרי מותו (בפועל, קוראים לו לעלות לתורה ואחד מן החסידים מברך בשמו). והציניקנים רק מייחלים שאיש לא יעלה בדעתו להזמין את הרבי להגבהה.

כעיתונאי, נחשפתי בשני העשורים האחרונים לכמה דוגמאות מצמררות לעוצמת האמונה המשיחית, וליכולת שלה להשפיע על קריאת המציאות בקרב הדוגלים בה. ב־11 בספטמבר 2001, יום הפיגוע במגדלי התאומים בארה"ב, שהיתי בשליחות עיתונאית בדרום אפריקה. המארח שלי, מוזיקאי במקצועו, הזמין אותי להצטרף אליו באותו ערב לחתונה חב"דית שבה היה אמור לנגן. מי שציפה להלם שיעיב על שמחת החתונה, לא מבין אמונה משיחית מהי: החסידים היו דווקא בהתרגשות אדירה, שהרי מבחינתם ככל שעוצמת האסון גדולה יותר כך ברור שאלה חלק מ"חבלי המשיח" המקרבים את הגאולה. במקרה אחר, במהלך הימים הקשים של האינתיפאדה השנייה, קיבלתי שיחת טלפון מבית חב"ד בצפת, שביקש לדווח בכותרת הראשית של העיתון על החלטת רבני התנועה למנות את הרבי לראשות הממשלה, מתוך הנחה שרק הוא מסוגל להתמודד עם הרעה.

אפשר להתייחס לכל אלה – וגם לדגלים הצהובים הנושאים את כתר המלכות "משיח", או לכיפות הרקומות "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" – כאל קוריוזים תמוהים ותו לא. כך כנראה אכן מתייחסים אליהם רוב הישראלים. אבל באופן לא מפתיע, דווקא הממסד החב"די מתייחס אליהם ברצינות גדולה בהרבה, ולפחות בשנים הראשונות שלאחר מות הרבי יזם במודע עימותים כנגדם. חודשים אחדים לאחר מות הרבי כבר הוצבה בפתחו של בניין "770" טבלת שיש שהנציחה את הרבי במלים נבג"מ זיע"א (נשמתו בגנזי מרומים, זכותו יגן עלינו אמן). היה ברור שהממסד החב"די, המאורגן במסגרת "אגודת חסידי חב"ד", מבקש להנציח לא רק את הרבי עצמו, אלא את אופן ההתייחסות אליו. המשיחיסטים לא ויתרו, ומיהרו למרוח את הכתובת "המשוקצת" בצבע שיסתיר את החרפה.

תוך זמן קצר החריף העימות הזה לא רק ביחס לכתובת, אלא ביחס לשליטה בבית המדרש כולו: הממסד החב"די אמנם שולט במשרדיו של הרבי השוכנים ב"770", אבל בקומה התחתונה של הבניין נמצא בית הכנסת ובית המדרש של הרבי, ועליו הצליחו המשיחיסטים להשתלט, מה שגרם לממסד לתבוע אותם לדין – לא בבית־דין רבני פנימי (שהרי לכל אחד מהפלגים נוצר במהרה בית־דין משלו), אלא בבית המשפט העליון של מדינת ניו יורק. הערכאה האזרחית הזו אמנם פסקה שהמשיחיסטים, המאורגנים בניו יורק תחת הכותרת "הקהילה", צריכים להחזיר את השליטה לאגודת חב"ד הרשמית, אבל המשיחיסטים התעלמו מהפסיקה, ובאופן מפתיע גם הממסד לא התעקש על אכיפתה.

יחיאל אופנר, "המשפיע; חשבון נפש בהתוועדות חסידית", 2008

יחיאל אופנר, "המשפיע; חשבון נפש בהתוועדות חסידית", 2008

בין רדיקליות לאיפוק

חשוב להדגיש: ההבדלים בין הפלגים אינם מוחלטים. בשנותיו האחרונות של הרבי העמדה הרווחת בכלל החסידות, שגובתה בסימנים שונים על־ידי הרבי עצמו, הייתה שהרבי הוא מלך המשיח. מבחינה זו, כלל חסידות חב"ד התנהגה כתנועה משיחית. השאלה הנתונה כיום במחלוקת היא כיצד להגדיר את המצב שנוצר לאחר פטירתו של הרבי. בין הלא־משיחיסטים יש שיאמרו שעצם פטירתו גילתה שלמרות שהיה לו פוטנציאל משיחי ("משיח שבדור") הוא אינו המשיח המיוחל, ברוח דברי הרמב"ם בנושא. אחרים יאמרו שהרבי עדיין מוגדר כמשיח, אבל משיחיותו תמומש רק בתחיית המתים. בכל מקרה מוסכם על כלל החסידים שדורנו, דורו של "הנשיא השביעי" לבית חב"ד, הוא דור הגאולה, ומוטל על כל חסיד לפעול כדי להביא למימושה.

דברים אלו גורמים לחוקר כמו פרופ' מנחם פרידמן (שכתב עם פרופ' שמואל היילמן ביוגרפיה של הרבי, הכוללת גם ניתוח של התנועה לאחר מותו) לטעון ש"ההבדלים בין הפלגים לא גדולים, ואנחנו מדברים למעשה על 'משיחיות רדיקלית' לעומת 'משיחיות מאופקת'". גם הרב זמרוני ציק, עורך "שיחת הגאולה" ואחד מראשי הפלג המשיחיסטי בישראל, גורס ש"הרוב המוחלט של חסידי חב"ד מאמינים שהרבי הוא מלך המשיח, ושהוא עתיד לגאול אותנו". לדעתו, אגב, כל ההבדל בינו לבין ה"מתונים" הוא רק בשאלה עד כמה ראוי לפרסם את האמונה המשיחית, מחשש לפגיעה במטרתה העיקרית של חב"ד – קירוב לבבות ליהדות.

פרופ' מנחם פרידמן: כוחה של החסידות נשען על השגשוג הכלכלי של העולם המערבי. אבל מה יקרה אם המשבר הכלכלי שהתחיל בשנים האחרונות יתמשך ואף יחריף? האם גם אז תצליח החסידות להתמודד?

פרופ' מנחם פרידמן:
כוחה של החסידות נשען על השגשוג הכלכלי של העולם המערבי. אבל מה יקרה אם המשבר הכלכלי שהתחיל בשנים האחרונות יתמשך ואף יחריף? האם גם אז תצליח החסידות להתמודד?

מול הממסד, שאכן טוען כלפיו שהוא מפר את רצונו של הרבי עצמו שלא לאפשר לאמונה המשיחית לפגוע במטרה של הפצת המסר, משיב ציק ש"יש גבול עד כמה אתה יכול לוותר על עיקרי אמונה כדי שדרכך תתקבל. גם אנחנו מבינים שלא קל לקבל זאת, ולכן אנחנו מפרסמים את המשיח במיטב השיטות של עולם הפרסום; אנחנו יוצרים בכוונה דברים שיעוררו את הציבור לשאול שאלות, וכשיתקרבו לשאול נבהיר להם שזה לא עניין לרגל אחת, והם צריכים לבוא לשיחה ארוכה יותר, ובמקרה שהם אכן באים, בדרך כלל הם גם משתכנעים. הניסיון שלנו מראה שדווקא הדברים שנראים כהזויים הם אלה שמושכים את הציבור".

הוויכוח העיקרי הוא אפוא לא על עצם הגדרתו של הרבי כמשיח, אלא על נטייתם של "המשיחיסטים" לטעון שהרבי כלל לא מת, והוא רק "נעלם". הטיעון הזה נראה לרוב העולם היהודי, ובכלל זה לממסד החב"די ולרוב החסידים, ככפירה בעיקר, המזכירה באופן חשוד את האמונה בתחייתו של ישו הנוצרי, שגם הוא הרי תואר כמשיח.

פרידמן גורס שזו הסיבה שהאמונה שהרבי לא מת מאפיינת בעיקר בעלי תשובה; "אלו אנשים שבאו אל העולם הדתי זה מקרוב, ולא מכירים את עוצמת הרתיעה מכל דבר המזכיר את האמונה הנוצרית". ציק עצמו, גם הוא חוזר בתשובה אך לפני יותר מ־40 שנה, אומר ביחס להשוואה לנצרות: "הנצרות לקחה את האמונה הזו מאיתנו. אז אני לא יכול לדבוק באמונה יהודית רק משום שמישהו אחר לקח אותה ועיוות אותה? זה כמו לומר שאסור להשתחוות בתפילת יום כיפור, משום שהמוסלמים לקחו מאיתנו את ההשתחוויה הזו".

הרב זמרוני ציק: אני לא יכול לדבוק באמונה יהודית רק משום שהנצרות לקחה אותה ועיוותה אותה? זה כמו לומר שאסור להשתחוות בתפילת יום כיפור משום שהמוסלמים לקחו מאיתנו את ההשתחוויה הזו צילום: מנחם לדיוב

הרב זמרוני ציק:
אני לא יכול לדבוק באמונה יהודית רק משום שהנצרות לקחה אותה ועיוותה אותה? זה כמו לומר שאסור להשתחוות בתפילת יום כיפור משום שהמוסלמים לקחו מאיתנו את ההשתחוויה הזו
צילום: מנחם לדיוב

נמנעים מעימות

נכון לעכשיו, אומר הרב מנחם ברוד, הדובר הוותיק של הממסד החב"די בישראל, היחסים בין המחנות מתאפיינים בשניות מעניינת. מצד אחד, הפיצול הולך ומעמיק; "הקבוצות מתגבשות בתוך עצמן: יש משיחיסטים שיתחתנו רק עם משיחיסטים כמותם, וכך גם לגבי רבים מהלא משיחיסטים. הישיבות הולכות ונפרדות, וכל מוסד מקבל את ה'צבע' שלו. אגב, דווקא במוסדות הבנות הפיצול כמעט שאינו קיים, ובאותו מוסד מלמדות ולומדות נשים מכל המחנות, אולי בגלל שמדובר במוסדות מאוד גדולים, שקשה לפצל". מצד שני, המתח בין המחנות שאפיין את היחסים בתקופה הסמוכה למות הרבי הלך ונרגע: "בסך הכול חיים ביחד. יש מקומות, כמו קריית מלאכי, שבהם המשיחיסטים פרשו מהקהילה הרגילה והקימו לעצמם קהילה נפרדת. אבל במקום מרכזי כמו כפר חב"ד כולם חיים יחד, כי כל חסיד שואל את עצמו: מה היה הרבי רוצה, שנתפלג?".

הממסד החב"די אכן משתדל להרגיע את הרוחות, ולא להתעמת עם המשיחיסטים. כך למשל הרב ברוד מספר שלמרות שהוא וחבריו מאמינים שהרבי אכן הלך לעולמו, הוחלט שבעיתונות הרשמית של התנועה לא יופיעו הכינויים המקובלים לגבי רב שנפטר, כמו זצ"ל, אלא רק הכינוי "הרבי מלובביץ'", ללא שום תוספת. "כגוף מרכזי, שמשרת את כלל החסידים, החלטנו שלא נפגע ברגשות המשיחיסטים", הוא אומר.

הרב מנחם ברוד: הקבוצות מתגבשות בתוך עצמן: יש משיחיסטים שיתחתנו רק עם משיחיסטים כמותם, וכך גם לגבי רבים מהלא משיחיסטים. הישיבות הולכות ונפרדות, וכל מוסד מקבל את ה'צבע' שלו צילום: אריאל רבינסקי

הרב מנחם ברוד:
הקבוצות מתגבשות בתוך עצמן: יש משיחיסטים שיתחתנו רק עם משיחיסטים כמותם, וכך גם לגבי רבים מהלא משיחיסטים. הישיבות הולכות ונפרדות, וכל מוסד מקבל את ה'צבע' שלו
צילום: אריאל רבינסקי

יש מי שמסביר את השקט היחסי לא רק ברצון הטוב של הממסד אלא בעובדה שהממסד, שאמנם חזק יותר, מונהג בעיקרו על־ידי חסידים מבוגרים החוששים מפוטנציאל האלימות הגלום בעימות ישיר עם המשיחיסטים, שהנהגתם צעירה ופחות בעלת עכבות. העיתונאי קובי אריאלי, שבעקבות נישואיו לבת כפר חב"ד חי בכפר קרוב לעשר שנים, מסביר כך את הוויתור על השליטה בבית־הכנסת ב־770: "הממסד בניו יורק נשלט על־ידי הזקנים, בעוד המשיחיסטים הם חבורה של 1,500 צעירים. אז היה ברור מי יפסיד אם ינסו לסלק אותם בכוח".

האנתרופולוג פרופ' יורם בילו, העובד כעת על מחקר שעוסק באופן שבו שימרה חב"ד את נוכחותו של הרבי, גורס שהסיבה העיקרית לשקט היא ש"החששות מהמשיחיסטים קצת פגו. הרי הפחד העיקרי של המסורת היהודית ממשיחיות היא הפוטנציאל האנטינומיסטי שלה (האפשרות לטענה שהעידן המשיחי מבטל את הצורך בנאמנות להלכה. י"ש). ברגע שהחשש הזה הוסר, הוא מאפשר לחיות בשלום עם המשיחיסטים, גם תוך התנגדות לאמונתם".

יתר על כן, ניתן לראות בשניות שהוצגה כאן שני צדדים של אותו מטבע: ככל שהצדדים מתרחקים זה מזה ברמה היומיומית, קל להם יותר לחיות בשלום זה עם זה. אבל התהליך הזה בכל זאת מעורר את השאלה האם סופו הבלתי נמנע הוא פיצול פורמלי בין שני הפלגים ויצירת שתי חסידויות חב"ד. התשובה הרווחת בקרב המרואיינים לכתבה זו היא שלילית, בעיקר מתוך הנחה שלשני הצדדים יש יותר מדי מה להפסיד מאובדן המותג חב"ד, או אפילו מעימות מתמשך על השליטה בו.

קרוב ל־4,000 שליחים

הממסד החב"די, שיש לו לכאורה היכולת המשפטית לזכות בסופו של דבר בשליטה במותג, העדיף לא לבזבז אנרגיה שעלולה לפגוע בכולם ולהתמקד בבנייה פנימה של החסידות, ועם זאת תוך מאמץ לנטרל בפועל את המשיחיסטים.

כך למשל משתדלים לסנן את המשיחיסטים בבחירת "השלוחים" של התנועה (האנשים המפעילים את בתי חב"ד ברחבי העולם). המאמץ הזה לא תמיד מצליח, בגלל אופייה המבוזר של מערכת השליחות: לפי המדיניות שעוצבה עוד בימי הרבי השליח אמנם ממונה על־ידי התנועה, אבל לאחר מכן הוא אמור לקיים לעצמו מערכת מנהלית וכלכלית עצמאית, בהתאם לתרומות שהוא מצליח לגייס בסביבתו. המדיניות הזו נועדה לעודד את השליחים להעמיק את מערכת הקשרים שלהם בסביבתם, משום שהם תלויים בה לקיומם, אבל בדיעבד משמעותה גם שברגע ששליח נשלח והוא מאמץ אידיאולוגיה משיחיסטית, לתנועה אין למעשה דרך למנוע זאת ממנו, מה גם שבמקומות רבים השליחות היא כבר עניין שושלתי, ושליח מעביר את התפקיד לבנו או לחתנו, ללא התערבות התנועה.

הטקטיקה של הימנעות מעימות חזיתי כנראה הוכיחה את עצמה; בניגוד לכל ההערכות, במיוחד של העולם שמחוץ לחב"ד, לא רק שהתנועה לא קרסה או נחלשה אלא אפילו התחזקה מאוד. לפני 20 שנה, בסוף חייו של הרבי, עמד מספר ה"שלוחים" שלו ברחבי העולם על קצת פחות מאלף. כיום המספר קרוב ל־4,000, ויש הטוענים שאף חצה את הרף הזה. כפי שיעיד כל ישראלי או יהודי שהתגלגל לנקודה כלשהי על פני הגלובוס, חב"ד ממשיכה להיות המותג היהודי הנפוץ ביותר בעולם (יש אף המגדירים זאת ברמה אוניברסלית וטוענים שיש רק שני מותגים שאותם ניתן למצוא בכל נקודה בעולם: קוקה־קולה וחב"ד). לגבי מספרי החסידים, קשה למצוא נתונים מדויקים; עצם השאלה "מיהו חב"דניק" נתונה בוויכוח בשל העובדה שמדובר בחסידות ענקית שאיננה מרוכזת סביב חצר מסודרת ומכילה המון מזדהים שאינם חלק פורמלי ממנה – אבל ברור שגם מספרם זינק מאוד בשני העשורים האחרונים.

גם ההסברים לפלא הזה מגוונים למדי. פרופ' יצחק קראוס, החוקר את חב"ד ופרסם את הספר "השביעי" העוסק בניתוח מנהיגותו של הרבי, מזכיר קודם כול את הגורם הדמוגרפי, היינו עצם גידולן של המשפחות החב"דיות. יש מי שתולים את הזינוק דווקא בהתעוררות המשיחית עצמה, שלא רק מושכת לחב"ד הרבה מצטרפים חדשים, אלא גם מעניקה משנה מרץ לחסידים הוותיקים. כפי שאומר פרידמן: "הרי אם מוסכם על כל החסידים שדורנו הוא דור הגאולה, האחריות האישית שחש כל חסיד לכך שבידיו להביא למימוש הגאולה, או חלילה להחמצתה, היא אחריות אדירה". לפרידמן זה מזכיר את כוחן ההיסטורי של החלוציות הציונית, ולחלופין של המיסיונריות הנוצרית, "שגם האמונה המשיחית שלה נתנה לאנשים כוח להתיישב במקומות שכוחי אל".

ההשוואה מעניינת, לאור העובדה שרבים מה"שלוחים" אכן מוצבים במקומות שבקושי דורכת בהם כף רגלו של יהודי, שלא לדבר על יהודי דתי, קל־וחומר קהילה דתית. מה שאומר שיצטרכו לבלות את חייהם ללא מניין לתפילה (לעתים קרובות אפילו בשבת), ללא קהילה תומכת, וחלקם אף נאלץ בשל כך להיפרד מהילדים לשנים ארוכות, כדי לשלוח אותם לארץ או למוסדות חב"דיים בארה"ב, כדי שהם עצמם ימשיכו לזכות בחינוך חב"די.

קשר זמין ואינטנסיבי

פרופ' דוד אסף, חוקר חסידות מאוניברסיטת תל־אביב, מעלה עוד נקודה מעניינת: "הפרדיגמה החד־משמעית שהנחתה אותנו הייתה שחסידות לא יכולה להתקיים בלי רבי. קיים אמנם המודל של ברסלב, אבל הוא לא ערער את הפרדיגמה משום שמדובר, לפחות היה מדובר, בחסידות די אזוטרית ושולית, שבמשך 200 שנה בקושי שרדה, ולא בארגון ענק וממוסד כמו חב"ד. מבחינה זו, כולנו התבדינו. ייתכן שמה שגרם לטעות הוא שחשבנו על החסידות במונחים מזרח־אירופיים, ובהקשר הזה חסידות ללא רבי אכן לא יכולה להתקיים. אבל חב"ד עברה בעשורים האחרונים, דווקא בניצוחו של הרבי, מהפך מדהים בכל האוריינטציה שלה: מחסידות מזרח־אירופית היא הפכה לסוג של תאגיד מערבי משוכלל, ותאגידים כאלה, כפי שאנחנו יודעים, דווקא יכולים להתקיים, ואפילו לשגשג, גם לאחר מות המייסד".

לכל אלה צריך להוסיף את המאמץ האדיר המושקע בחב"ד, על כל פלגיה, כדי לשמר את נוכחותו החיה של הרבי בקרב החסידים, גם אחרי מותו. זה בולט במיוחד במרכז העולמי של התנועה, ה־770: המשיחיסטים השולטים בבית הכנסת ממשיכים את כל תוכני התנהלותם כאילו הרבי עדיין חי. בשעות שבהן נהג הרבי להיכנס ולצאת אל ומתוך בית הכנסת הם ממשיכים לעמוד בשתי שורות ולסמן מעין "שביל" שדרכו הרבי חוצה כביכול את האולם; הם ממשיכים לתלות את עיניהם למקום שבו ישב; וכאמור ממשיכים לחלק בשמו את הדולרים שנהג לחלק למבקרים, ואפילו להעלות אותו לתורה.

אבל גם בכלל החסידות ניכר מאמץ השימור. כך, למשל, מאז נפטר הרבי נפוץ המנהג להמשיך ולשאול אותו שאלות, באמצעות שלושים כרכי "איגרות הקודש" שלו. השואל רושם את שאלתו על פתק, מכניס את הפתק לעמוד מסוים שנבחר באופן מקרי באחד מן הכרכים, ואז פותח את העמוד באמונה שבדברים הכתובים בו ימצא תשובה לשאלתו או מזור למצוקתו. למי שמאמינים בדרך הזו, הקשר עם הרבי הופך באמצעותה לזמין ואינטנסיבי הרבה יותר מכפי שהיה בחייו; הרי שום חסיד לא היה מעז להטריד את הרבי החי במספר השאלות שהוא יכול להפנות לכתבים, וגם לא לקבל ממנו תשובה במהירות שבה הוא יכול לקבל מהכתבים.

בנוסף, כפי שמציין פרופ' בילו, "טיפוח אמונה משיחית קל בימינו הרבה יותר משהיה במאה ה־17 (שבתי צבי). הטכנולוגיה וכל האמצעים הוויזואליים משרתים אותה ביעילות רבה". וכך, כל אירוע חב"די מלווה באינספור הקרנות של סרטונים מחיי הרבי,וכך הוא ממשיך להיות נוכח בתודעתם של החסידים. המאמץ לשמר את הנוכחות הפך מקצועי וממוסד כל־כך, עד שהחסידות הקימה חברה המפיקה בכל שבוע סרטון חדש ובו תמונות מאירועי הרבי, דרשות שלו לפרשת השבוע הרלוונטית וכדומה. הסרטון מוקרן כיום בכל בתי־הכנסת של חב"ד מיד לאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת.

הרב ברוד מסכם את התחושה הרווחת בחסידות בעקבות כל המאמצים האלה במילים: "מבחינתנו, הרבי ממשיך להיות נוכח. הוא ישנו בקרבנו, גם אם הוא איננו במובן הפיזי". בילו אומר שה"נפקד" מצליח להיות "נוכח" ברמה כזו שיש דיווחים רבים מפי חסידים המתארים שממש ראו אותו לנגד עיניהם, והרבי אף דיבר אליהם. בילו אומר שמספר הדיווחים מסוג זה שהוא הצליח לתעד מגיע לכ־80, והוא כמובן מניח שהיו התגלויות רבות נוספות. הוא מדגיש ש"בניגוד להתגלויות אצל רבנים אחרים, כאן לא מדובר ברוב המקרים על התגלות בחלום, אלא על התגלות במצב ערות, והמדווחים אינם אנשים במצב פסיכוטי אלא אנשים נורמטיביים לגמרי. אני מתאר זאת כהישג הקשרי, כלומר שהסוגסטיה של נוכחות הרבי שהחסידים מטפחים כל כך מצליחה, עד שרבים מביניהם באמת חשים בנוכחותו".

תאגיד מערבי

למרות כל זאת, ברור שאופי החיים בחסידות בכל זאת השתנה ב־20 השנים האחרונות. אם להשתמש במינוח שצוטט קודם מפרופ' אסף, האופי של "תאגיד מערבי" חוזק עוד יותר, אפילו בהשוואה ליסודות הראשוניים שנטע בו הרבי עצמו. בחיי הרבי, עם כל המערכת הממוסדות והמשומנת שהוא בנה, בסוף הייתה זו הכריזמה האישית שלו שהכריעה, בוודאי זו שנטעה מוטיבציה ודלק בכל המערכת. כעת, חלקו של הממסד שיצר הרבי הפך להיות משמעותי יותר: ברמה הניהולית השוטפת מובילה את החסידות "אגודת חסידי חב"ד"; את השלוחים מארגן "המרכז לענייני חינוך", ואם נוצרה מחלוקת כלשהי בין הגורמים השונים, יכריע בה בית־הדין של התנועה.

המערכת המורכבת והעדינה הזו הצליחה כאמור לעבור יפה את שני העשורים האחרונים, אבל העוקבים אחרי החסידות עדיין תוהים לגבי המשך יכולתה להצליח גם בעתיד הרחוק יותר; בעיקר נוכח העובדה שההצלחה הנוכחית, מרשימה ולא מובנת מאליה כשלעצמה, בכל זאת ממוקדת בהמשך המשימות ודרכי הביצוע שהטיל הרבי. אבל מה יהיה לכשתעמוד החסידות מול אתגרים חדשים, שונים מאלה שהכיר הרבי, או נוקבים יותר בעוצמתם?

פרידמן ממחיש זאת בצורה פשוטה: "כוחה של החסידות נשען היום על השגשוג הכלכלי של העולם המערבי בעשורים האחרונים. השגשוג הזה מאפשר גם לחסידות עצמה לפנות החוצה למשימות 'קירוב רחוקים', מתוך הכרה בכך שהבית עצמו די מובטח, וגם יוצר לה קהל שפנוי יחסית מדאגות פרנסה ויכול להרשות לעצמו דאגות רוחניות או לטייל בחו"ל ולהיזקק לבתי חב"ד. אבל מה יקרה אם המשבר הכלכלי שהתחיל בשנים האחרונות יתמשך ואף יחריף? האם גם אז תצליח החסידות להתמודד? ומי יוביל אותה מול אתגר כזה?"

קראוס גורס שאתגר יחסית קרוב צפוי במיוחד לזרם המשיחיסטי: "בעוד שמונה שנים צפוי לחול יום ההולדת ה־120 של הרבי. המשיחיסטים אמנם מאמינים שהרבי ממשיך לחיות בינינו, אבל גם לפי אמונתם חיי אדם לא מגיעים ליותר מ־120 שנה. מה יהיה אז? איך יוכלו לקיים את האמונה שהרבי חי, ומה זה יעשה לאמונה שלהם?"

לאור התרחישים האלה ואחרים כמותם, מעריך פרידמן שבסופו של דבר תצטרך החסידות ליצור לעצמה מנהיגות כריזמטית חדשה, ולא תוכל עוד להסתפק במנהיגות מוסדית. עד היום הצליחה חב"ד לנטרל כל טוען אפשרי לכתר (גם כאלה שלא טענו לכך בעצמם, אלא רק הוכתרו בידי אחרים). כך למשל דיבורים, שהחלו עוד בחיי הרבי, על רצון להפוך את הרב עדין שטיינזלץ, מקורב לחב"ד, למנהיג שלאחר האדמו"ר נדחו על הסף גם על־ידו. אני עצמי ראיינתי את הרב שטיינזלץ שנים אחדות לפני מות הרבי ושאלתי אותו לגבי התייחסותו לתרחיש הזה. הוא הגיב בביטול ואמר: "באותה מידה אפשר גם לומר שאהיה מלך פולין".

לאחרונה נוטרל שוב ניסיון של כמה מחסידיו של הרב יצחק גינזבורג, גם הוא מקורב לחב"ד ואף חי בכפר חב"ד, לראות בו את יורשו של הרבי. חסידיו של גינזבורג אינם בדרך כלל חלק אינטגרלי מחסידות חב"ד, אלא מזוהים יותר עם האגף הקיצוני בציונות הדתית. אבל עצם הזכרת הרעיון יצרה כנראה תרעומת ומתיחות, שגרמה לגינזבורג לפרסם פנייה לחסידיו ובה התנערות מכל ניסיון להופכו ל"יורש": "כל מי שמנסה לכרוך בכך [בפעולות הפצת התורה של הרב גינזבורג; י"ש] 'חיקויים' של נשיאות הרבי מלובביץ' וכיוצא בזה טועה ומטעה, ופוגע בהתקשרות האמיתית לרבי נשיא דורנו", כתב.

לא יקום יורש

בתוך החסידות עצמה ודאי שאין כיום שום דיבורים על יורש. גם חוקרים המעריכים שדמות כזו אמנם תצמח בסופו של דבר מעריכים שמנהיג חב"די חדש בשום אופן לא יוגדר כ"יורש", ובכל זאת הוא ימלא את תפקידי היורש בפועל, במובן של הנהגת התנועה. פרידמן לוקח את המודל שלו מן ההיסטוריה הנוצרית, שממילא מוזכרת הרבה כמודל לתהליכים שהתרחשו בחב"ד: "גם לישו בהתחלה לא היה יורש, ולאחר כמה דורות נולד רעיון 'ממלא המקום', שהוא האפיפיור. המודל של הנהגה קולקטיבית ממוסדת פשוט לא מתאים למסורת של חב"ד, כך שדברים כאלה קורים". בילו מדבר על תרחיש אפשרי אחר, שבו "שליח מרכזי בעיר גדולה יהפוך להיות 'צדיק' עצמאי, ואולי זה יקרה ביותר ממקום אחד, כך שהשסעים והפיצולים יגברו".

בכל מקרה, ההנחה הרווחת, לפחות בקרב החוקרים, היא שבשאלת ההנהגה בחב"ד טרם נאמרה המילה האחרונה. העובדה שהמודל של תנועה ללא רבי החזיק מעמד בשני העשורים האחרונים, הנחשבים ממילא בעיני המחקר כ"הרף עין", אינה מבטיחה את יציבותו גם בעתיד. הרב ברוד, לעומת זאת, גורס ש"אמנם לכולנו ברור שהחיים ללא רבי הם לא מצב תקין ולא מצב טבעי, אבל אני משוכנע שלא יקום לו יורש, לא בתואר 'נשיא' ולא בשום תואר אחר. הוא עצמו יצר את המערכת שנועדה להנהיג את החסידות אחריו, ואנחנו מצפים שהמצב הזמני הזה אכן יתוקן בביאת הגאולה, במהרה בימינו".

——

חב"ד הולכת ומתחזקת

למרות ההתייתמות מן הרבי, מעמדה של חב"ד בעולם היהודי כאמור לא רק שלא נפגע בשני העשורים האחרונים, אלא אפילו התחזק. הפריסה האדירה של בתי חב"ד במאות נקודות על פני הגלובוס והאינטנסיביות של פעולתם יוצרות את הרושם שלפחות בתפוצות, חב"ד היא הגורם היהודי החזק ביותר. את הרושם הזה מחזקת העובדה שבמקומות רבים שלוחי חב"ד מתעמתים עם הממסד היהודי המקומי על גיוס משאבים ושליטה בהם (בתי־ספר, בתי כנסת וכדומה), ויוצאים כשידם על העליונה. התוצאה היא שבשעה שרוב היהודים מן השורה מלאים בדברי הערצה לשלוחי חב"ד על מסירותם ותרומתם, הרבנים והממסדים המקומיים מסויגים הרבה יותר.

קראוס רואה את יתרונם המובהק של ה"שלוחים" בכך ש"השליחות בחב"ד היא לכל החיים, ולעתים אפילו מורישים את התפקיד לילדים – בשעה ששליח של כל ארגון יהודי אחר מתמנה בדרך כלל לכמה שנים והולך הלאה, לתפקיד הבא. אין פלא שרוב ה'שלוחים' מצליחים לטפח קשרים ופעילות הרבה יותר ארוכי טווח".

הרב ברוד מסביר את העימותים בוויכוח רעיוני אמיתי: "הרבי הורה בשעתו לא להיכנס לפעילות שכבר נעשית על־ידי אחרים, ולעשות רק מה שאחרים לא רוצים, או לא יכולים, לעשות". אבל גם הוא מודה ש"הכפילויות נוצרות בכל זאת, כשהפעילות של הקהילה היא לא בעלת אופי דתי. אם בית־הספר המקומי לא נותן בכלל חינוך דתי, ברור שאנחנו ננסה לפתוח בית־ספר חלופי, גם אם המשמעות היא עימות".

פרידמן מדגיש, עם זאת, שהדומיננטיות החב"דית אינה גלובלית אלא נכונה בעיקר לקהילות מזרח אירופה: "במערב, הממסד המקומי בדרך־כלל יותר חזק מהם, כי הוא 'בעל המאה'. במזרח אירופה המקומיים חלשים, ושם גם יש הרבה קרבות בין החב"דניקים לאחרים על רכוש יהודי נטוש. במזרח אירופה מספיק שיש לך אוליגרך שתומך בך, ואתה כבר לא תלוי בממסד המקומי. הקהילות החב"דיות באמת הצליחו לזכות בתמיכתם של אוליגרכים, ומכאן כוחן.

"בניגוד לדימוי, חב"ד היא לא הגורם היהודי החזק ביותר בתפוצות, פרט למזרח אירופה. בסופו של דבר הציבור החב"די, כמו כלל החרדים, הוא ציבור עני, ולכן גם כשמתקיים בתפוצות תהליך של חיזוק האורתודוקסיה, בגלל המשפחות הגדולות וההתבוללות בשאר הזרמים, הגורם הדומיננטי באורתודוקסיה – וממילא בממסד היהודי – הוא האורתודוקסיה המודרנית, שיש לה משאבים שיכולים לכלכל את עצמה וגם לסייע לאחרים, כולל לאנשי חב"ד עצמם. גם סדר היום של האורתודוקסיה המודרנית שונה לגמרי מזה של חב"ד, והוא הרבה יותר מזוהה עם מדינת ישראל, ובאופן ספציפי עם מפעל ההתנחלות, שרבים מאנשיה 'מושקעים' בו, ולו מעצם העובדה שרבים מבני משפחותיהם יושבים בשטחים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ד, 27.6.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 ביוני 2014, ב-20 שנה לפטירת הרבי מלובביץ', גיליון חקת תשע"ד - 881 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. כמו שאתם לא קראתם נכון את חב"ד לפני עשרים שנה ואמרתם שהם לא יהיו קיימים כמו כן אתם לא קוראים נכון כלל את הקיים בשטח עכשיו….נכון שחבףד לא תמנה נשיא או יורש או אדמו"ר אבל כמה שהם שטו מהדרך והרוח שהיה במשך עשרים שנים האחרונות (וזה דבר שאין אתם "חוקרים") הם ירחקו לכת פי מאה ממה שזה עכשיו….ולמרות שגם אז יתחזקו באמונה על הרבי הם ירחקו לכת מדרכי התורה והמצוה פי כמה ממה שהם כבר סטו פנימה עד עכשיו….תעשו חקירה מבפנים ותאו שהבעיות מבנים הורסות את חב"ד מבפנים!!!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: