מהפכה של מוסיקה, זעם וכלום | יותם יזרעאלי

בשנות השישים "הרולינג סטונס" הוצגו כמהפכנים הפועלים כנגד הממסד; ב־2007 הם הרוויחו 437 מיליון דולר בסבב הופעות אחד. על תהליכי ההתברגנות של תרבות הרוקנרול בהשוואה לנבואה המקראית

בסבב ההופעות הבינלאומי הראשון של להקת "הרולינג סטונס" ב־1967, רגע לפני עלייתם לבמה בסן־פרנסיסקו, הציגו שני סטודנטים את הלהקה עם הנאום הבא:

ברוכים הבאים לעמיתינו הרולינג סטונס, שותפינו במאבק הנואש נגד המופרעים שאוחזים בכוח השלטון. דור המהפכה של העולם שומע את המוסיקה שלכם ומקבל ממנה את ההשראה להמשיך ולפעול. אנחנו נלחמים באמצעות להקות גרילה נגד הפלישה האימפריאליסטית באסיה ודרום אמריקה, ואנחנו רועמים ורועשים בהופעות רוקנרול בכל אתר ואתר… הם מכנים אותנו נושרים ודפוקים ופאנקיסטים ומסטולים ומטיחים לעברנו טונות של סחי. בוויטנאם הם מפילים עלינו פצצות ובאמריקה הם מנסים לגרום לנו להתמסד. אבל הממזרים האלה שומעים אותנו מקשיבים לכם בטרנזיסטורים הקטנים שלנו ברחובות וברדיו והם יודעים שהם לא יוכלו לברוח מהדם והאש של המהפכה האנרכיסטית.

אנחנו ננגן את המוסיקה שלכם במצעדים של רוקנרול אל עבר חומות מתקני־הכליאה ונשחרר את כל האסירים, כשנקרע לגזרים את מוסדות החינוך ונשחרר את כל התלמידים, כשנפיל את בסיסי הצבא ונשריין את כל העניים, ונכונן חברה חדשה מתוך האפר של שריפותינו.

חברים, אתם תחזרו לארץ הזאת (מסבב ההופעות באירופה. י"י) כשהיא חופשייה מהרודנות של הממשל ואתם תנגנו את המוסיקה המרהיבה שלכם במפעלים שמנוהלים על ידי העובדים, באולמות הריקים של בנייני העיריות, על חורבותיהן של תחנות משטרה ומתחת לגופות התלויות של הכמרים… הו אבנים מתגלגלות, קליפורניה שומעת את המסר שלכם!
ת ח י  ה מ ה פ כ ה! ! !

(תרגום: י"י)

כמעט חמישים שנים עברו מאז, והנה האבנים האלה התגלגלו במסגרת סבב ההופעות העולמי שלהם לביקור גם אצלנו. האם מישהו מעלה על דעתו שכך יציגו אותם לפני עלייתם לבמה בפארק הירקון? התשובה היא כמובן שלילית, אבל לא מכיוון שתוכן הדברים איננו ממלכתי (ההופעה כשלעצמה אינה מחויבת לקוד ממלכתי כלשהו) אלא מכיוון שאלה אינם אותם זמנים, ולמען האמת אלה אינם אותם רולינג סטונס שהחלו את המסע שלהם לפני כמעט יובל שנים. מספיק להזכיר את מחירי הכרטיסים (700 ש"ח ומעלה) בשביל להבין שמשהו לגמרי השתבש במהפכה שאותה קיוו להוביל. כדי להבין מה השתבש, למה ואיך, ניגש רגע לנתח את הנאום הזה ולחלץ מתוכו את המאפיינים הייחודיים שמייצגים את האידיאולוגיה של עולם הרוק.

 סימפוניית המחאה הפכה לתזמורת החצר של המלך. הרולינג סטונס בישראל, 2014 צילום: EPA

סימפוניית המחאה הפכה לתזמורת החצר של המלך. הרולינג סטונס בישראל, 2014 צילום: EPA

רוק ומשיחיות

מבחינה ספרותית זהו טקסט אפוקליפטי. אין בו אמנם עצמות יבשות שקמות לתחייה אל תוך סדר קוסמי חדש בקנה מידה בריאתי, לא יהודי (אחרית הימים) ולא נוצרי (עידן הגלוריה), אבל יש בו מטענים רגשיים ויסודות של יום הדין, גם אם זהו "יום דין" שמתרחש בתוך ההיסטוריה, גם אם זוהי מהפכה אנושית ולא רק א־לוהית. במילים אחרות, התנופה הדתית של הטקסט היא פועל יוצא של הטענה שלו לתוקף מוחלט.

לפרשנות הזו יש סימוכין גם במחקר הסוציולוגי. הסוציולוג והמוסיקולוג פיטר ויק 
(Wick, Cambridge 1990) מנסח זאת כך:

עם התנפצותה של התדמית האמריקנית הערכית לאור זוועות המלחמה בוויטנאם, הדור הצעיר של אמריקה ראה בכוכבי הרוק שלו את נביאיה ומוביליה של המהפכה האנטי־קפיטליסטית הנדרשת, שנחוותה על ידי ציבור המאזינים בקנה מידה אפוקליפטי… מוסיקת הרוק הייתה לפצצת זמן, שמתקתקת בקול רם וחזק נגד המכניזם של הסמכות. היא נתפסה כמקור הכוח שיניע את השינוי החברתי מהר יותר, ויטען את המצברים של הפנטזיה החברתית (תרגום: י“י).

ראשית נשים לב שלראשונה בתולדותיה, מוסיקת הרוק הוצבה בקונטקסט שכבר לא היה קשור למושגים של מוסיקה, אלא למושגים של פוליטיקה. “כנגד ממסדי הסמכות השונים“, ממשיך ויק, “היוצרים והצרכנים של תרבות הרוק תפסו עצמם עומדים בקהילה מאוחדת. מתחת לפני הצלילים והמקצבים הם חברו יחד למה שנדמה להם ככוח שהיה בפוזיציה לפוצץ את המסגרת החברתית כולה“.

ויק איננו הוגה בתוך חלל ריק. גם הסוציולוג הישראלי פרופ‘ מוטי רגב (דביר, 1995) עומד על כך שהמאפיינים שהבדילו את מוסיקת הרוק מן ההגדרה הרחבה יותר של המוסיקה הפופולרית, ומה שהתיר לה להתקבל בשדה התרבותי כאמנות חשובה ואיכותית, היו האמירה התרבותית הנחרצת והאידיאולוגיה החתרנית שלה. כנגד החברה השמרנית והקפיטליסטית שמהנדסת את נתיניה להיות אזרחים מועילים מבחינה כלכלית (היינו צרכנים) וממושמעים מבחינה חוקית, מוסיקת הרוק מייצרת מרדנות וחתרנות מתמדת. היא יוצאת כנגד כל מה שנתפס כ“מרובע“ וכשייך ל“עולם המבוגרים“, כנגד כל מה שנחשב לשגרתי, מקובל, קונפורמי ונורמטיבי. מעריציה יצאו למבצע חובק כול של ניפוץ פסלים, ואפילו הריקוד, הרעש והמיניות יוצאים נגד כל מה שנתפס ככבד, מאופק ושמרני. לדעתו של רגב, מאפיינים אלה הם שהקנו לה את המעמד ה“אותנטי“ המבדיל אותה מתרבות ההמון, והם שעומדים בבסיס המשמעות החברתית החשובה שלה בימי הזוהר שלה.

אלה לא פירושים אנכרוניסטיים. ב־1968 כתב מבקר המוסיקה רוברט סם־אנסונס ב־Time Magazine שהרוק “אינו רק סוג מסוים מתוך מוסיקת הפופ, כי אם סימפוניה אחת ארוכה של מחאה… קריאה הזועקת למערכת ערכים חדשה… המנון של מהפכה“ (תרגום: י“י). במילים אחרות, הרוקנרול, עוד משחר ימיו, היווה פונקציה חברתית שהתארגנה סביב המדיום המוסיקלי, כשהוא הרבה יותר מרק ז‘אנר בו.

אפשר אם כן לומר שבתרבות הרוקנרול קיימים יסודות ברורים של משיחיות, ורבים מהשותפים לאידיאולוגיה של הרוק אמדו את משקלה ההיסטורי של התופעה בקנה מידה מקראי. השימוש של ויק במונחים כגון “נביאיה של המהפכה“ איננו מקרי, וגם איננו יחידאי. את בוב דילן כינו “ישעיהו עם הגיטרה“; תרבות השוליים שהתארגנה סביב הופעותיהם של ה“גרייטפול דד“ ביקשה לכונן את החוקים ואת הערכים של העולם החדש שהלהקה נתפסה כמבשרת שלו, ואלבומיהם היו לגוספל החדש; באפריקה (!) שיריו של בוב מארלי זוכים למעמד של בשורה דתית; אל קברו של ג‘ים מוריסון בפריז מגיעים עשרות צליינים בשנה, ודוגמאות מקומיות כגון יצירתם של מאיר אריאל, של אהוד בנאי או של גבריאל בלחסן מספקות גם הן כר פורה לפירושים טקסטואליים דומים.

עדיין אפוא יש להקשות ולשאול, האם כל אדם כריזמטי שנושא מסר של מהפכה ראוי להיקרא נביא? האם לא הופסקה הנבואה עם מותו של מלאכי, כאמרה הידועה, “משמתו הנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה הנבואה מישראל“? האם הנבואה העברית לא מתוחמת בתקופה היסטורית ובאזור גאו־פוליטי ספציפיים? האם היא לא עלתה וירדה מבמת ההיסטוריה כשהיא מותירה את המפתחות לחכמים ולמפרשים שבאו אחריה? עבור סוציולוג כפיטר ויק השימוש במושג הנבואה הוא תוצר של סגנון פואטי, אבל אני סבור שההשוואה הזו היא לא רק פואטית, ושקיים דמיון איכותי ופונקציונלי בין התופעות, ולכן עליי להגדיר תחילה על איזו נבואה מדובר כאן.

ז'אנר של דיבור

בתחילת ספרו "הנביאים" מבקש הפילוסוף אברהם יהושע השל להבין איזה סוג של אדם הוא הנביא. הוא מתעסק בדמות הנביא המקראית, אבל נקודת המבט הפסיכולוגית שהוא נוקט מביאה אותו לידי שרטוט של אופי אנושי שיכול להתקיים בכל זמן ומקום, ללא תלות בהקשר תרבותי או חברתי כזה או אחר:

הנביא לוקח אותנו אל הטינופת. העולם הינו מקום נשגב, מלא ביופי, אבל הנביא מזועזע וזועק כאילו העולם כולו חורבה. עבורנו, סוגי הפשעים שממלאים את הנביאים בחוסר שביעות רצון אינם מעבר למה שאנחנו מגדירים כנורמלי. עבורנו עוולות החברה "בסך הכול" פוגעות ברווחת הכלל, אבל עבור הנביא זו מכת מוות. מרוחק מן העיסוק בהרמוניה הקוסמית, הנביא איננו מודאג ממצבו של העולם הטבעי. הנביא עסוק רק במצבה של ההיסטוריה, וההיסטוריה נטולת נחת. בעוד אנשי דת אחרים מתעסקים בכאן ובעכשיו, הנביא רואה את הסוף. הוא אמנם אנושי, אבל הוא משמיע תווים שהם אוקטבה אחת גבוהה מדי עבור האוזן האנושית. הוא חווה רגעים שהם מעבר להבנתנו. הוא איננו "קדוש מזמר" ולא "משורר מטיף מוסר", הוא תוקפן של השכל. ועם כל זאת, מאחורי הסגפנות שלו קיימת אהבה וחמלה למין האנושי, ואין כמעט נביא שמתחיל עם מסר של אבדון ולא מסיים עם מסר של התפייסות ותקווה (תרגום: י"י).

הנבואה אליבא דהשל היא אפוא ז'אנר של דיבור. זוהי פונקציה חברתית שיכולים למלא אותה מנהיגים, מדענים, מהפכנים ואמנים. אכן, גם במקרא לא כל הנביאים "עבדו" בלהיות נביאים. חלקם היו חקלאים, בוקרים, מצביאים או כהנים, ונבואתם הייתה פועל יוצא של מסר שבוער בעצמות.

בנוסף להיבט הפסיכולוגיסטי של השל, מתברר שגם מבחינה היסטורית לנבואה היו שלוחות מעבר לתקופת המקרא. ישנם מקרים שבהם קמו אישים והכריזו על עצמם כנביאים שליחי האל, כגון הנביא מוחמד במאה השביעית. עוד לפניו, בתחילת המאה הראשונה לספירה, ישוע מנצרת מתנהג בצורה שמזכירה את התנהלותם של נביאי הכתב, אלא שבתיאולוגיה הנוצרית שהתפתחה לאחר מותו הוא נתפס כמשיח וכבנו של הא־לוהים, ולא כנביא.

דמויות אלה אמנם עומדות בבסיסן של דתות חדשות, אבל לא צריך לייסד דת בשביל להיחשב לנביא. במאמרו "העוד ייתכנו נביאים?" משה אידל מציין ששפע הכתבים של רבי אברהם אבולעפיה, למשל, העובדה שהם נלמדו על ידי הרמ"ק ור' חיים ויטאל והפולמוסים שנתעוררו סביבם, כולם כאחד מעידים על האמונה המתמשכת בקרב יהודים באפשרות הפרטית להשיג נבואה גם לאחר העידן המקראי, אמונה שהעסיקה עוד לפני ר"א אבולעפיה גם את הרמב"ם ופילוסופים בני זמנו. הופעתן המאוחרת יותר של דמויות כגון נתן העזתי ושבתאי צבי וההטבעה שהטביעו במרקם ההיסטוריה היהודית רק מחזקות עמדה זו. אלה דוגמאות לנבואה כמדרגה רוחנית בעבודה הדתית.

אבל גם דגמים "מחולנים" יותר של נבואה, כאלה שאינם מתנבאים בהקשר דתי ספציפי אבל באמירותיהם טוענים לתוקף אבסולוטי, זכו להתקבל ולהכות שורש בתודעה ההיסטורית היהודית, בעיקר בהגות הפוליטית שהניבה הציונות ובספרות העברית המתחדשת. התנועה הציונית זימנה להיסטוריה העברית מגוון של "נביאים חילונים". ברשימה מצומצמת ניתן למנות את אחד העם, ביאליק, ברנר, גורדון, בובר, אצ"ג ואחרים. בספרו "נביאים לעמם ולאנושות" כותב אליעזר שביד על גורדון ובני דורו:

הופעתו של אהרון דוד גורדון בעלייה השנייה הייתה נבואית. פשוטו כמשמעו המקראי הקלאסי: איש הרוח, שרוח אלוהים דוברת בו. בתודעת השליחות שרוח מפעמתה הוא לא היה היחיד, לא בעלייה השנייה ולא בדורו. היו בדור ההוא יותר נביאים שפעלו בתודעת שליחות רוחנית מכפי שאנו נוטים להאמין בזמננו המחולן. מבחינה מסוימת הייתה העלייה השנייה, ובמידה רבה גם העלייה השלישית, עלייה שרוח נבואה מפעמת ברוב יחידיה.

בזירה הספרותית, קונוונציית ה"משורר כנביא" זכתה להשמה רחבת היקף בשירה העברית, הן בדימוי העצמי של המשוררים והן בעיני ציבור הקוראים, ועל־פיה הנביא הוא זה שקורא קריאה מפוכחת אל עבר ההמון השאנן והעיוור לצו־השעה, או מנגד, הנביא הינו מי שמיטיב לבטא את גודל השעה ההיסטורית ובניסוחיו מתמיר אותה לממדים מיתיים או דתיים (כמו במקרה של בוב מארלי).

על חלק משיריו של ביאליק – "אכן חציר העם" (1897), "הדבר האחרון" (יידיש, 1902), "בעיר ההרגה" (1903), "דבר" (1904) ושירים נוספים – נאמר שהם מהווים המשך ישיר לספרי הנבואה, והיו מי שטענו שיש לצרפם כפרקים חדשים בתנ"ך. לדברי דן מירון (New־York, 2000), “מבחינת הז‘אנר שלהם הם לא התאימו לאף ז‘אנר אירופאי והם גם לא היו לא אפיים ולא מימטיים וגם לא ליריים ואקספרסיוניסטיים. מבחינה ספרותית הם היו שייכים למסורת העתיקה העברית של הנבואה המקראית“ (תרגום: י“י). את הזיקה העמוקה שנוצרה בין הספרות העברית לנבואה מסביר מירון בכך שהספרות העברית ראתה עצמה כמייצגת תחליפים ליהדות המסורתית, והרשתה לעצמה ליטול את אצטלת הנביא על־מנת לצאת נגד התחלואים של התרבות המתחדשת לקראת המודרנה. “נבואתה הייתה מבחינתה אפשרית ולגיטימית למרות שהייתה זו נבואה ללא אל, שליחות ללא שולח טרנסצנדנטאלי“ (שם).

מובן שיש מקום להתווכח על עומק הזיקה שבין המופעים הנבואיים המחולנים לבין הנבואה הקדומה, ובשם ההגינות ראוי לציין שלא הייתה תמימות דעים בנושאים הללו, לא בשעתם ולא בימינו. אל לנו לשכוח את אמירתו העוקצנית של מבקר הספרות דאז דוד פרישמן, שעל ההמולה הנבואית סביב שיריו של ביאליק כתב פעם במכתב לגיסתו ש“ביאליק התנבא לנו לאחרונה מעט יותר מדי“.

ההתייחסויות הנ“ל (וניתן היה להזכיר גם אחרים) אינן מובאות אלא כדי להמחיש עד כמה החיות הסמנטית של המושג הנבואי ממשיכה לפעום בליבת התודעה היהודית גם בימינו, בתכלית הריחוק מן התקופה המקראית, ואפילו מחוץ לשדה של השיח הדתי־תיאולוגי. חיות סמנטית דומה קיימת גם בתודעה של העולם הנוצרי, אם כי הדימוי הנבואי מתחלף לעתים עם הדימוי של הגוספל (שגם לו יש ביטויים בעולם הרוקנרול, בעיקר בפולק־קאנטרי). ואם מושג הנביא נדד אל מחוזות משכיליים ומחולנים, אין סיבה שלא ימשיך לנדוד גם אל מחוזות של תרבות פופולרית, בצורתם של נביאי המהפכה שתרבות הרוקנרול ביקשה לקדם.

משוגע איש הרוח

מן האקטיביזם הפוליטי נגזרים גם מאפיינים נוספים המתקיימים בשתי התופעות. רגב עומד על כך שהאידיאולוגיה החתרנית של הרוק מתבטאת גם מבחינה חזותית. סגנונות הלבוש ועיצוב השיער מהווים מרכיב חשוב במסר של אנשי הרוק. שפת הגוף שמדגישה יצריות, חושניות, אלימות והחצנה בוטה של רגשות ותחושות מהווה אנטיתזה חריפה למוסכמות החברתיות הנוקשות שכנגדן יוצאים אנשי הרוק. מתוך כך מהדהדים דבריו של הושע, "אויל הנביא, משוגע איש הרוח" (הושע ט ז).

כתופעה דתית הנבואה אמנם לא התאפיינה ב"הפקרות" אידיאולוגית, אבל לא פעם הנביאים עשו שימוש קיצוני בגופם כדי להעביר את מסריהם, דוגמת ישעיהו שהתהלך יחף ועירום במשך שלוש שנים (ישעיהו כ), ירמיהו שהתהלך עם מוסרות ומוטות על צווארו (ירמיהו כז) או יחזקאל שכלא עצמו בעבותות וקשר את לשונו בציבור (יחזקאל ג). הביטוי הדרמתי הוא כלי מכריע בידי הפרפורמר הפוליטי בהיותו מרתק, מסקרן ומעורר השראה והערצה. קווי דמיון נוספים הם נדידה בין אתרים, עמידה על במה, חוגי מעריצים, השימוש במדיום השירה, השימוש במוסיקה, הטראנס, האקסטזה והרטוריקה של הפאתוס.

הסקירה הנ"ל איננה ממצה, והיא מוגשת כאן בגדר הזמנה ראשונית לזהות את הקשרים, כאשר מובן שדיון מעמיק יותר יחשוף גם הבדלים בין התופעות. אחד מן ההבדלים הללו מחייב התייחסות, והוא קשור לסיבה שבשלה לא נשמע נאום אפוקליפטי נוסח קליפורניה 1967 בהופעה בישראל. נשאלת השאלה כיצד תופעה אחת התברגה כאחד הצירים אשר סביבם התארגנה מערכת הערכים המוסרית של העולם המערבי, גם כעבור אלפיים שנים – בעוד התופעה השנייה, כעבור כמה עשורים בלבד התברגנה לחלוטין ונבלעה בתוך אותו ממסד שאותו ביקשה להחרים?

הפתרון לשאלה מונח בקונטקסטים ההיסטוריים שבהם התופעות מתקיימות, ובמגמות ההפוכות של שני סוגי ה"נביאים" ביחסם אל מרכזי השלטון. כוחם של נביאי ישראל הלך והתעצם ככל שהם התרחקו מן השררה, ומגמת ההתרחקות הזו ניכרת מטיפוסים "בינוניים" כגון גד ונתן שפעלו בחצרות המלך וכן מהטיפוסים ה"קלאסיים" של נביאי הכתב כגון עמוס וירמיהו. גם נביאי הרוקנרול ינקו עוצמה מן ההתנגדות לממסד, אבל ההתקבלות המיידית שלהם בחברה, תהליך שנביאי ישראל לא זכו לראות, הייתה בעוכרם. נראה איך הפרדיגמה הזו מיושמת בדוגמה של הרולינג סטונס.

נביא בעירו סופו להתקלקל

בדצמבר 2003 הוענק למיק ג'אגר תואר האצולה "סר" בידי הנסיך מווילס כאות לתרומתו רבת השנים לעולם המוסיקה (בכך הצטרף למעמדם של פול מקרטני ואלטון ג'ון). בסתיו 2006 הופיעו סר מיק ולהקתו בתיאטרון "ביקון" בניו־יורק בפני קהל נלהב שכלל גם את הזוג הנשיאותי לשעבר ביל והילרי קלינטון. המעמד ההיסטורי הפך למיתולוגי עקב צילומו ותיעודו בסרט של מרטין סקורסזה, הנושא את שם הלהקה "האבנים המתגלגלות" (סקורסזה, 2008). שנה קודם לצאת הסרט הרוויחו חברי הלהקה 437 מיליון דולר בסבב הופעות אחד, שנרשם בספר השיאים של גינס כ"סיבוב ההופעות האבסורדי ביותר בתולדות הרוק". הצלחה זו של חברי הלהקה אומרת דרשני, במיוחד אם מביאים בחשבון את אותו נאום אפוקליפטי שאיתו פתחנו מ־1967. מה בדיוק קרה לנביאיה ומוביליה של המהפכה? האם אכן התחוללה הטרנספורמציה החברתית הנדרשת, או שמא הפכה "סימפוניית המחאה המתמשכת", כפי שתוארה לעיל, לתזמורת החצר של המלך?

הדעות על כך חלוקות. שותפו ללהקה, הגיטריסט קית ריצ'רדס, ביקר את החלטתו של ג'אגר לקבל את תואר הכבוד ה"עלוב", לדבריו, ואפילו הביע חוסר רצון לשוב ולהופיע עמו בטענה ש"לא זו דרכם של האבנים המתגלגלות". בכתב העת "Rolling Stone“ (דצמבר 2004) הוא צוטט כמצהיר ש“אילו לי היו מציעים את התואר הייתי מראה להם איפה לשים אותו“. ג‘אגר, לעומת זאת, הצדיק את קבלת התואר בטענה ש“הממסד כפי שהכרנו אותו כבר לא קיים“.

הצל“שים המלכותיים באנגליה מהווים את הגושפנקא האולטימטיבית להתקבלות בשדה התרבות הגבוהה, אבל ההתייחסות אליהם בעולם הרוק שנויה במחלוקת. דיוויד בואי דחה את קבלת התואר בשנת 2000, ואילו אריק קלפטון בירך על התואר שהוצע לו בשנת 2004. בדבריו של קלפטון לאחר הטקס טמונה אמירה שונה מזו של ג‘אגר. “בתור ילד לא הייתי יכול לקבל את התואר“, הוא אומר, “הייתי אז נגד הממסד. אבל כיום כבר גדלתי, ואני באמת חושב שזה דבר חשוב להיות מסוגל להוות סוג של דוגמה“ (“"Rolling־Stone, שם). לדברי ג‘אגר הממסד הוא שהשתנה; מוסיקת הרוק ממלאת כיום תפקיד אחר מבעבר ומערכת הציפיות ממנה השתנתה. לדברי קלפטון הוא עצמו השתנה; האופן שבו הוא תופס את הממסד ואת הדרכים שיש לעבוד מולו השתנה. ואילו לדברי ריצ‘רדס ובואי – המאבק ממשיך.

בשל גילויים כגון אלה רגב דוחה בסופו של דבר את הפרשנות שרואה מלכתחילה את תופעת הרוק כחלק ממאבק ביקורתי נגד המציאות החברתית, כלומר את כל ההיפותזה שהוצגה עד כה. לטענתו, המאבק של הרוק התנהל מלכתחילה בתוך כללי המשחק של החברה השולטת, והשאיפה של יצרני הרוק וצרכניו הייתה בעצם להיחשב לגיטימיים בשדה התרבותי המקובל. במובן זה תרבות הרוק נחלה הצלחה רבה, אולם במובן האידיאולוגי – בדומה לתנועות מהפכניות אחרות באמנות או בתחומים אחרים – היא מימשה רק באופן חלקי ביותר את הבטחתה לשידוד מערכות. פיטר ויק מסייג אף הוא את דבריו וחותם את הפרק על האידיאולוגיה המהפכנית של הרוק בציטוט שלקוח מביקורת מוסיקלית בעיתון של השמאל החדש “Ramparts“ בשנת 1970. על פי ויק דבריו של המבקר רלוונטיים גם היום:

הבעיה שמוסיקת הרוק סובלת ממנה יותר מכול היא "רוח המהפכה" שלה, זהו החלום הסכיזופרני שלה שמורכב ממשאלת־לב ואשליה־עצמית. כל שנדרש הוא להתבונן מקרוב בממסד, ולראות שהוא כולו עשוי גומי – הוא מסתגל על־ידי התפשטות כלפי חוץ, על־ידי ההימתחות הלאה והבליעה של כל הגוזמות והסטיות הקיצוניות… וכך, בשנייה שבה האדם הכועס מקבל את מנת חלקו של האקשן, הוא נרגע, ומשלם מס־שפתיים למהפכה. מהפכה של מוסיקה, זעם וכלום (תרגום י"י). 

ההבדל המהותי ביותר אפוא בין התקבלות נביאי הרוק להתקבלות נביאי ישראל הוא שהרוק צמח מתוך וכנגד תרבות קפיטליסטית שבולעת הכול, לרבות מה שיוצא כנגדה. באופן פרדוקסלי, התקבלותה הטרנס־היסטורית של הנבואה העברית טמונה בכישלונה להתקבל בימיה בקנה מידה מספק, ובהכרה החברתית בדיעבד עקב התולדות הפוליטיות של הכישלון הזה, שכן רק אחרי החורבן החלו הנביאים לעבור תהליך קאנוני, אחרי שכבר היה מאוחר מדי. על כן נאמר: אין נביא בעירו.

אבל ההיפך הגמור הוא הנכון עבור תרבות הרוק, והוא פרדוקסלי לא פחות: הצלחתה המיידית והמסיבית, בין היתר בשל תעשיית תרבות ההמונים, טומנת בחובה את כישלונה במימוש מטרותיה וחלומותיה. ייתכן שהמסקנה היא שנביא בעירו, שמתקבל – בהכרח גם מתקלקל. ואולם, למען ההגינות נזכור שגם מטרותיה האידיאליות של הנבואה המקראית מעולם לא מומשו באופן מלא. כך או כך, המסרים החברתיים והפוליטיים הן של נביאי ישראל והן של הרוק, אם דומים הם או שונים, מהווים עבור האדם שוחר הצדק מעין מפה של אידיאלים שעל־פיה הוא יכול לנווט. ואידיאלים, כידוע, בדומה לדבריו של הרב קוק על מצוות התורה, הם ככוכבים – לא ניתן להגיע אליהם, אבל ניתן ללכת לאורם.

יותם יזרעאלי הוא מסטרנט בתוכנית הבינתחומית לחקר דתות באוניברסיטת תל־אביב

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב בסיון תשע"ד, 20.6.2014

פורסמה ב-20 ביוני 2014, ב-גיליון קרח תשע"ד - 880 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: