כל ישראל חברים | שלום רוזנברג

הרגלים פינו מקום לחולין. הקסם נמוג ואנו נשארנו בביתנו לרחוץ כלים. זהו “חג רחיצת הכלים“

"כל ישראל חברים" הוא ביטוי בעל משמעות עצומה. בעולם המודרני הוא זכה לחדור לתודעה הכללית כשמו של ארגון צרפתי נודע שהבין את אחריותה של קהילה יהודית שלווה לאחיותיה הסובלות בארצות אחרות. אחד הגורמים לייסודה היה פרשת אֶדְגַרְדוֹ מוֹרְטארה, פעוט יהודי שהוטבל לנצרות על ידי משרתת נוצרית בשעת מחלתו, ובגיל שש נחטף על ידי משטרת האפיפיור בטענה שכנוצרי חייב הוא לחיות על פי דתו. “כל ישראל חברים“; כיצד נולד ביטוי זה? אסביר זאת דווקא ימים ספורים אחרי חג השבועות, ימים שבהם התרחש בימי הבית “חג“ שהסתתר בין ימי החולין. חג של חולין, שלמרות שלא קיבל שֵם היה בעל חשיבות מכרעת, ומהווה, לדעתי, סמל ומדריך לדורות.

שנאה בין המגזרים

על "חג" זה מדובר במשנה במסכת חגיגה, אחת המסכתות "הקטנות" של התלמוד, שלא זכתה לתהילה שבה זכו אחיותיה, המסכתות הקלאסיות המגרות את יצר החריפות האנליטית של תלמידי החכמים. אלא שהלומד את שלושת הפרקים של מסכת זו מרגיש את הריחות הרעננים של ימי המקדש, של העלייה לרגל בפרק הראשון, של סודות התורה והמיסטיקה – בשני, ושל דיני הטהרה – בשלישי. והנה בפרק האחרון (משניות ז־ח) קוראים אנו על פעולה שהייתה אמורה להתבצע במקדש אחרי החגים, ובמרכזה "טהרת הכלים":

מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל, הָיוּ מַעֲבִירִין [מכריזים] עַל טָהֳרַת עֲזָרָה… מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְאוֹמְרִין לָהֶם, הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִּגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן (וּבַמְּנוֹרָה) וּתְטַמְּאוּהוּ… כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ טְעוּנִין טְבִילָה, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת [שאינם מקבלים טומאה].

אחר הרגלים, שבהם באו המונים למקדש, מטהרים את כל כלי בית המקדש שיכולים לקבל טומאה. פלא! ההקפדה על טהרת העולים לרגל היא מן המפורסמות. הם היו חייבים להיטהר מטומאותיהם, וגם כליהם היו טהורים. ולמרות זאת, אחר החגים, חובה על הכהנים לטהר את הכול? כדי שנוכל להבין זאת עלינו לחזור למילה 'חברים', שחלק ממשמעותה ניטשטש במשך הדורות.

כדי להבין אותה עלינו לחזור אל הוראתה הקדומה, בימי הבית ובייחוד בימי חז"ל. "חבר" הוא האדם המקבל עליו לשמור – בין היתר (דמאי ב, ג) – את דיני הטהרה. הוא יודע ורוצה להיזהר מהטומאה. לא כך "עמי הארץ", שאינם רוצים או אינם יודעים או יכולים לעשות זאת. כך נוצרו ה"חבורות", קבוצות של חברים, אנשים שהיו נאמנים בכל הנוגע לטהרה. מציאות זאת, של שני מגזרים, יצרה חיץ קשה בתוך האומה. היא גרמה פעמים רבות לשנאה בין מגזרים – "איבה" בלשון חז"ל. רוצים מקבילה בחיינו? השנאה שלה אנו עדים בימינו, העלולה לפגוע קשות בוורידים ובעורקים המקשרים בין האיברים השונים של קיומנו הלאומי.

עתה נבין במלוא משמעותה את השאלה שלפנינו. הרי אם עמי הארץ טהורים, לשם מה תהליכי הטהרה אחרי החגים? ואם עמי הארץ חשודים בטומאה, כיצד ניתן לשתף אותם במעמד דתי קולקטיבי בבית המקדש; בשלוש הרגלים שעליהם נאמר "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָיִם. יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו, שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי יָ־הּ (תהלים קכב)"?

האמורא רבי יהושע בן לוי, איש המוסר והחסד, אוהב ישראל ואדם, פתר את הדילמה תוך שהוא חושף את משמעות המילה "חֻבְּרָה" (ירושלמי, חגיגה כא א): "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים".

העיר "חֻבְּרָה" לא רק מבחינה גיאוגרפית או מיסטית, אלא מבחינה אנושית. העיר "חֻבְּרָה" כי כל בני ישראל הוכרזו בחגים כ"חברים" ולא כעמי הארץ: "כל ישראל חברים". הירושלמי שואל "מעתה אפילו בשאר ימות השנה? א"ר זעירה ובלבד [=רק] בשעה שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים". זהו דין מיוחד, היוצר עבור החגים, ורק עבורם, סטטוס מיוחד. כולם נאמנים בהם על דיני טומאה. בבבלי (חגיגה כו, א) מבוססת קביעתו של ר' יהושע בן לוי על מקור אחר: "וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים" (שופטים כ, יא). נקרא שוב: "כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל… חֲבֵרִים". ברקע פסוק זה מצויה פרשת הפשע בגבעה, בנחלת בנימין. הפסוק המתאר את האחווה והאחריות ההדדית שבאו לידי ביטוי טרגי במלחמה הופך עכשיו בסיס לקבלת כל העם כ"חברים". חברים בצבא הם חברים גם בחייהם האזרחיים, בצילן של התורה וההלכה.

חג האחריות ההדדית

מה עמד מאחורי הקביעה ה"אמיצה" הזאת? אולי האמונה שהמיסטיקה של העלייה לרגל תביא את כולם להקפיד בטהרה, כדעתו של הרמב"ם. חז"ל חשבו אחרת. זוהי פעולה של אסטרטגיה הלכתית להבטיח את אחדות העם, כדברי רבי יוסי: "כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו" (חגיגה כב, א). איך שלא יהיה, מאחורי הקביעה עומדת אהבת ישראל: "כל ישראל חברים".

הרגלים פינו מקום לחולין. הקסם נמוג, האורחים הלכו, רבים היו ודאי טמאים, ואולי כלי הקודש נטמאו. הם הלכו, ואנו, כבהזדמנויות אחרות, נשארנו בביתנו "לרחוץ" כלים. זהו "חג רחיצת הכלים", חג של אחדות ישראל, חג של אחריות הדדית, חג המלמד ל"חברים" להיות חברים עם עמי הארץ, חברים האוהבים כל איש ואישה בישראל, בימים ההם ובזמן הזה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"ד, 6.6.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 ביוני 2014, ב-גיליון בהעלותך תשע"ד - 878, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: