השמיטה איננה סוציאלית | ישראל רוזן

מובילי "השמיטה הישראלית" דבקים בערכים סוציאליים ואקולוגיים הנובעים לדעתם מהשמיטה, אך האמת היא שמדובר במצווה אנטי־חברתית בעליל

ארגונים רבים חברו לאחרונה לפרויקט הנקרא "שמיטה ישראלית". ארגונים אלה פועלים כדי להפיח רוח של נתינה, התחשבות חברתית, תרומה לקהילה ול"אחר", אקולוגיה וערכים סוציאליים ואוניברסליים דומים, בזיקה למצוות השמיטה. יש לי כמובן רק מילים טובות וקריאת "הידד" ליוזמה ברוכה זו, ואיחולי הצלחה רבתי. חס לי מלתקוע מקלות "בגלגלי המהפכה" או לעמעם מוטיבציה, אבל אני חש צורך לקרוע את המסווה ואת הפלטפורמה ולהכריז כי אין לכל אלו (כמעט) דבר עם מצוות השמיטה שנצטוינו בה בתורתנו. אפשר לשאוב השראה לערכים נכבדים אלו ממצוות השבת, למשל, ממעשר כספים, מאיסורי ריבית ו"בל תשחית" וממקורות הלכתיים ומדרשיים בכל מרחבי התורה שבכתב ושבעל פה, אבל השמיטה איננה מקור להשראה זו.

נפתח בפן הכלכלי. מצוות שמיטת קרקעות, שהיא גזרת "רעב חלקי מרצון", מנוגדת לכל תפיסה כלכלית וחברתית. הימנעות מחרישה וזריעה, הפקרת היבול, הפסקת המסחר בו, איסור יצוא תוצרת חקלאית לחו"ל – כל אלו אינם כלכליים בעליל. גם הנימוק האקולוגי הנזכר במורה הנבוכים לרמב"ם (חלק ג פרק לט), "שתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעומדה שמוטה", דומה שאיננו מאושר כיום על ידי מדריכים חקלאיים המעדיפים שינוי מחזור זרעים ולא הוברה. בוודאי נימוק זה "חלש" בימינו כאשר החקלאות היא עתירת תוספים מלאכותיים.

טענה מוחצת כנגד המשמעות החברתית או האקולוגית היא חיוב שמיטה רק בארץ. כלום מחוץ לגבולותינו בטלו ערכי החברה והאקולוגיה? אכן, ידוע ומקובל שטעמי הרמב"ם במורה הנבוכים אינם "מקודשים", והסברו החקלאי להוברת האדמה לא ניתן לאמצו כיום. אגב, הנצי"ב בפירושו לתורה (העמק דבר ויקרא כה, ב) כתב להפך: "שבת לה' – לא בשביל טובת הקרקע לנוח פעם אחת בשבע שנים, אלא בשביל דבר ה' ורצונו".

השמיטה מפלה בין המגזר החקלאי לאחרים. שדות חקלאים בעמק החולה  צילום: אליעזר הורוויץ

השמיטה מפלה בין המגזר החקלאי לאחרים. שדות חקלאים בעמק החולה
צילום: אליעזר הורוויץ

שנת רעבון

יזמי "השמיטה החברתית והאקולוגית" נתלים במשפט נוסף במורה הנבוכים: "לחמלה על בני אדם, שנאמר 'ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה'". האם האביונים הנזכרים הם היתד החברתית של המצווה? נמנה להלן שורה של היבטים המצטרפים למסכת לא־סוציאלית של מצוות שמיטת קרקעות.

אי־שוויון בין חקלאים לבעלי עיסוקים אחרים – בעוד השבת, שהיא מצווה סוציאלית מובהקת, שווה לכול, הרי השמיטה "מפלה" בבירור בין המגזר החקלאי לאחרים. גם בימי קדם, שבהם חלק ניכר מן העם ישב "תחת גפנו ותחת תאנתו", היו רבים שלא התפרנסו מחקלאות אלא ממלאכה, מסחר, חינוך, מקצועות חופשיים או מתן שירותים (ובכלל טעות העולה כדי כפירה היא לומר שהתורה ניתנה לפי עובדות החיים "בימים ההם"). לגבי האוכלוסייה הלא־חקלאית שנת השמיטה אינה מורגשת כלל כהשבתה, אלא רק כשנה שבה קיים קושי בהשגת מזון.

נמצא שהשמיטה מעמיקה את הפער הסוציאלי בין המעמד החקלאי, אשר מאז ומעולם היה נחות במידה מסוימת, לבין מעמד כל האחרים שנמנו בפסקה הקודמת, אשר אינם מוגבלים בשגרת חייהם הכלכלית. ברור אם כך שהטלת מעמסת "ואכלו אביוני עמך" על החקלאים בלבד איננה "מצווה סוציאלית". אכן, הטעם הפשוט למצווה זו הוא הבלטת האמונה כי "לה' הארץ ומלואה", ובמיוחד ארץ הקודש, והנמכת תחושת הרכושנות המתבטאת ביותר בקרקעות.

שוויון גם לעשירים – גם בהפקרת השדות והמטעים בשמיטה קיים אי־צדק סוציאלי, שכן ההפקרה איננה לעניים בלבד. אילו הייתה זו מצווה ממשפחת הצדק החברתי היה ראוי לתעדף את העניים באיסוף היבול, ולסייע להם בכך. אך ההלכה אוסרת סיוע כזה. כך נאמר במכילתא (משפטים כ, ומובא בכסף־משנה על הרמב"ם הל' שמיטה ויובל ד, כ): "והשביעית תשמטנה ונטשתה – [שלא יאמר אדם] מפני מה אמרה תורה [להפקיר], לא כדי שיאכלו עניים? הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים! תלמוד לומר ונטשתה, מגיד שפורץ בה פרצות".

לו אנו היינו מתקני השמיטה היינו מצווים על בעל הבית לאסוף ולחלק לעניים בעין יפה. הרמב"ם (שם) פוסק שמחווה כזו מצד בעל הבית אסורה מן התורה: "אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו [אסור], אלא יפקיר הכל, ויד הכל שוין בכל מקום". בעל אור־החיים (ויקרא כה, ו) מעיר שבניגוד למצוות צדקה שבה קיים הכלל "עניי עירך קודמים", הרי שבשמיטה "אין גדר לאחד יותר מחברו בפירות שביעית". שויון בין עניים לעשירים, בין בעלי־בתים לבין חלכאים ונדכאים, איננו ערך חברתי או כלכלי.

רעבון כמעמיק פערים סוציאליים – שמירת שביעית היא "שנת רעבון". התורה מעלה את השאלה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו? וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה, כ־כא). קיום המצווה איננו מותנה במילוי ההבטחה הא־לוהית לשפע מקדים. על כרחנו נאמר כי מדובר ב"גזרת מלך" חינוכית־אמונית ולא בהישג סוציאלי.

מן המפורסמות הוא שרעב מגדיל את הפער החברתי בין מי שיש לו לבין חסרי כול. העשיר יֵדע לדאוג מבעוד מועד ולמלא אסמיו בר. העני, וגם המשתייך למעמד הבינוני, אינם מסוגלים לכך. כאן המקום לצטט את דברי המדרש (ילקוט שמעוני רות תקצח) על הרעב שהיה בימי אלימלך איש נעמי: "אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי הדור היה. וכיון שבאו שני רעבון אמר: עכשיו יהיו כל ישראל מסובין בקופתן על פתחי, זה בא בקופתו וזה בא בכפיפו. מה עשה? עמד וברח". אלימלך כבעל בעמיו לא סבל חרפת רעב, ואוצרותיו היו מלאים. הסובלים הם העניים. העשירים מסתדרים!

איסורי סחורה ויצוא מרחיבים פערים – רעבון זה גורם בהכרח לייקור מוצרי המזון ולריקון מדפי השיווק. והנה, איסור סחורה בפירות שביעית מגדיל יותר את הפער בין העשיר, היכול להגיע לשדות ההפקר וללקט מזון לבני ביתו בעזרת משרתיו או משאית שכורה, לבין העני שעיניו תלויות לנס ולרחמי אדם בהיותו מחוסר אמצעי שינוע, כוח אדם ואיחסון. על רקע איסור זה צומח בהכרח "שוק שחור" בדמותם של "סוחרי שביעית" המנצלים את החסר ו"מתנדבים" לספק מזון (המצוי להם מן ההפקר) בכסף מלא ומסופסר. לא לחינם חז"ל התייחסו לסוחרי שביעית בשצף קצף וכללו אותם ברשימת פסולי עדות, בצד גזלנים ומבלי עולם (משנה סנהדרין ג, ג).

לכך מתווסף איסור יצוא פירות שביעית לחו"ל, התורם להיבטים האנטי־כלכליים של השמיטה ופוגע לעתים קשות בעמוד השדרה הכלכלי של יצואני מזון.

נזק לעניים

כל שואבי ההשראה החברתית־כלכלית מן השמיטה מפנים זרקור להלכת "שמיטת כספים". התורה דואגת לאביונים (דברים טו) ומצווה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון, ולא תתן לו… נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א־להיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך".

הדברים נשמעים סוציאליים להפליא, אבל מצוות השמטת כספים וויתור על תביעות חוב שווה לעניים ולעשירים כאחת. ברור שיותר עשירים ירוויחו ממימוש מצווה זו מאשר עניים, שהרי הם הלווים הגדולים. ועוד, מצוות השמטת החובות גורמת בהכרח לכך שבעלי ממון יימנעו מלהלוות סמוך לשמיטה, ותקנת הפרוזבול על ידי הלל החסיד תוכיח. ומי יסבול יותר? פשיטא שהעניים!

יתר על כן, תקנת הפרוזבול מעידה כי מצוות שמיטת הכספים אמורה "בין אדם למקום" ולא "בין אדם לחברו". עניינה מעין הצהרת אמונים כלפי הקב"ה המורה: "לי הכסף ולי הזהב". לו המצווה היתה נטועה על שדמות "בין אדם לחברו" לא היה מקום לפרוזבול ההערמתי, שכן כל הפתרונות הנושאים אופי של הערמה יכולים לבוא בחשבון רק בין אדם למקום, בחינת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", כמו במכירת חמץ, בעירובין, במכירת בכור, בהשכרת בהמות לנכרי לשבת וברבים כיוצא בזה.

המערים בין אדם לחברו נקרא "רשע" גם אם פורמלית הוא "פטור בדיני אדם" (ראו בעניין זה במאמרי "הערמות הלכתיות כתקנות ציבור", תחומין כא). גם הערמות "היתר המכירה" ו"אוצר בית דין" למסחר בפירות שביעית מוכיחות שהשמיטה היא מצווה שבין אדם למקום ולא בין אדם לחברו.

אכן, ביטוי נמרץ להיבט האידיאלי־רוחני שבשמיטה, והשוואתה לשבת, עולים מתוך ההקדמה המפורסמת של הראי"ה קוק לספרו שבת הארץ. הקדמה זו היא מסה פיוטית וחזונית ומשפט מפתח בה הוא ההיגד: "אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה". לאחר פתיחה מרוממת זו באים משפטים מלאי הוד הקושרים כתרים לחזון השמיטה הערכית: "שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ! שנת שקט ושלווה, באין נוגש ורודה… שנת שוויון ומרגוע, התפשטות הנשמה, אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום א־להי שורר על כל אשר נשמה באפו… אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי… האדם חוזר אל טבעו הרענן… רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כול; שנת שבתון יהיה לארץ – שבת לה'".

קטונתי מלהרהר אחר "משורר תחיית הקודש", הראי"ה קוק. בוודאי נכוחים הדברים במבט חזוני ואולי אוטופי. ברם, בעולם המעשה, בזרם החיים השוטפים ובראיית בשר ודם, בולטים ביותר הצדדים האי־סוציאליים של השמיטה.

כאמור בראש דברינו; איננו באים למעט את ערכם של האתגרים החברתיים, הכלכליים והאקולוגיים המטופחים על ידי ארגוני "השמיטה החברתית". לא באתי אלא להזהיר מפני התנערות מקיום מצוותיה של תורה ודבקות רק בערכים ובהשראה אסוציאטיבית, כפי שרווח לא מעט בהגותן של התנועות הלא־אורתודוקסיות, ולאחרונה גם בקרב הזרם המכונה "יהדות ללא מחויבות". תוהה אני, למשל, עד כמה מקרב מובילי "השמיטה החברתית" מודעים בכלל לדיני קדושת פירות שביעית, ולמצוות "לאכלה ולא להפסד".

בקבלת התורה הכרזנו "נעשה ונשמע", וכך נצהיר בפה מלא ביחס למצוות השמיטה. ואם נרצה – ונרצה – לשאוב מלוא חופניים ערכי־משנה ומידות טובות אסוציאטיביות לשמיטה, עלֹה נעלה ונתעלה!

הרב ישראל רוזן הוא ראש מכון "צומת" ועורך השנתון "תחומין"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"ד, 6.6.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 ביוני 2014, ב-גיליון בהעלותך תשע"ד - 878 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: