תגובות לגליונות קודמים – 880

בתגובה ל"אחוזים בטלית" 
מאת אריאל הורוביץ, 
גיליון שבועות

תורה של בעלי בתים

ואז, בליל שבועות אצל ההורים, הילדים כבר ישנים ואנחנו מתלבטים מה ואם ללמוד משהו, אשתי שואלת מה התורה בשבילך. ואני יודע שהיא שואלת כדי לשמוע באמת ולכן מתעכב ומנסה לדלות משהו, או ליתר דיוק מחכה שמשהו יעלה מעצמו אל התודעה והדיבור שלי.

קראתי בעניין רב את הריאיון של אריאל הורוביץ עם שלושה אנשי רוח צעירים. מהי התורה בשבילם? איפה אני עומד מול עמדותיהם? בזמן הקריאה, מתוך עמדה מוקדמת הנשענת כנראה על הביוגרפיה שלי, אני מנסה באופן אינסטינקטיבי למצוא צידוק וחיבור ליונתן ואוריה, לצד הליברלי של הדת הזו שלי. ואני מוצא; אני מסכים עם חיפוש הכנות התמידי של יונתן ועם העלאת הבעיה של חוסר היכולת של האורתודוקסיה להתמודד עם נושאים כמו דת ומדינה והחברה הלהט"בית. יש לי הזדהות עם הקובלנות של אוריה על החינוך הפוליטי של הציבור הדתי ועל הגדרת הנוחות דווקא בעמידה עיקשת ועיוורת של החברה הדתית בכלל ושל הממסד הרבני בפרט אל מול תופעות כמו פמיניזם. ההתעוררות והעניין שמוצא צביקי בהר המור ובנותיה נראים לי רחוקים כל כך, משהו שיכולתי להבין אותו אי אז בתקופת שבתי בישיבה תיכונית או בישיבת הסדר, והיום זועקים לי חוסר רלוונטיות.

אבל האם עצם הדיון הזה הוא רלוונטי בעיניי כיום, בתוך הלך רוח היומיום, אשר איננו עבורי צעידה ממושכת בעולם של חשיבה ורוח, אלא הליכה שמוטת גו לכאורה במעגל העבודה־פרנסה־בית, פרוזאית וחסרת מעוף, כמו החישוב של הימים שנותרו עד החופשה הבאה? איפה נכנס הדיון הזה בתוך מעגליי? איפה אני יכול למצוא מקום בתוך הלו"ז שלי לחשיבה על רבנים וממסד אורתודוקסי או פמיניזם? עד כמה רלוונטית עבורי המשמעות שיש לייחס לזריקת הסכין המלוכלך לכיור החלבי דווקא? מתי יוצא לי לחשוב על השאלה מהי התורה בשבילי?

הראיון עם שלושה אנשים חכמים וחושבים נטע בי דווקא את הרצון הגדול לשמוע את האנשים העובדים. את התשובות לאותן שאלות בדיוק הייתי רוצה להבין מאנשים חושבים שאינם מתעסקים ביומיום דווקא בחשיבה. 
רצוני לומר; אני מחפש תשובות לשאלות רוחניות לא רק מתוך עולם הרוח. נדמה לי שנקודת המבט על אותן השאלות מתוך עולם שאיננו "רוחני" – לא עולם של ישיבות או אמנות – יכול להיות עבורי הרלוונטי ביותר. עולם הרוח הוא המקור, כמובן, הוא הבסיס, הוא החושב את המחשבות הגדולות שמתוכן אפשר לקחת מהויות והלכי רוח או להותירם בצד. אולם ניתן להניח כי רובם של תשעים וחמישה האחוזים שעליהם דובר בכתבה, המתעניינים יותר בחיי היומיום, יתקשו למצוא חיבור לחלקים מסוימים מהדיון המדובר.

סבי, הרב יהודה עמיטל, היה חוזר יום יום מאש הלימוד שבישיבה אל מניין בעלי הבתים שבשכונתו, שעליו לא ויתר. תמיד הדגיש את קרבתו אליהם. מהו אותו סוד החבוי בחיים שמחוץ לנתיב המרכזי של הרוח, מחוץ לישיבה/לאקדמיה/לשיח האמנותי? יונתן מדבר על הצורך בכנות בכל מעשה דתי, צביקי מדבר על המצב הקיים של מסגרת חסרת תוכן ואוריה מתגעגעת ללהט דתי. איפה זה נפגש איתנו, עם בעלי הבתים? לא בחינת כל מעשה בכל יום, לא להט דתי, אבל גם ממש לא מסגרת חסרת תוכן. הרגש שעולה בי מתוך מחשבה על תורת בעלי הבתים, הרגש שנראה לי הדומיננטי ביותר ב"עבודת השם" שלהם, הוא אהבה. אהבה של הקיום היומיומי בתוך תוואי שהוא ברור לי, שאני יודע שהוא מקשר אותי באיזשהו אופן לדבר גדול ממני, אהבה לדרך מסומנת ותוואי שהוא חיבור גם סוציולוגי גם היסטורי ולעתים גם אישי למשהו שמעבר לכאן ועכשיו.

אני לא צריך, לא תמיד יכול ולפעמים גם לא רוצה לראות במצווה מסוימת או בלימוד הדף היומי או אפילו בתפילה את נקודת העומק של הדבר הזה, הספציפי. אני מחובר לזה באופן כללי, אני דבוק לתוואי הזה מבלי לבחון אותו כל רגע, הוא מסגרת מתוקה וטובה לחיים היומיומיים שלי ולפעמים אני יכול אפילו לראות בחטף, רק לרגע, את האור הגדול הזה שמציץ מכל הפינות הללו. אני פשוט שם, ואני אוהב את המקום הזה.

יש לכך שלל השלכות שניתן להאריך בהן, כמו רמת המחויבות שלי להלכות ולפרטיהן, כמו הדרך שבה אני מתפלל וכמו היחס לסטייה חד או רב פעמית של אחרים וגם שלי מהתוואי. אבל העיקר תפוס; אני כאן מתוך אהבה. האם זה עונה על כלל השאלות הפילוסופיות הדתיות? אני מניח שלא. האם זוהי תורה שיש להפיץ ברבים, שכל אחד צריך לחוות אותה כך? בוודאי שלא, בטח לא מי שנמצא באופן תדיר בתוך עולם קרוב יותר ללהט רוחני. האם זה מספיק? עבורי זהו עולם שלם גדול ויפה. זה מספיק אבל גם חסר; בדיוק כמו שאני אוהב.

ואני ממש יכול להרגיש איך סבא, הרב יהודה עמיטל, רצה להיות בתוך הלהט הדתי והלימודי, בתוך המחשבות הגדולות והפילוסופיות – וגם לחזור כל יום אל הקיום הפשוט שבחיי שומר המצוות, שמובן מאליו ללא שאלות, אל אהבת התורה הפשוטה הקורנת מבין קירות בית הכנסת השכונתי של בעלי הבתים.

ואז, בליל שבועות, אני עונה שעבורי היא מקור מים חיים והתגלות השם בעולם, ורק אחר כך, כשאני קורא שוב את הכתבה, אני רואה שקראתי לא מזמן את אותה תשובה רק בניסוח הרבה יותר יפה, של צביקי הירש: "התורה היא סוד של מעיין חיים מפכה של לחישות של א־לוהים בתוך המציאות".

נדב גלעד

נדב גלעד עובד כגנן בגן ילדים אנתרופוסופי

————–

בתגובה ל"לא תינוק שנשבה" מאת עידו פכטר, 
גיליון פרשת במדבר

אין כאן קירוב

"חלום היצירה הוא האידיאה המרכזית בתודעתה של ההלכה", והקו הבולט באישיותו של איש ההלכה הוא העצמאות והיצירתיות שלו, כ"שליט אדיר במלכות הרוח והשכל" – ואפילו הא־ל, כביכול, "ממלא את הכרעת האדם והוראתו". כך מוצג איש ההלכה בספרו של הרי"ד סולוביצי'ק "איש ההלכה". בכוחו זה מבטל איש ההלכה גופי תורה, בונה חומות ומגדיר גדרים. עיר הנידחת, סוטה, בן סורר ומורה וייבום בטלו, וגופי הלכות, וביניהם פרוזבול, היתר עסקה, מכירת חמץ ובתקופתנו היתר מכירה, כוננו. אפילו מים שאובים שבאוצר הופכים מים שאינם שאובים לכשרים וכך מקווה המים הופך למקווה טהרה, כל זאת למען מימוש עקרונות חוקי התורה במציאות החיים.

הצד השווה של הפעילות ההלכתית הוא התביעה מהיחיד והציבור לתקן עולם במלכות ש־די תוך כדי הקרבת קרבן למען מטרה זאת. אפשר לטמא את הטהור ולטהר את הטמא למען קיום התורה ולשם שמים, ואפשר למען רווחתו של האדם. אבן הבוחן היא האם האדם עמל למען א־לוהיו לעובדו או שהא־לוהים הוא למען האדם. האם האומה והיחיד הם מרכבה לעליונים שה' עומד עליהם או שהם עומדים על א־לוהיהם. האם ההלכה מבצרת את הזהות הלאומית שכוננה בסיני, שבה האומה מוגדרת בדתה, "היום הזה נהיית לעם לה' א־לוהיך" בקבלת שבועת התורה, ועל פי הגדרתו של רס"ג "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", או שההלכה חותרת תחת יסודותיה היא. ההלכה תוכל לטהר את "היהודי החדש" בק"נ טעמים, השאלה היא האם טיהור זה עובר את הבוחן דלעיל.

המושג "יהודי חילוני", שהורתו ולידתו בימי ההשכלה, היה בבחינת אוקסימורון. הלאום והדת היו חטיבה אחת בלתי נפרדת; הדת הגדירה את הלאום וכוננה את זהותו. הפירוק של הלאומיות היהודית מיוצרה ומכוננה יצר יצור חדש שלא שערוהו אבותינו. "היהודי החדש" שניקה את זהותו מבדל שיירי הדת ניכס את חכמת ישראל לדורותיה כנכס תרבות לאומי. אחת מהנציגות של תהליך זה, שידידי הרב פכטר גומר עליה את הלל במאמרו, היא ח"כ רות קלדרון. בכך הוא חובר לסדרת רבנים שהפכו לסוכני תרבות של אליטה אינטלקטואלית ציונית החותרת להמשיך את אותה מהפכה ביהדות על מנת למנוע מצב שבו תיווצר אומה של אפיקורסים בורים, וזאת על־ידי ניכוס תורת ישראל כתרבות, מה שכונה "יהדות כתרבות".

למתבונן התמים הרבצת תורה בקרב היהודים החדשים נראית עניין חיובי לחלוטין, מעין "קירוב לבבות", "ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה". אך לאמיתו של דבר אין הדבר כן. "היהודים החדשים" אינם מחפשים הקלות בהלכה שכן אין הם מכירים כלל בסמכותה. כאשר הכלל "כוח דהיתרא עדיף" (ביצה ב) מגויס למען התורה – גם כשהדבר כרוך בשינויים מרחיקי לכת – הדבר חשוב וראוי. בנקודה זו אני אכן מצדד בפעולתו הקדחתנית של הרב פכטר בכיוונים אלו ואף בדיונו האחרון בעניין הקטניות שהזכיר במאמרו. אך טעות היא לחשוב שיש כאן קירוב של תורת ישראל ליהודים החדשים שאינם רוצים ומעוניינים בתביעותיה, אלא למען מילוי חללים תרבותיים ופולקלוריסטיים.

קירוב תורת ישראל לכלל היהודים בעם ישראל, שבעונותינו הרבים רוב מניינם ובניינם הוא פרי תקופת השמד שבאירופה שעליה הכריזו "גדול המחטיאו יותר מההורגו", ייעשה בעיקר על ידי העמדת אלטרנטיבה יהודית ראויה, במסגרת העם היושב בציון במדינתו הריבונית. עימות חזיתי כסכינא חריפתא בין האידיאולוגיות יעמיד יהדות שאינה מתרפסת ואופורטוניסטית, וישמש אלטרנטיבה ראויה ל"יהודי החדש". עמדה כזו כלל אינה מפריעה לקיום המשותף על פלטפורמה מדינית אחת. דא עקא, היהדות הדתית בת זמננו על גווניה השונים אינה יכולה להציב עמדה כזו שכן היא זוהמה מרצונה או בעל כורחה בכל הרעות החולות של התרבות החילונית, ואכמ"ל.

עמוס ברדע

ד"ר עמוס ברדע הוא מרצה בפקולטה להנדסה במכון הטכנולוגי חולון, HIT

————–

נלחם עם עצמו

עידו פכטר משיב:

ידידי הרב ד"ר עמוס ברדע הציג את העמדה הדתית הקלאסית, המתבדלת והמסתגרת (ואולי גם הלוחמת) ביחס לחילון, הידועה במחוזותינו. איתה, אני מודה, אין בכוחי להתווכח.

אני מכיר בלגיטימיות שלה ולא מוצא דרך לשלול אותה על הסף מבחינה לוגית. טענתי במאמר הייתה שהמציאות טופחת לאוחזים בה על פניהם. למאמין בהתגשמות חזון הגאולה בדורנו קשה להחזיק בטיעון כי החילון איננו יותר מאפיקורסות. כיצד קורה שהגאולה הלאומית, שלפי ברדע כרוכה עם הזהות הדתית, הגיעה דווקא על ידי החילון, שממשיך ומכה שורשים?

ברדע ציטט את הרב סולובייצ'יק; אני דווקא אחזתי בשולי גלימתו הרעיונית של הרב קוק שניסה לחדור לליבו של החילון, להבין אותו ולהגיב לו. הבעיה היא שרבים היום מחזיקים בדעותיו של הרב קוק כאילו נכתבו היום, מבלי לתת את הדעת כיצד לתרגם אותן לתרבות וללשון של ימינו. את הקפיצה הזאת ביקשתי אני לעשות. האם אני בוודאות צודק? אינני צודק יותר מברדע אך גם לא פחות ממנו. אין בימינו נביאים שיפענחו עבורנו את התופעות ההיסטוריות. כל שביכולתנו הוא להתבונן במציאות הישראלית והכלל־עולמית ולחשוב מה ה' דורש מעמנו בעת הזו.

וכאן ראוי להעיר על נקודה חשובה. ברדע מסיים תגובתו במשפט לאקוני שלדעתי עומד בשורש העניין. חילון איננו רק עניין סוציולוגי. אצל כל מי שחי בעידן המודרני, ופתוח להשכלה ולמדעים (כמו ברדע עצמו), טמון למעשה חילוני. שהרי מהו שורש החילון? השחרור מא־לוהים ועמידת האדם בזכות עצמו. האם אין אנו, הציבור הדתי, שותפים לכך? האם לא השתחררנו מהתלות בא־לוהים כאשר פיתחנו לעצמנו תרופות שירפאו אותנו, תעשייה וטכנולוגיה שיספקו לנו את כל מחסורנו? האם אין אנו מעמידים את האדם וחוש ביקורתו במרכז כאשר אפילו את ספרות הקודש שלנו – תלמוד, הלכה ומקרא – אנו לומדים וחוקרים באוניברסיטאות (בכלי המדע החילוניים!)? האם אין אנו נפרדים מא־לוהים כאשר אנו עוסקים בחיי שעה במקום בתורה, לכתחילה ולא בדיעבד?

בעומק העניין, מאמרי שדן בתופעת החילון איננו התכתבות עם מגזר כזה או אחר, אלא עם עצמנו, עם אותו חלק בחיים שלנו שמזדהה עם ההשכלה ועם העולם המודרני. על כן, הדוגל בהתבדלות והסתגרות מהעולם הזה למעשה מתבדל מעצמו וחי בסוג של דיכוטומיה. חיים שכאלה לא יחזיקו זמן רב והם יביאו את האדם עד מהרה לסטייה לאחת משתי הקיצונויות – התחרדות או חילון טוטאלי. הניסיון לחבר בין העולמות, להציע קרקע רחבה שתכיל את שני העולמות, היא הסיכוי היחיד שלנו להפוך את הדיאלקטיקה של חיינו להרמוניה, להשיב את השפיות לנפש הקרועה של הדתיות המודרנית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב בסיון תשע"ד, 20.6.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-20 ביוני 2014,ב-גיליון קרח תשע"ד - 880, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אנשי רוח צעירים, אמרת?
    הרבה רוח הייתה שם.
    אנשים, בקושי.

    שאפו אריאל.

  2. יישר כוחו של הרב ד"ר עמוס ברדע על דבריו הבהירים והברורים! הדברים פשוטים ביותר ואפילו לא היה צריך להביא דוגמאות מהרב סולוביצ'יק בשביל זה ,דבריו הם בבחינת "פשיטא! מהו דתימא?"

    מה שמוזר כאן זה במחילת כת"ר תגובתו של הרב עדו פכטר

    בדיוק כמו מאמרו המקורי שהיה תמוה מכמה וכמה בחינות תגובתו עוד יותר מעלה תמיהות:

    הוא כותב כאן שמאמרו לא יועד כלפי היחס למגזר סוציולוגי אלא על ה"חילוני שבנפש" שקיים לדבריו בכל אדם דתי שבעצם נפשו קרועה בין יראת ה' לבין עצמאות מחשבתו וכו' וכו' ,אבל:

    1.המאמר שלו עצמו אכן עסק בחילוניות כתופעה אך גם הרבה מאוד גם בחילונים כציבור ,כל תחילת מאמרו שעסק בבירור ההלכתי של גדר "תינוק שנשבה" היה על כך וכן סוף המאמר שעסק בהתאמת ההלכה גם לפי הסטנדרטים של "מנהג ישראל" של הציבור החילוני אז איך פתאום הרב פכטר בעצם מסכם בתגובתו כאן שמאמרו "בעומק" התכוון לא למגזר החילוני הקונקרטי אלא ל"לחילון שבתוכנו"???

    הרב פכטר ממש מוציא מידי פשוטו את מאמרו שלו ובמחילת כבוד תורתו הדברים מתקבלים באור תמוה ומבולבל ונראה הדבר כאילו הוא מדבר לא על המאמר שכולנו קראנו ושאליו הגיב הרב ברדע
    אתמההה.

    2.הרב פכטר מתאר כחלק מתהליך החילון את הדברים הבאים :"פיתחנו לעצמינו תרופות שירפאו אותנו ,תעשיה וטכנולוגיה שתדאג לכל מחסורנו" ואני הקטן שואל:האם עד תהליכי החילון ש המאות האחרונות לא פיתחו תרופות ולא היה עלם רפואי ולא היו פיתוחים טכנולוגיים ולו פרימיטיביים "כדי לדאוג לכל מחסורנו"? הנעלם מעינו הבדולח "ספר הרפואות" שחז"ל אומרים שחזקיהו המלך הסתיר?

    נכון שהתרופות של ימינו והטכנולוגיה של ימינו מפותחים עשרות מונים מקודמיהן אבל על כל פנים עד עכשיו היייתה בעולם שממה?

    3.וההמשך תמוה במיוחד :הרב פכטר כותב כדבר פשוט ש"אנחנו" לומדים את כתבי הקודש שלנו התנ"ך והתלמוד בכלים חילוניים-מאן דכר שמיה? מי זה "אנחנו" בדיוק? רוב ככל הציבור הדתי ולא רק החרדי דוחה את ביקורת המקרא כאפיקורסות וכפירה בתורה מן השמיים ובקדושתה

    באף בית ספר דתי ובאף ישיבה לא לומדים את ביקורת המקרא כשיטה ויותר נכון לומר שלומדים עליה בכדי לדעת איך להתייחס אליה ומדוע היא שגויה אך לא לומדים תורה לפי מתודה זו

    באשר למחקר התלמודי יש מעט ישיבות שלומדים לפי המתודות שלו את שיעורי הגמרא הסדירים מכיוון שסוף כל סוף אם מורידים כמה וכמה בעיות יש במחקר זה דברים קבילים מבחינה אמונית ולא מדובר בבסיס קלוקל לגמרי כמו בחקר המקרא

    ובכל זאת לא מדובר בלימוד המיינסטרימי והמקובל בפי כל שאפשר לומר עליו "אנחנו לומדים כך"

    האם הרב פכטר בדבריו על הציבור הדתי["אנחנו"] מתכוון לאולי אחוז וחצי ממנו?

    בקיצור צריך עיון גדול על מאמרו המקורי של הרב פכטר וצריך עיון גדול מאוד על תגובתו לתגובה שנאמרה עליו

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: