חנייה אידיאולוגית | הרב שג"ר

מאחורי מחלוקת הרב קוק והחזון אי"ש בעניין איסור "לא תחנם", הנוגעת ליסוד היתר המכירה, עומדות השקפות מנוגדות על ישראל והעולם, הנעות בין אוטופיה להסתגרות 

כידוע, הרב קוק היה מן התומכים המרכזיים בהיתר המכירה. הוא עסק בנושא זה בכמה תשובות בספרו "משפט כהן" וכן במבוא לספר "שבת הארץ", וזאת מתוך מגמה מפורשת לתמוך ביישוב ולהקל על החקלאים. החזון אי"ש לעומת זאת התנגד להיתר בחריפות, ובספרו על הלכות שביעית הוא מעלה אחת לאחת את הסברות שהובאו כדי לתמוך בהיתר ופוסל את כולן. את הדיון הזה אין להבין בצורה שטחית כמחלוקת בין "ציונים" ל"חרדים" או בין "מקִלים" ל"מחמירים", שהדיון ההלכתי רק מחפה עליה; השיח ההלכתי עצמו מבטא הבדלים עמוקים בתפיסות העולם בין שתי דמויות אלה. אחד מהנושאים שבהם ניתן לראות זאת הוא מחלוקתם בשאלה אם איסור "לא תחנם" חל היום מן התורה או מדרבנן.

איסור לא תחנם, המופיע בתורה בהקשר של כיבוש הארץ (דברים ז, ב), התפרש על ידי חז"ל בין השאר כאיסור למכור לגוי קרקע בארץ ישראל. איסור זה הוא אחד מהבעיות ההלכתיות שמעלה היתר המכירה, שתכליתו להפקיע את איסורי השמיטה באמצעות מכירת השדות לגוי. אחת מהדרכים שמציע הרב קוק כדי להתגבר על בעיה זו היא הטענה שלפיה איסור לא תחנם, יחד עם מצוות נוספות התלויות בארץ כמו תרומות ומעשרות, נוהג בזמן הזה רק מדרבנן ולכן בשעת הדחק ניתן להקל בו. הסיבה לכך היא שמצוות אלו תלויות בקדושת הארץ, שלפי חלק מהדעות אינה חלה בזמן הזה שבו לא כל ישראל יושבים בה.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

מעכב מעשי

החזון אי"ש חולק על דעה זו, וסובר כי איסור לא תחנם אינו תלוי בקדושת הארץ, ולכן החיוב בו הוא מן התורה גם בזמן הזה. הוא מסביר זאת תוך הסתמכות על תפיסתו לגבי משמעותו של האיסור:

הדבר מוכרע בסברא, שדין זה בכלל הרצון שתהיה הארץ מיושבת מישראל ולא יחנו בארץ עובדי עבודה זרה, וארץ ישראל היא גם בגלותנו, והרי אנו חייבים בישובה ולדור בה גם בגלותנו (חזון אי“ש הלכות שביעית, סימן כד ס“ק א).

לפי החזון אי"ש, איסור לא תחנם הוא חלק ממצוות יישוב הארץ, הכוללת בתוכה את האיסור לאפשר לעובדי עבודה זרה לגור בה; ומכיוון שמצוות יישוב הארץ נוהגת גם בזמן הגלות, איסור לא תחנם חל מן התורה גם בזמן הזה (המיקוד של האיסור בעובדי עבודה זרה קשור להיתר של גר תושב, שגם בו דנים הרב קוק והחזון אי"ש. בדיון זה לא נספיק לעסוק כאן).

אך התמונה היא מורכבת יותר. בהמשך דבריו מביא החזון אי"ש ראיה נוספת לכך שאיסור לא תחנם אינו תלוי בקדושת הארץ, אלא מהווה חלק מהמאבק הגלובלי בעבודה זרה:

והדבר מבואר מפורשות ברמב"ם, שכתב "ומותר למכור להם בתים ושדות בחו״ל מפני שאינה ארצנו" (הלכות עבודה זרה י, ג). ואילו הדבר תלוי בקדושת הארץ לא שייך למיהב טעמא על היתר חו״ל, אלא לפי שאיסור ליתן להם חניה בקרקע הוא מפרטי מצות ביעור עבודה זרה, והיה ראוי למיסר אף חו״ל, אלא שאי אפשר להזהיר בכל העולם ולא הוזהרנו אלא בארצנו. אבל ביעור עבודה זרה מארצנו הוא בכל זמן, וזהו שדקדק הרמב"ם שלא נפטרנו אלא מחו״ל לפי שאינה ארצנו.

מדוע טורח הרמב"ם להסביר שאיסור לא תחנם אינו תקף בחו"ל "מפני שאינה ארצנו"? נראה מכך שלא רק שאיסור זה אינו תלוי בקדושת הארץ, אלא שגם זיקתו לארץ ישראל איננה מהותית. מצוות ביעור עבודה זרה, שאיסור לא תחנם מהווה חלק ממנה, שייכת באופן עקרוני בכל העולם; רק בגלל שהדבר אינו אפשרי, הוגבלה מצווה זו לארץ ישראל. לכן כאשר הרמב"ם מתיר את מכירת הבתים בחו"ל בנימוק שזו "אינה ארצנו", הוא לא מתכוון לומר שאיסור לא תחנם אינו שייך שם כלל; המילה "ארצנו" בהקשר זה אינה מציינת הבחנה מהותית בין ארץ ישראל לבין שאר הארצות, אלא רק הבחנה מעשית.

מעניין לראות כי לאותה המסקנה שאליה הגיע החזון אי"ש דרך הדיוק בדברי הרמב"ם הגיע גם פרופ' יעקב בלידשטיין בספרו "עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם". בלידשטיין הצביע על כך שלפי הרמב"ם הייעוד האידיאלי של עם ישראל הוא למחות את העבודה הזרה מן העולם כולו, אך בפועל החובה לממש ייעוד זה מוגבלת רק לארץ ישראל, ואין מצווה לכבוש מקומות אחרים לצורך כך. בתפיסתו של הרמב"ם הממד הלאומי כפוף לממד הדתי, שמצד עצמו הוא אוניברסלי; מכאן נובעת מסקנתו של החזון אי"ש שלפיה אין זיקה מהותית בין קדושת הארץ והמצוות התלויות בה לבין איסור לא תחנם.

פנים גלותיות

ועם זאת, נראה שבעומק הדברים תפיסתו של החזון אי"ש אינה זהה לזו של הרמב"ם. נוכל להבחין בכך אם נבחן את משמעותו של הגבלת איסור לא תחנם לארץ ישראל בלבד. כפי שראינו, החזון אי"ש נימק זאת בכך ש"אי אפשר להזהיר בכל העולם". זהו נימוק פרקטי. אצל הרמב"ם לעומת זאת, כפי שהראה בלידשטיין, הגבלה זו משקפת הכרה בכך שהמאבק בעבודה זרה הוא תהליך היסטורי ארוך טווח, שיש להניח לו להתפתח בקצב שלו: "לפנינו תופעה התואמת את צמיחת האמונה בעולם ההיסטורי, עולם בעל דינאמיקה התפתחותית הכורכת יחדיו גורמים מגורמים שונים" (בלידשטיין שם, עמ' 226).

לפי הרמב"ם, המאבק בעבודה הזרה הוא חלק מהתהליך ההיסטורי הגדול של צמיחת האמונה; אצל החזון אי"ש נראה כי נימה זו אינה קיימת. אין אצלו זכר ללהט האוטופי והאוניברסלי המפעם בהלכות מלכים של הרמב"ם. את מקומו של להט זה תופסת אנרגיה אחרת, המתבטאת בתנועה של הסתגרות והצבת גבולות בין יהודים לגויים. דבר זה מתבטא בדיון של החזון אי"ש על הגדרתו של גר תושב. גר תושב הוא גוי שלא עבר תהליך גיור מלא, אך הוא שומר על שבע מצוות בני נח ולכן מותר לו לגור בארץ. הרמב"ם מוסיף לכך תנאי נוסף: קיום המצוות של אדם זה חייב להיות מתוך אמונה בתורה ולא "מתוך הכרע הדעת" (הל' מלכים ח, יא). החזון אי"ש מסביר תנאי זה בכך שהחשש מפני שכנותו של הגוי אינו נוגע רק למעשיו, אלא גם לאמונותיו:

אם יש לו דעות כוזבות והוא משועבד לדעותיו, אף שאין בהן עבודה זרה ממש וגם הוא שומר שבע מצוות מצד היושר, אינו ראוי לקבלו לגר תושב, והרי הוא באיסור לא תחנם ובאיסור ישיבה, וקרינן בהו פן יחטיאו בכפירותם.

לדעת החזו"א גם גוי מוסרי השומר על שבע מצוות בני נח מהווה השפעה רעה, כל עוד הוא אינו מקבל עליו את אמונת ישראל. בתפיסתו ישנו פער וניגוד בין העולם הכלל אנושי לעולם היהודי, ומטרתו של איסור לא תחנם היא לשמר את הפער הזה באמצעות יצירת תחום יהודי נפרד. כך הוא מסביר גם את דעת האמוראים המחייבים גר תושב בשמירה חלקית של השבת: "לעניין שבת החמירו, דכיוון דיושב בינינו צריך להיזהר מעט, שלא יראו הרואים עובד בשבת ויפגום הרגשם בשמירת השבת". הסגירות של התחום היהודי חייבת להיות מושלמת, ולכן רק גוי שאינו פוגע בה במעשיו או בדעותיו יכול להתקבל לתוכה.

אם כן, מן האופן שבו מתאר החזון אי"ש את איסור לא תחנם נדמה שהוא מהווה תנועה של הסתגרות מפני כל השפעה זרה, ולא שלב ראשון בהפצת האמונה בכל העולם. בתפיסה זו לא תחנם מכוון רק אל המעגל היהודי, פניו להסתגרות ולא לאוניברסליות. לפי החזון אי"ש, גם כאשר איסור לא תחנם מובן כחלק ממצוות יישוב ארץ ישראל, הוא עדיין משקף תודעה גלותית.

מציאות לא שלמה

מהי עמדתו של הרב קוק בנושא זה? ברור שהוא מסכים עם החזון אי"ש על כך שמצות יישוב הארץ קיימת גם בזמן הזה; במבוא ל"שבת הארץ" הוא אף טוען שמצווה זו חשובה יותר מהמצוות התלויות בארץ, ולכן ראוי לעקוף את השמיטה באמצעות ההיתר כדי לתמוך בה. אך בניגוד לחזון אי"ש, את איסור לא תחנם כורך הרב קוק עם המצוות התלויות בארץ, ואינו רואה בו חלק ממצות יישוב ארץ ישראל. מהיכן נובעת עמדה זו?

נראה כי עמדתו של הרב קוק נובעת מהאופן שבו הוא מבין את משמעותה של קדושת ארץ ישראל, ואת יחסה למצוות התלויות בה. לפי חלק מהדעות, החיוב במצוות התלויות בארץ אינו תלוי רק בארץ עצמה, אלא גם במצב ההיסטורי והמדיני של ישראל היושבים בה. נראה כי גם הרב קוק רואה את הדברים כך: בתפיסתו, קדושת הארץ תבוא לידי ביטוי במלואה רק כשתתלווה אליה שלמות לאומית שהיא גם שלמות דתית. המצוות התלויות בארץ הן חלק ממצב שלם זה, ולכן הן מתקיימות היום רק כזיכרון והכנה לעתיד:

הצורה התמציתית של כל סדרי חיי החברה על פי המטבע הא־לוהית המתאמת אל החיים, המרחבת אותם, מטהרתם ומרוממתם אל החופש ואל הרכוז של כל האמצעים העושים את החופש למתנה טובה באמת, גנוזה היא במערכה של המצות התלויות בארץ, במקדש ובממלכה השלמה הישראלית… וכל אשר נוסיף להתבונן במהותן של המצות התלויות בארץ כולן ונראה כמה רחוקות הן מאתנו, כמה חיינו צריכים להיות בתנאים יותר בריאים וחזקים עד שיהיו אלו המצות מתקיימות בהם, כן יגדל בנו החשק לקים באהבה וביקר את אותו החלק שאנו יכולים לקיימו בתור זכר לדבר, זכר קודש, זיכרון לחיים שלמים שיבואו לנו בבא תשועה שלמה לעמנו על אדמתנו לתשועת עולמים (אורות, עמ' נז־נח).

אם כן, קדושת הארץ והמצוות התלויות בה כרוכות בשלמות האידיאלית שלעתיד לבוא, שבה משתלבים יחד הלאומי והדתי. נראה שעל רקע תפיסה זו מבין הרב קוק גם את איסור לא תחנם: ההרחקה של עובדי עבודה זרה מהארץ גם היא חלק מהשלמות העתידית, ולכן גם היא, כשאר המצוות התלויות בארץ, אינה מתקיימת במלואה בזמן הזה. לאור זאת נראה כי בעומק הדברים הרב קוק קרוב יותר לרוחו של הרמב"ם מאשר החזון אי"ש: המאבק בעבודה זרה איננו נתפס אצלו מנקודת מבט גלותית, כשמירה על הנבדלות היהודית מפני השפעות זרות; מאבק זה שייך בעיניו לשלמות האוטופית שלעתיד לבוא, ודווקא בשל כך הוא איננו חל היום במלואו.

בנוסף לכך, לרב קוק תפיסה שונה מזו של החזון אי"ש בשאלה כלפי מי מופנה מאבק זה, המתבטאת באופן שבו הוא מתאר את תנאי השכנות עם גר תושב. לפי הרב קוק, כדי להתיר את איסור לא תחנם די בכך שהגוי אינו עובד עבודה זרה, בלי קשר לאמונותיו השונות (משפט כהן עמ' קכב). יחסו של הרב קוק לאנושיות ולאוניברסליות אינו שולל ומסתגר כמו זה של החזון אי"ש, והדבר מתבטא גם בתפיסתו לגבי איסור לא תחנם.

לסיכום נעיר כי מחלוקת זו משליכה על שאלות יסודיות לגבי מערכת היחסים בין יהודים וגויים. לפי החזון אי"ש, גר תושב הוא מעין "יהודי למחצה", השותף לאמונת ישראל ומקיים את המצוות שהוא מחויב בהן. רק עם אדם כזה, שאינו מערער במעשיו ואמונותיו על לכידותו של המרחב היהודי, ניתן לנהל יחסי שכנות. בתפיסתו של הרב קוק לעומת זאת, המרחב היהודי מסוגל להכיל בתוכו אדם אחר גם על בסיס מעלותיו האנושיות, ללא קרבה ליהדות. מחלוקת זו נוגעת בהנחות היסוד לגבי צביונה האידיאלי של היהדות ויחסה לערכים אוניברסליים, ונוגעת גם בשאלות סמוכות, כמו למשל מעמדן של דתות אחרות, שאינן מוגדרות כעבודה זרה והמאמינים בהן שומרים על מצוות בני נח. שאלות אלו, המשליכות גם על צורת הקיום של עם ישראל בארצו, מונחות בעומק הדיון על איסור לא תחנם והיתר המכירה.

פרסום ראשון מתוך ספרו של הרב שג"ר שיעסוק בנושא שמיטה 
ובעיונים בהלכה, העתיד לראות אור לקראת שנת השמיטה הקרובה. עריכה: איתן אברמוביץ

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב בסיון תשע"ד, 20.6.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 ביוני 2014, ב-גיליון קרח תשע"ד - 880 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: