השוואת סיפור המרגלים לפרשת ציצית חושפת מקבילות לשוניות רבות, המציבות את המצווה ככלי לתיקון היחס הקלוקל לארץ
פעמים רבות אנו מתקשים להבין את סדר חלוקת פרשות התורה, מדוע חתם מסדר הפרשות את הפרשה במקום אחד וקבע את ההמשך כפתיחתה של הפרשה הבאה. בספר במדבר שאלה זו קשה שבעתיים, שכן הספר מורכב ממצוות וסיפורים זה לצד זה, ואין זה תמיד ברור מדוע נכללו מצוות מסוימות וסיפורים מסוימים יחד באותה פרשה, ולא הופרדו לפרשות אחרות.
ואולם, לעתים השוואה בין המקורות מצליחה להאיר לנו את הסיבה לחלוקת הפרשה. כך, כפי שנראה, ניתן לראות בהשוואת סיפור המרגלים הפותח את הפרשה למצוות ציצית החותמת אותה. מהניתוח שייעשה לקמן נראה כיצד קשר זה יוצר מבנה מדורג בפרשה העובר מהחטא אל התיקון.

איור: מנחם הלברשטט

קשר של תיקון

נפתח בהצגת סיפור חטא המרגלים לצד פסוקי פרשת ציצית, ונסקור את מטבעות הלשון המשותפים להם. השוואת המקורות מעלה שש מקבילות לשוניות:

1. "לתור" – "תתורו" – התורה מתארת את הציווי למרגלים כך: "וישלח אתם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אלהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר". גם בפרשת ציצית שורש זה מופיע: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

קשר זה איננו מקרי. בדיקה מעלה שהשורש תו“ר ייחודי לפרק זה בכל התורה. בגרסת ספר דברים לסיפור המרגלים משתמשת התורה בפעל “לחפור“ (א, כב) או “לרגל“ (שם כד) והשורש תו“ר מופיע שם רק בהקשר להתנהלותו של הקב“ה (שם לב). השימוש בשורש זה בשתי הפרשיות במקומנו מרמז אפוא על הקשר ההכרחי ביניהן. ראוי לציין ששתים עשרה פעמים בדיוק מופיע השורש תו“ר בסיפור המרגלים בפרשתנו, והקשר בדרך הרמז לשנים עשר המרגלים נראה לא מקרי.

2. “וראיתם“ – ההוראה שנותן משה למרגלים היא: “וראיתם את הארץ מה הוא ואת העם הישב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב". גם הדיווח של המרגלים משתמש בלשון הזו: "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". גם בפרשת ציצית מופיע עניין הראייה: "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם".
מכאן שראיית הציצית באה לתקן את הראייה הלא נכונה של הארץ. גם כאן מתגלה רמז נוסף מתוקף כך שהשורש רא“ה נמצא בסיפור המרגלים עשר פעמים, ובדרך הרמז אפשר שהדבר מכוון לעשרה מרגלים בלבד שחטאו בראייתם.

3. “בגדים“ – בסיפור המרגלים יהושע וכלב קורעים את בגדיהם: “ויהושע בן נון וכלב בן יפנה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם". הבגד מופיע גם בפרשת ציצית: "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם". מכאן שהציצית הינה בגד חלופי המסוגל לתקן ולהביא את כל העם לדרגתם של אוהבי הארץ.

4. "מצרים" – בפרשת המרגלים חוזר רצון העם לשוב מצרימה שלוש פעמים: "וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אלהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו. ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה". גם בפרשת ציצית מוזכרת מצרים: "אני ה' א־להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא־להים". הזכרת יציאת מצרים כאן נועדה לתקן את רצונם של ישראל לשוב למצרים.

5. "זנות" – התנהגות עם ישראל בסיפור המרגלים מכונה על ידי הקב"ה זנות: "ובניכם יהיו רעים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תם פגריכם במדבר". במצוות ציצית גם מוזכרת הזנות: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם". מאחר שזנות היא מילה המבטאת קשר פגום, משתמשת התורה במילה זו גם כדי לנמק את העונש של הבנים שייאלצו לנדוד במדבר עקב חטאי אבותיהם.

6. “אני ה‘“ – בסיפור המרגלים, לאחר מתן העונש, אומר הקב“ה: “אני ה' דברתי". גם פרשת ציצית נחתמת במילים "אני ה' א־להיכם". אמנם, זהו ביטוי תדיר במצוות שונות, אך הופעת הביטוי במרכיב טקסטואלי במצוות הציצית בדומה לסיפור המרגלים מעידה על קשר ביניהם.

הקבלה רחבה

לדעתנו קיימים רמזים נוספים הקושרים את סיפור המרגלים ומצוות ציצית, אמנם בצורה גלויה פחות:

1. "כנפי בגדיהם" – לבגד ארבע כנפות. הביטוי מופיע במפורש בפרשת ציצית בספר דברים: "גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה" (כב, יב). מסלולם של המרגלים בארץ כנען מתואר בקצרה בכתוב (יג, כא): "ויעלו ויתרו את הארץ ממדבר צן עד רחב לבא חמת", אך רש"י מרחיב את התיאור: "הלכו בגבוליה באורך וברוחב כמין גאם. הלכו רוח גבול דרומית ממקצוע מזרח עד מקצוע מערב…"

אם נקודת המוצא של המרגלים הייתה קדש המזרחית, הם הלכו מערבה לכיוון הים, משם צפונה עד לבוא חמת, פנו מזרחה למקורות הירדן וחזרו לאורכו דרומה לקדש. נמצא שהם הלכו בפועל את ארבע הכנפות של גבולות הכיבוש שיצטוו עליהם להלן בפרק לג ויותר מאשר צורה של גאם. יוצא מכך שהאזכור של כנפי הבגדים במצוות הציצית רומז גם לארבע כנפות הארץ שהלכו המרגלים.

2. עניין הזכירה (“וראיתם אותו וזכרתם“; “למען תזכרו“) – הגמרא במנחות מג, ב מלמדת: “כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא“. על פי הגמרא מטרת הציצית היא לעזור לאדם להינצל מחטא. מניחים אנו שלא מיסטיקה באה התורה ללמדנו, אלא שמטרת הציצית היא להזכיר את מה ששכח העם קודם – את הבטחת ה‘ לירושת הארץ.

3. אורך המסע לארץ הוא ארבעים ימים (יג, כה) וכן העונש הוא “יום לשנה“ (יד, לד). כמקבילה לכך, חז“ל (מדרש אגדה לפרשתנו) מגדירים את הציצית “שמונה חוטין וחמשה קשרים“ שיוצרים גם הם את המספר ארבעים.

4. “והייתם קדושים“ (טו, מ) – ישנה גישה חסידית (שפת אמת שנת תר“ם) המסבירה את חטאם של המרגלים בחששם מאיבוד מעטפת הקדושה שסבבה אותם בהליכתם במדבר. הם סובבו בענני כבוד שקידשו אותם מבחינה רוחנית והגנו עליהם מבחינה פיזית; הם היו פטורים מן הצורך לעמול על הקיום הפיזי שלהם, שהרי אכלו לחם שמים, ומסיבה זו העדיפו להישאר במדבר. אשר על כן, באה מצוות ציצית ואומרת שקיום המצוות הוא הקדושה האמיתית: “ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים“ (מ).
ויותר מכך, אם המרגלים חששו מאיבוד מעטפת הקדושה, באה הציצית העוטפת את הגוף, ומלמדת שישנה מעטפת קדושה אחרת הטובה ממנה, שהרי היא אישית ונוגעת בגוף הפיזי.
נסכם ונאמר: מבחינה רעיונית ודאי שמרכזה של ההשוואה בין סיפור המרגלים למצוות הציצית נועד ללמד על הצורך להמיר את ההליכה אחר הלב והעיניים, שהיא חולשה אנושית, בהליכה אחרי מצוות ה'. ואולם, הראינו שניסוח הפרשיות רומז לקשרים רחבים יותר, השייכים לכל חלקי סיפור המרגלים. בכך מצטיירת הציצית כתיקון מעשי לחטא המרגלים המחדיר ללובשה את אהבת הארץ.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו בסיון תשע"ד, 13.6.2014