תפקידי לא לבזבז את הכישרון | בלה שייר

"יצירת אמנות אמיתית מעבירה לצרכניה את תחושות האמן. הוא, מצדו, משתחרר מנבדלותו מאחרים ומבדידותו, 
זהו סוג של תרופה". תה מהתרמוס ושיחה מלב אל לב 

אני: תודה שהסכמת לבוא, לב ניקולייביץ'.

ל“ט: בבקשה, בלה.

אני: אפתח בווידוי. בתחילת השירות שלי בצה“ל, בטירונות, התבלבלה מישהי ביני לבין חיילת אחרת, וקראה לי נטשה. תיקנתי אותה, אבל טעותה מצאה חן בעיניי. ביחידה שבה שובצתי, עיין השליש בילקוט השירות שלי ונקב בשמי. “זה רק השם הרשמי“, אמרתי לו. “קוראים לי נטשה“. כל שירותי הצבאי נשאתי, בשביעות־רצון, את השם הזה, ורק אחרי השחרור השלתי אותו מעצמי בתחושה שההרפתקה תמה, וחזרתי לשמי האמיתי. הרוזן טולסטוי, האם אתה יודע למה התלהבתי מהשם נטשה?

ל“ט: כמובן. רוב הנערות שקוראות את “מלחמה ושלום“ רוצות להיות דומות לנטשה רוסטובה. בדרך־כלל הן גם מתאהבות באנדריי בולקונסקי.

 אני: כל־כך לא מקורית הייתי?

ל"ט: את לא מתארת לעצמך כמה מכתבים ברוח זאת קיבלתי מקוראות.

אני: אבל מדובר, כמובן, לא רק בסיפור אהבה בין נטשה לאנדריי. זהו רומן אדיר בממדיו ובאיכותו. יש בו תיאור מלא של החיים בעיר ובכפר, של בני האצולה ושל פשוטי העם, בעת שלום ובעת מלחמה. הוא מאוכלס במאות דמויות, היסטוריות ובדויות – כולן בנויות ומעוצבות לעילא ולעילא. הגיבורים הראשיים מוצגים על כל עומקם הפסיכולוגי ועל כל השינויים שמחולל בהם הזמן. גם גיבורי המשנה מצוירים בבירור, כרקע שלא נופל מן העיקר בעוצמת נוכחותו. יש בו דיונים מבריקים ומעוררי מחשבה, ועלילה שגורמת לקורא לשכוח מי הוא, ולשמוח, לכעוס, לבכות ולהתייפח יחד עם הגיבורים. לא במקרה רציתי להיקרא נטשה – הרומן הזה בולע אותך. איך יצרת את הדבר הכביר הזה?

ל"ט: שש שנות עבודה, תיקונים, שכתוב פרקים שלמים שוב ושוב. העתקה של הרומן שמונה פעמים. רצון לשתף אחרים במחשבותיי וברגשותיי.

אני: ועל כישרונך לא תאמר דבר?

ל"ט: הוא ניתן לי מלמעלה. תפקידי היה לא לבזבז אותו.

אני: לא בזבזת! בוא ואמזוג לך עוד תה מהתרמוס. איך נראה לך המקום הזה?

ל"ט: חורשה יפה.

אני: ידעתי שזה יתאים לך יותר מבית־קפה בתל־אביב! לא בדיוק אחוזתך יאסניה פּוליאנה, אבל חיק הטבע. לב ניקולייביץ', בוא נדבר על שלוש המשפחות המרכזיות שבספר.

ל"ט: הבּולקונסקים, הרוסטובים, והקוּראגינים. האחרונים הם נגע. נגע שגורם נזקים.

אני: הנה תיאורך לנגע הזה: "הנסיכה אֶלֶן (קוּראגינה) קמה ממקומה באותו חיוך בלתי משתנה של אישה יפה מאוד, שבו נכנסה לטרקלין… הייתה יפה כל־כך, שלא זו בלבד שלא ניכר בה אפילו צל של גנדרנות, אלא אדרבה, לבה נוקפה, כביכול, על יופייה הוודאי, הפועל פעולה חזקה מדי ומכניעה. כאילו ביקשה ולא יכלה להמעיט את פעולת יופייה… כנדהם ממשהו בלתי רגיל משך הוויקונט בכתפיו והשפיל עיניו שעה שהאירה גם אותו בבת־שֹחוקה זו שאינה משתנה לעולם".

ל"ט: ואחיה אנאטול הוא יפה, טיפש, בוטח בעצמו ומלאכותי כמוה. שניהם הוללים משולחי רסן, יש רמזים על קשר מוקדם של גילוי עריות ביניהם. אבל יש להם כוח משיכה, לכן הנגע הזה הוא מסוכן, מתפשט ומזהם.

הרוע קיים

אני: מה שמביא אותנו אל שתי המשפחות האחרות.

ל"ט: כן. הרוזן רוסטוב ובני ביתו, בית חם ומלא שמחה שבו גדלים נטשה וניקולאי. הם שונים מאוד ממשפחתו של הנסיך בּולקונסקי, הזקן חמור־הסבר שבנו ובתו אנדריי ומאריה חונכו חינוך מעמיק וקפדני, והדבר הדומיננטי בתודעתם הוא תחושת המשמעת והחובה.

אני: המשותף לשתי המשפחות הוא יושר, טוב־לב וסלידה מזיוף. החיבור ביניהן מתבקש. אנדריי, האלמן בן ה־33 שכבר חשב שכל חייו מאחוריו, ונטשה בת ה־16, מתאהבים ורוצים להינשא. מיזוג בין החום והפתיחות של הרוסטובים עם האינטלקט והרצינות של הבּולקונסקים. בכתבי ההגות שלך אתה קורא לעשיית הטוב, לשיפור עצמי, לעבודה, לחיים ללא צביעות והעמדות פנים. החיבור בין שתי המשפחות הוא גילום ה"אני מאמין" שלך בעלילה?

ל"ט: נכון. והחיבור הזה קורה. אבל לא באמצעות נטשה ואנדריי. בולקונסקי האב דורש שיחכו שנה. אנדריי נוסע, ובינתיים אנאטול קוראגין, בתיווכה של אלן אחותו, מפתה את נטשה לברוח איתו. הנגע. התוכנית אינה יוצאת אל הפועל למזלה של נטשה, כי מסתבר שאנאטול נשוי. נטשה מנסה להתאבד. נישואיה לאנדריי מתבטלים. הנגע. הנגע.

אני: ובכן, החיבור באמצעות נטשה ואנדריי, שכשל, נוצר באמצעות ניקולאי ומאריה – הבן לבית רוסטוב והבת לבית בולקונסקי. אתה אדם מאמין. ידה של ההשגחה העליונה ניכרת הן בהכשלת החיבור הראשוני והן בהקפדה על יצירת החלופה. אבל למה זה היה נחוץ?

ל"ט: כי הרוע קיים, ויש לכך תוצאות, וזה חייב להשתקף ביצירה. כי אופי וטבע הם גורל שני, ונטשה הייתה צעירה, יצרית ותמימה מכדי לשרוד בלי אנדריי את שנת ההמתנה. וגם כי הייתי צריך אותה עבור פייר בזוחוב.

אני: הו, לב ניקולייביץ'!

ל"ט: כן, כן. ולמרות פיוסה עם אנדריי, הוא היה פצוע קשה מדי. וגם אי־אפשר להרוג במלחמה רק את הסטטיסטים… והעיקר: החיבור בין ניקולאי למאריה הוא חזק ויציב מקודמו.

אני: החיבור הזה נוצר בצורה מיוחדת. בולקונסקי הזקן, שאוהב את מאריה בתו בכל לבו אך מעליב אותה ורודה בה כל חייה, הוא זה שמניח בבלי דעת את היסוד לנישואיה המאושרים לניקולאי: בהתעקשותו שלא להתפנות מפני הצרפתים ובמותו הוא יוצר את הסיטואציה שבה ניקולאי יציל אותה מהמוז'יקים שהתמרדו, והיא תביט בו בהכרת טובה באותו מבט נפלא שגורם לנחשף אליו לשכוח את כיעור פניה.

ל"ט: ההשגחה העליונה במלוא נדיבותה – האב, שלא ידע להביע את אהבתו לבתו בחייו, דאג לה במותו.

אופטימיות למרות הכול

 אני: נדבר על האספקטים האחרים של הרומן. זהו ספר אנטי־מלחמתי. המלחמה מתוארת בתור "מאורע שהוא מנוגד בתכלית לשכל האנושי ולכל טבעו של האדם. מיליונים של אנשים עשו זה כנגד זה מספר עצום ורב כל־כך של מעשי־רשע, הונאות, בגידות, גנבות, מעשי־מרמה והוצאת שטרות־כסף מזויפים, מעשי־גזל, הצתות ורצח, אשר רשומות כל בתי־הדין שבעולם לא יכילו אותן במשך דורות שלמים, ואשר בפרק זמן זה, האנשים שביצעו אותם לא ראום כלל כמעשי־פשע".

מרתקת התיאוריה שלך על כך שלא המנהיגים מחוללים את ההיסטוריה, אלא אין־ספור גורמים שאין להם שליטה עליהם. המנהיגים רק מנחשים את הכיוון שאליו נסחפים ההמונים ופועלים באותו כיוון – ולכן נראה כאילו הם המובילים.

ל"ט: אין־ספור גורמים. נפוליאון הובס לא רק בגלל שלא לקח בחשבון את החורף הרוסי.

אני: אתה מתאר את כניסת הצרפתים למוסקבה שנתרוקנה מתושביה. מהרגע שבו הקצינים והחיילים מתפזרים בין הדירות הנטושות, הם נהפכים לערב־רב של בוזזים ומפסיקים להיות צבא. גם מול התופעה הזאת נותר נפוליאון חסר אונים.

ל"ט: ופייר, שנשאר במוסקבה כדי לרצוח את נפוליאון, אינו צריך לעשות זאת. נפוליאון מחוסל על־ידי הנסיבות.

אני: בצד הרוסי, אתה מציג שתי תגובות הפוכות של אנשים רמי־מעלה אל מול אי־יכולתם להשפיע על הנסיבות. קוטוזוב המבין שאין עוד מה לעשות וכדאי לחסוך לפחות בחיי אדם, ורסטופצ'ין הנסחף לסחרור של כעס ותסכול, שבשיאו הוא משליך את האסיר ורשצ'גין להמונים לביצוע לינץ' מזעזע. כך או אחרת, הספר מציג את זערוריותו של האדם, בכיר ככל שיהיה, מול הכוחות הסטיכיים הפועלים על ההמונים והנסיבות. אז אין מה לעשות? דטרמיניזם מוחלט?

ל"ט: יש. במתכונת של חריש עמוק. חינוך לאהבת האדם, לאהבת הזולת. עסקתי בכך רבות. הקמתי בתי ספר לילדי האיכרים. כתבתי ספרים לקריאה בבתי ספר. אני חושב שזה הכיוון.

אני: באפילוג אנחנו פוגשים את נטשה נשואה באושר לפייר ואת ניקולאי ומאריה עם שלל ילדיהם, ששמותיהם חוזרים על שמות דור ההורים. יש המשכיות, המחזוריות של הטבע מנצחת את המוות. "מלחמה ושלום" הוא ספר אופטימי. לא כן "אנה קרנינה".

ל"ט: את הביקורת שלי על צביעותה של החברה הגבוהה גילמתי כאן באחת משתי העלילות המרכזיות. אנה, שעושה את מה שעושות נשים רבות – בוגדת בבעלה – מוחרמת על־ידי החברה, משום שאינה מסוגלת לחיות בשקר ועוזבת אותו. היא נענשת על כך קשות".

מי תירגם אותי?

אני: מקובל לחשוב שב"מלחמה ושלום" גילמת את עצמך בגיבורים הראשיים – פייר, אנדריי וניקולאי – כשלוש אופציות קיום, או כשיקוף צדדים שונים של אישיותך. אני מבינה שכאן אתה קיים בעלילה המרכזית האחרת, זאת של קיטי ולוין.

ל"ט: כן. לוין הוא בן דמותי. בחיפושיו אחר משמעות החיים, בסיפור האהבה עם קיטי, בנישואיו, וגם בקושי להיות מאושר אפילו כשטוב לו. לוין, המחביא מעצמו את החבל כדי לא להתאבד ברגע של חולשה, עושה בדיוק את מה שעשיתי אני. כתבתי על כך ביומניי.

אני: הייתה לך נכונות רבה להיחשף, גם ביומניך וגם ביצירתך.

ל"ט: יצירת אמנות אמיתית מעבירה לצרכניה את תחושות האמן. הוא, מצדו, משתחרר מנבדלותו מאחרים ומבדידותו. זהו סוג של תרופה.

אני: ייאוש גדול אופף את הסיפור הקשה והנהדר שלך "מותו של איוון איליץ'". אבל בסופו, לפני שהגיבור מת, הוא חש מאושר – המוות איננו עוד. במקומו יש אור. מהו אותו אור? ההקלה שבשחרור מפחד המוות? בנו הנושק לידו בחמלה? העולם הבא? אלוהים?

ל"ט: אינני רשאי לענות על שאלה זו. (שתיקה). נדבר על "סונטת קרויצר"?

אני: היא היסטרית מדי לטעמי. לא מתאים לך לכתוב אותה. יום אחד עוד יגלו שהיא נכתבה על־ידי דוסטוייבסקי…

ל"ט: חה! (נראה מבסוט). הזכרת את שירותך הצבאי. הבנות משרתות אצלכם? לחמת?

אני: בטח, השתתפתי בקרב בורודינו!… סתם, הייתי פקידה.

ל"ט: מי תירגם את "מלחמה ושלום" לעברית?

אני: לאה גולדברג.

ל"ט: לא מכיר. אני עייף. מה זה השיח שלידנו?

אני: זה אלון! כך נראים רוב האלונים שלנו. בגלל רעיית העזים… הי, בוא נסיים באלון של אנדריי.

ל"ט: את חייבת להזכיר לי. כבר במותי הייתי בן 82, את יודעת בן כמה אני היום?

אני: 186… אז אנדריי, אחרי מות אשתו ופציעתו בקרב אוסטרליץ, בטוח שכל שנותר לו בחייו הוא עבודתו. במסגרת תפקידו הוא נוסע אל אביה של נטשה בכפר שבו נופשת המשפחה. בדרך הוא נתקל באלון זקן, חסר עלים, ש"קליפתו… מכוסה צלקות וחבורות ישנות־נושנות".

ל"ט: נכון… וכעבור חודש, אחרי שהוא פוגש את נטשה, הוא נתקל באותו אלון, שעכשיו פורש אוהל של ירק כהה עסיסי, וצלקותיו אינן נראות. תודה שהזכרת לי את זה, בלה.

אני: תודה שכתבת את הדברים הנפלאים האלה, לב ניקולייביץ'.

 

ספרה של בלה שייר, "מט ילדים" (הספריה החדשה, 2011), זכה בפרס רמת־גן לספר ביכורים ובמועמדות לפרס ספיר

ספרה של בלה שייר, "מט ילדים" (הספריה החדשה, 2011), זכה בפרס רמת־גן לספר ביכורים ובמועמדות לפרס ספיר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו בסיון תשע"ד, 13.6.2014

פורסם ב-13 ביוני 2014,ב-גיליון שלח לך תשע"ד - 879. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

להגיב על אליזה אברבוך לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: