מסע התלונות לארץ הקודש | יוסף פריאל

מעקב אחר תלונות בני ישראל במדבר מלמד על המהפך שעבר העם, מתלות במשה לעצמאות ונקיטת יוזמה. ובכל זאת, נפילה נוספת לא איחרה לבוא

באופן טבעי אנו חושבים שהתנ"ך מספר את האירועים שהיו כפי שהם, אך בפועל ברור שלא כך התנ"ך פועל. שתי הוכחות לכך. ספר בראשית כולל בתוכו שתים עשרה פרשות, וספר דברים אחת עשרה. ספר בראשית סוקר אירועים בטווח של אלפיים ומאתיים שנים, בעוד ספר דברים מתאר את נאומיו של משה שנאמרו במהלך שלושים ושבעה ימים בלבד.

הוכחה אחרת עוסקת בפרופורציה. שלוש מלחמותיו של אחאב מתוארות בספר מלכים א בפירוט רב בשני פרקים (כ, כב), סך של שבעים פסוקים. לעומתן, מצוות התפילין היסודית כל כך בחיי היהודי זוכה בתורה לארבעה אזכורים בני פסוק אחד כל אחד: בפרשת בא (שמות יג, ט; טו), בפרשת ואתחנן (דברים ח, ו) ובפרשת עקב (שם יא, יח) – סך של ארבעה פסוקים.

נתבונן לאור זאת על תחום אחד שבו התורה מוסרת אינפורמציה רבה – תלונות בני ישראל. לא פחות מאחת עשרה תלונות מתוארות בספרי שמות ובמדבר. לכאורה ניתן להסיק מכך שעם ישראל הוא עם מתלונן, אך האמת היא שאין זה ודאי. נשאל שאלה: האם עם ישראל התפלל במדבר? אם נניח שכן מדובר בעשרות אלפי תפילות, ובכל זאת התנ"ך לא מספר לנו על אף תפילה של בני ישראל. או שאלה מתריסה יותר: האם משה רבנו נתן צדקה? התורה לא מספרת על כך כלום, אך האם אפשר להניח אחרת?!

אז מה מאפיין יותר את דור המדבר: תפילותיו או תלונותיו? איננו יודעים. לכן, בבואנו לנתח את תלונות בני ישראל במדבר איננו מנתחים את אופיו של הדור אלא את סיפורי התלונה המופיעים בתורה. ייתכן שהיו עוד תלונות רבות וייתכן שלא, כרגע רק סיפורי התלונה המסופרים הם החומר הקיים בידינו. לאחר הקדמה מתודית זו נוכל לצאת לדרך.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

חוסר קיומי

לא מעט תלונות ליוו את העם היוצא ממצרים, כולן בתוך החודש הראשון להליכתו. הראשונה שבהן הייתה לאחר שראו את האויב המצרי מתקרב לים:

ופַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־ה'. וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם (שמות יד, י).

ואחר כך, במים המרים:

וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה־נִּשְׁתֶּה (שם טו, כד).

ומיד עם תום הבצק שהוציאו ממצרים:

וַיִּלּוֹנוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי־יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד־ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל־סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי־הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת־כָּל־הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב (שם טז, ב).

ושוב בעיית מים ברפידים:

וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת־בָּנַי וְאֶת־מִקְנַי בַּצָּמָא (שם יז, ג).

בכל המקרים האלה פתר הקב"ה את הבעיות בעזרת נס, כנראה מאחר שמדובר היה בצרכים קיומיים.

חוסר אמונה

עוברת שנה ומתחילה סדרת תלונות נוספת. ראשית, המתאוננים:

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' (במדבר יא, א).

והמתאווים:

והָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר (שם).

והתלונה בעקבות דיווח המרגלים:

וַיִּלֹּנוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל־הָעֵדָה לוּ־מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ־מָתְנוּ (שם יד, ב).

ובעקבות גזרת המוות במדבר באה תלונת קרח ועדתו, שהרי אין מה להפסיד:

וַיִּקָּהֲלוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב־לָכֶם כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל־קְהַל ה' (שם טז, ג).

וכתוצאה מעונשי העדה, מתלונן גם העם:

 וַיִּלֹּנוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת־עַם ה' (יז, ו).

ולמרות שהניסיון הוכיח שה' דואג לכל מחסורם:

וְלֹא־הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה' (כ, ב).

בכל התלונות אלה התגובה הא־לוהית הייתה עונש ומגפה (באחרונה הגיב משה בעצמו, במקום ה', בכעס כלפי העם), כנראה משום שמדובר היה בתלונות הנובעות מחוסר אמונה ומדרישות יתר ולא מצורך קיומי.

שינוי תודעה

עוברות שלושים ושבע וחצי שנות הגזרה, שעליהן התורה לא מספרת דבר, ופרשתנו מתחילה לספר את סיפור שנת הארבעים. בפרשה מפורטות ארבע מלחמות שבמהלכן נכבש עבר הירדן. אחת מהן מתוארת באריכות – מלחמת סיחון (כא, כא־ל), ושלוש מתוארות בקצרה: מלחמת הכנעני מלך ערד (כא, א־ג); יעזר (כא, לב) ועוג (כא, לג־לה).

הראשונה מבין המלחמות המתוארות בקצרה מיוחדת במינה:

וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה.

מדובר כאן בדור חדש – דור הבנים. ואכן, התנהלותו היא חדשנית ומשמחת. לא עוד תלונה ובכי על השבי אלא יוזמה ופתרון. דפוס ההתנהגות של דור יוצאי מצרים היה תלונה כלפי ה', כלפי משה, כלפי אהרן או כלפי כולם יחד. אף לא פעם אחת מצאנו שהעם ניסה לפתור לבד את הבעיה. ניתן להצדיק אותו ולומר שמאחר שמדובר בעם של עבדים שרק עתה יצאו ממצרים התנהגותו היא תלותית וחסרת אונים. והנה, בסיפור מלחמת ערד מתגלה דור חדש המעורר תקווה גדולה.

הסיפור מתחיל במלחמה ובשבי. תגובת העם כוללת סדרת פעולות שכמותן לא ראינו בעבר. לא תלונה ולא חוסר אונים אלא הפעולות הבאות:

נדר. סביר להניח שמדובר היה בכינוס תפילה שבמהלכו נדרו נדרים כדוגמת כל המבקש את הסיוע הא־לוהי. סיפור דומה לכך הוא המלחים בספר יונה (א, טז).

התארגנות צבאית ויציאה למלחמה.

ניצחון והחזרת השבויים.

מילוי הנדר – החרם, שהוא הקדשת הרכוש לה'.

לפנינו התנהלות חדשה לגמרי. מה סיבת השינוי? מדוע השתנתה התודעה בקרב הדור החדש? אולי המניע לכך הוא הידיעה שגזרת ארבעים השנה עומדת להסתיים. ייתכן גם שגזרת המוות שניתכה על משה בסיפור הקודם ומותו של אהרן (פרק כ) הובילו את העם להבנה ש“אם אין אני לי מי לי“, ואין עוד מי שישמש מושא התלונות ופותר הבעיות. מכל מקום תחושת גאווה גדולה מלווה את הסיפור הקטן הזה.

ציפייה להדדיות

אולם המשך הסיפור מפתיע ומאכזב. לאחר ההתלהבות מן היוזמה וה"אחרות" של הדור החדש מגיעים הפסוקים הבאים:

וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא־לֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל.

והתמיהה גדולה: העם הוכיח שהוא התבגר, הוא פעל כיאות, ומדוע "נשבר שוב" וחזר לדפוס הפעולה שנכשל והביא בעקבותיו מכות ומגפות, כפי שיקרה גם כאן במכת הנחשים?

ניתן להציע ולאבחן את ההתנהגות הזו של העם כטעות אמונית. במערכות יחסים מצפה האדם להדדיות. אדם אוהב מצפה מן גם מן הנאהב לאוהבו, המוכר דבר לחברו מצפה לתשלום וכן הלאה. ייתכן שגם העם ציפה מן הקב"ה לתמורה עבור התנהגותו החיובית. הוא ציפה שכאות הערכה להתבגרותו יינשאו הרי חברון למול עיניהם ותיקרא הקריאה להיכנס לארץ, אולם לתדהמתו הוא נאלץ לסבוב את ארץ אדום. כאן העם נשבר וזו הייתה טעותו. בין בני אדם הציפייה להדדיות היא סבירה וראויה, אך מן הא־לוהים אין לצפות. אנו עבדי ה' ואין דרכיו דרכינו.

עם כל זאת, התנהלותו של העם במלחמת ערד היא נקודת אור לקראת משימת הכיבוש שתעמוד לנגד העם מכאן ואילך. ואכן, כיבושי סיחון, יעזר ועוג בהנהגת משה, וכן כיבוש הארץ בידי יהושע, נעשו בגאון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ד, 27.6.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 ביוני 2014, ב-גיליון חקת תשע"ד - 881 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: