הנסיכה הציונית | יעל מאלי

רות הרומנטית באיורו של זאב רבן נועדה לשמש חלק מהתעמולה הציונית של תקופתו. לעומתה, רות העכשווית של יובל כספי היא דמות בוגרת ומפוכחת המודעת להיותה חוליה בשרשרת

כמה אופטימיות ורומנטיקה משדר האיור היפה הזה של זאב רבן. כמה מוגנת ונינוחה נראית רות הניצבת בתוך השער המאויר המדמה שער של בית אמיד.

זאב רבן, "רות בשדה בועז" מתוך מגילת רות מאוירת, ניו־יורק, 1930

זאב רבן, "רות בשדה בועז" מתוך מגילת רות מאוירת, ניו־יורק, 1930

האיור הינו חלק מסדרת ציורים שאייר זאב רבן למגילת רות. רות התמירה ממלאת את חלל התמונה, מבטה מצועף, על ראשה היא נושאת בחן אלומה עמוסת שיבולים. עבודת הליקוט הקשה אינה ניכרת עליה, משא השיבולים אינו מכביד על ראשה, להיפך: השיבולים הזהובות מעטרות את ראשה כמעין כתר כפרי, המייצג את השפע ומטרים ברמז את מעמדה של רות כאמו של המלך דוד. היא אינה לבושה כפועלת ענייה אלא כנסיכה. לגופה בגד אוריינטליסטי מעוטר ברקמת זהב, אשר שרווליו בעלי השובלים הארוכים אינם מאפשרים עבודה בשדה. שמלתה התכולה מתכתבת עם השמים הבהירים, שאף לא ענן אחד מעיב על טהרתם. רגליה היחפות ניצבות בתוך שדה פורח. במישור האחורי המרוחק מתואר נוף תנכ"י, ובו שדות חיטה בשלה ועצי פרי. מעל הגבעה שמימין משקיפה העיר בית לחם.

את הציור הרומנטי מקיפה מסגרת קישוטית המאוירת בצבעים משלימים: אדום וירוק, כחול וכתום, סגול וצהוב. הצבעוניות העזה משרה אווירה מלאת חיים. איורי המסגרת מדגישים את השפע שמתארת התמונה המרכזית: שני עצי תמר מסוגננים נושאים אשכולות תמרים בוהקים ובשלים, מאחורי הגזעים מתפתלים שריגים פורחים ובתחתית האיור נחה איילה.

קיבוץ גלויות אמנותי

בראשית המאה ה־20 הרבו אמנים ציונים לתאר סצנות ממגילת רות ובפרט את דמותה של רות. רות שימשה אפילו פרסומת לסיגריות שנקראו "רות". זאב רבן (1970־1890) היה מהבולטים באמנים השייכים לזרם המכונה "אסכולת בצלאל". אמני בצלאל נקטו גישה ריאליסטית קלסית לתכנים עבריים, ושילבו בעבודתם סגנונות אמנותיים שרווחו בראשית המאה ה־20. הם הפכו את עולם הצומח והחי הארצישראלי לחומר גלם ציורי, בסיס לאורנמנטיקה החדשה.

רבן הרבה להשתמש בסמלים עבריים שליקט מחפצי קודש ממערב וממזרח מכל התקופות. הוא התעניין מאוד בתנ"ך ואייר בנוסף למגילת רות גם את ההגדה של פסח, את שיר השירים, את מגילת אסתר ואת ספר איוב. הוא היה אמן סימבוליסטי, שהשתמש, בנוסף לסמלים מן המקורות היהודיים, גם בדמויים מיתולוגיים ונוצריים. את הצבעוניות הבוהקת של ציוריו שאב מוויטראז'ים ומפסיפסים ביזנטיים.

הצמחייה בציור שלפנינו מתוארת במסגרת בקווים מפותלים וקישוטיים על־פי סגנון "אר־נובו" שרווח בראשית המאה ה־20. מבנה היצירה – מסגרת מאוירת שבמרכזה תמונה נרטיבית – מזכיר את כתבי־היד העבריים המאוירים. הדמויות המאורכות והעדינות בציוריו של רבן, המשרות תחושה של רוחניות, הן בסגנון גותי. יחד עם זאת נעזר רבן, כנהוג באסכולת בצלאל, בדמויות מזרחיות כדי לשוות "אותנטיות" לגיבורי הסצנות התנ"כיות שלו. רבן הוא אמן אקלקטי המשתמש במגוון סגנונות ודרכי הבעה ממזרח וממערב, מן העת העתיקה ומן האמנות בת־זמנו. הוא יוצר מעין "קיבוץ גלויות" אמנותי, ועבודותיו הן תוצר של עבודת מחקר מעמיקה ומחשבה מרובה.

אם כך, מה רצה רבן להביע באמצעות הצגת רות כנערה רומנטית וקסומה?

לפני שננסה לענות על שאלה זו, נחזור אל מחצית המאה ה־19 ואל אמן התחריטים הצרפתי הנודע גוסטב דורה (1883־1832). ציורי התנ"ך של דורה מפורסמים מאוד. הם הפכו מעין אייקונים לדמויות המקראיות, ומשמשים (לצערי, אם יורשה לי לציין) השראה לאמנים רבים. בדומה למה שראינו בציור של רבן, דורה מתאר את רות בצורה תיאטרלית וקפואה. גם כאן היא מוצגת כאידיליה של שפע ועדינות, ורק במבט שני ניתן לחוש בבדידותה ובניכור שמביעים כלפיה הקוצרים. דורה בחר לתאר את רות אוספת שיבולים בתנוחת כריעה, בעוד בועז משקיף עליה ממרומי הסוס. הקומפוזיציה מרמזת על מעמדה הנחות של רות ועל המהפך העומד להתחולל בחייה.

גוסטב דורה, "רות מלקטת בשדה בועז", 1865

גוסטב דורה, "רות מלקטת בשדה בועז", 1865

רבן הכיר בוודאי את האיור של דורה. בשונה מדורה, בחר רבן להציג את רות עומדת ולא כורעת, ולוותר על דמויות המשנה. את אלומת השיבולים הוציא מידיה והציב על ראשה, כמנהגן של הכפריות הערביות. רבן, כרבים מאמני בצלאל, התבונן במבט אוריינטליסטי־רומנטי על ערביי ארץ ישראל, וראה בהם ממשיכים של עולם התנ"ך.

רבן לקח את התיאור הריאליסטי היומיומי והעניק לו הוד קדומים. העמידה הגאה של רות מועצמת בציורו בעזרת היד המונחת על המותן בבטחה, האלומה הערוכה ככתר והשמלה הצבועה בצבעי תכלת וזהב מלכותיים. רות של רבן היא נסיכה, ואין ספק שתיאורה עומד בהנגדה למציאות הפוליטית והכלכלית הקשה ששררה בארץ ישראל בסוף שנות ה־20 של המאה הקודמת.

נראה שרבן משקף בציור זה את הרוח האידיאליסטית של צעירי העלייה השנייה והשלישית, שחייהם היו קשים מאוד; הם לא היו מורגלים בעבודת האדמה, הם סבלו ממצוקה כלכלית, והמתח הביטחוני איים על קיומם. רבים נשברו, עזבו את הארץ או פרשו מארצות החיים, אך אחרים בחרו לחלום ולרקוד, ככתוב ב"שיר שמח" של יעקב אורלנד:

אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שָׁח/ וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ – / הָבָה וְנִתְלַקַּח/ מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ.

דמותה המרהיבה של רות של רבן אינה מספרת דבר; לא על עבודת הליקוט המפרכת בשדה תחת השמש הקופחת ולא על הניכור והבדידות שחוות רות ונעמי השבות משדה מואב. רבן מתאר פנטסיה של נוף תנכ"י ובמרכזו דמות אגדית המזכירה את דמות השולמית משיר השירים. האיור שופע רמזים עדינים לציפייה לקשר בין גבר לאישה: תנוחת העמידה של רות, החגורה העבה למותניה, דמות האיילה הרובצת למרגלותיה ושני הדקלים המיתמרים משני העברים. האהבה הזוגית מהדהדת גם את הקשר של רות לארץ ישראל, "ארץ הצבי", וגם את החלום הציוני.

רבן, לפיכך, מתאר את רוח תקופתו ואולי גם את רגשותיו האישיים יותר מאשר את עולמה של רות המקראית. רות של רבן אמנם אינה משמשת פרסומת לסיגריות, אך דמותה המיופה משמשת ככל הנראה חלק מהתעמולה הציונית. רבן צייר רבות מהכרזות היפות והמפורסמות של ההסתדרות הציונית, כך שרוח התעמולה לא הייתה זרה לו.

כרזה ל"רות" - חברה לסיגריות, 1925 בקירוב

כרזה ל"רות" – חברה לסיגריות, 1925 בקירוב

לא תואר ולא הדר

כמו זאב רבן לפניו, משתמש גם יובל כספי בדימויים שיצרו קודמיו, ואף הוא מביע אמירה פוליטית. בשונה מרבן, כספי חושף את מקורותיו באופן בולט. העבודה הינה חלק מתערוכה הנקראת "שובו של הדיקט", שהוצגה ב־2006 בגלריה אוסמן בתל אביב. במרכז התערוכה עומדת מחווה לרפי לביא, אמן ומורה לאמנות (2007־1937) שהיה האב המייסד של הציור על מצע של דיקט באמנות הישראלית. עבודותיו של לביא הן בסגנון ישראלי שכונה "דלות החומר". סגנון זה היה נפוץ במחצית השנייה של המאה ה־20 והתאפיין בשימוש בחומרי יצירה דלים, ברישול אמנותי מכוון וביחס ביקורתי אל החברה הישראלית. לביא נהג לשלב בעבודותיו שרבוטים, קולאז'ים מודבקים וכתמי סיד לבנים.

יובל כספי, "רות", טכניקה מעורבת, 2007 מתוך התערוכה "שובו של הדיקט"

יובל כספי, "רות", טכניקה מעורבת, 2007 מתוך התערוכה "שובו של הדיקט"

כספי, בעקבות מורו, "מלכלך" את מצע הדיקט בכתמים לבנים שכמו מתפשטים על גביו באופן אקראי. על גבי הכתמים הוא מדביק את הרפרודוקציה המוכרת של גוסטב דורה. העבודה הגרפית והתיאטרלית והמוקפדת של דורה עומדת בהנגדה חדה לכתמים הלבנים. נראה שהציור של דורה משמש את כספי כזיכרון של ימי התנ"ך.

בחזית הציור צייר כספי את דמותה של רות על פי ציורו של רבן. כספי הוציא את רות מהמסגרת והניח אותה חשופה, ללא שדה וללא בית. רות של כספי איבדה את רכושה החומרי וגם את הוד הקדומים שלה. קומתה הונמכה, ראשה שח. באופן סמלי היא איבדה את הגאווה הציונית, אך יחד איתה היא נחלצה גם מכבלי הרומנטיקה והאוטופיזם. בשונה מהכיוון הביקורתי שנקטו אמני "דלות החומר" ולביא בראשם, כספי בונה דמות צנועה ולא חומרנית, המתייחסת לעברה. רות של כספי היא דמות שאינה כבולה לבית ולשדה המייצגים את עולם החומר. היא אינה מנסה להתייפות ולהרשים אותנו, הצופים. יחד עם זאת היא מונחת על גבי מסורת ארוכה, אינה מתביישת בשורשיה, וכמו מכריזה על כך שהיא חוליה בשרשרת.

כספי, אמן, קומיקסאי ומורה לאמנות, עשה בתערוכה הומאז' לאבותיו ולאמהותיו האמיתיים והמאומצים בשושלת המשפחתית והאמנותית שלו. כך מסביר כספי את יצירתו בראיון לאלי אשד:

הדמות של רות מבוססת על שני אבות רוחניים, האחד גוסטב דורה והאחר זאב רבן, שבשבילי היה סוג של מודל ואב טיפוס למאייר העברי הראשון.

[…] בשנתיים האחרונות אני עוסק רבות בנושאים תנ"כיים. זה קשור למסורת הישנה של בית ספר בצלאל […] של מייסדו בוריס שץ ושל זאב רבן שהיה האמן המרכזי בו בשנים הראשונות. שץ הרי טען שלא צריך לעסוק בשום דבר חוץ מאמנות המבוססת על התנ"ך, ושהאמנות המודרנית היא אמנות של חולי רוח.

רבן אייר כל חייו בראש ובראשונה את התנ"ך באמצעי מדיה שונים. שץ לא היה יכול לקבל לעולם את רפי לביא ואת אמנות "דלות החומר" שלו. בעיניו הוא היה נראה בתור השקרן הגדול. שץ כידוע נשאר לבדו בתחום האמנות וללא ממשיכים. אבל מבחינתי דרכו חוזרת לפחות דרכי. הבחירה שלי בסיפורים תנ"כיים נובעת מהמשיכה שיש לי למקורות, המסופרים מאב לבן, ובמיוחד לסיפורי ספר בראשית.

[…] בחרתי כמה אמנים שאני רואה אותם כאבותי הרוחניים, האמיתיים והמדומיינים. אני מעתיק אותם ומנכס אותם ומצטט אותם בצורה מאוד בוטה שמגיעה לגבול של הפלגיאט. מטרת החיקוי המודע הזה היא לברר מה מותר ומה אסור באמנות. אני יוצא מנקודת ההנחה שאנשים מכירים את המקור שאני מתייחס אליו ומשתמש בו. […] בתערוכה אני מתכתב עם האבות הרוחניים שלי.

נשוב אל רות. דורה מתאר את בימת "תיאטרון ההיסטוריה" ותיאורו אינו מייצג מציאות חיה, אלא אפוס אגדי. האמן מציג מחזה קדום שבמרכזו גבר אציל העומד להעניק מחסדו לנערה ענייה אך מלאת חן. למרות הריחוק הרגשי העולה מן היצירה, דורה מתאר מערכת יחסים המשקפת היטב את רוח המאה ה־19.

האם רות של רבן מייצגת נאמנה את דמותה של רות המקראית? המקרא ממעט בתיאור רגשות של גיבוריו. מגילת רות אינה חושפת כלל את תחושותיה של רות. המקום היחיד שבו נוכל להציץ אל עולמה הפנימי הוא בסצנה שבה דבֵקה רות בנעמי ומכריזה בבכי:

כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵא־לֹהַיִךְ אֱ־לֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר, כֹּה יַעֲשֶׂה ה‘ לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. 

ייתכן שרבן רצה לתאר את רות היוצאת לדרך; רות שמגייסת את כל כוחותיה כדי לעמוד בהחלטתה ולבצע את הקפיצה הנחשונית ממואב לארץ ישראל. באמצעות דמותה של רות האמן נותן ביטוי לתפיסות הציוניות האוטופיסטיות שרווחו בראשית המאה ה־20. נראה שכדי להגשים כיסופים בני אלפיים שנה היה הכרח לייפות את המציאות וגם לראות את העבר התנ“כי בעיניים אידיליות.

לרות של כספי אין תואר ולא הדר. היא ניצבת נכלמת בפינת התמונה, מפנה את המרכז לאבות המייסדים. האלומה על ראשה כבר אינה כתר, אלא פרי עמל כפיה, “משא החיים“ שאותו היא נושאת בהכנעה ובהשלמה. רות של כספי היא זו הפוגשת באנשי בית־לחם המפנים לה עורף, העמלה בשמש הקופחת של הקיץ הארץ־ישראלי ללקט אחר הקוצרים יום אחר יום, ובסוף היום להביא את שללה הדל אל חמותה: “וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד־עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט“.

בהמשך לגישתו של רבן, גם כספי מנהל דיאלוג עם הטקסט המקראי ועם אמנים שקדמו לו ומשקף ביצירתו גם את המציאות הישראלית. גישתו של כספי ביקורתית וחומלת כאחד; הציונות אינה מיוצגת עוד כנסיכה מן האגדות. כספי משתמש בדמותה של רות כדי להציג את מציאות חיינו “בגובה העיניים“. הוא מתאר את רות כדמות בוגרת ומפוכחת. רות של שנות האלפיים אינה נסיכה גאה ובודדה. היא מודעת להיותה חוליה בשרשרת מפוארת ויודעת שלפניה מלאכה רבה להשלים.

פורסם במוסף 'שבת' , 'מקור ראשון'א' סיון תשע"ד, 30.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 במאי 2014, ב-גיליון שבועות תשע"ד - 877 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הבהרה: את הפרסומת לסיגריות צייר זאב רבן עצמו. הכרזה היא עיבוד של דמות רות שאייר למגילה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: