מנגן האמונה | אהרן אייזנטל

הרב עוזי קלכהיים היה ממפלסי הדרך בלימודי האמונה בדורנו. הוא ייזכר כמי שייסד את הלימוד בכתבי המהר"ל וכמי שהיה בין המעמיקים בתורת הראי"ה קוק. עשרים לפטירתו

בשביעי באייר תשנ"ד עליתי לירושלים, עיר עוז לנו, אל הרב עוזי. ידעתי שמורי ורבי מדוכא בייסורים נוראים. עוד ידעתי שאין מניחים להיכנס לחדרו בבית החולים. חזקה מצוותם של רופאיו שאסרו עליו כל מאמץ, אחר התקפי הלב הקשים שקרעו את חדרי לבו. אמרתי בלבי, אולי אזכה ותהיה שעת רצון מלפני משמרות בני המשפחה ואזכה לראותו, ושמא יתקיים בו "ויתחזק ישראל וישב על המטה".

הניחוני להיכנס. אולי משום שבאתי מ"ארץ מרחקים", אולי מסיבות אחרות. מפאת מצבו לא יכול היה לדבר. הראתה לו בתו לוח ועליו אותיות שפת הקודש, והייתה מצביעה על האותיות והוא היה מהנהן בראשו עד שהצטרפו למילים. בעמל עלה בידה לצרף משפט אחד: "עברנו ימים קשים ביותר". מעט המכיל את המרובה. עברו עליו ארבעה חודשים של ייסורי גוף ורוח שלא יתוארו. מתוך שזכיתי להכיר מעט מהלוך נפשו, סבורני שלא רק לייסוריו שלו כיוון, אלא, ובעיקר, לייסוריה של אומתנו, שהרי לא בלשון יחיד שח אלא בלשון רבים – "עברנו".

היו אלה ימי מרורים, ורבנו ששר את "שירת האומה לארצה" חש בלבבו הקרוע והשסוע את קינת הארץ הנמסרת לידי זדים, והיה שותף לכאבם של נאמני העם והארץ. כיוון שלא רציתי להטריחו אמרתי מה שאמרתי ונפטרתי מלפניו. למחרת, בחצות הליל, צלצל הטלפון בביתי בגולן. על הקו היה אחד מבני המשפחה. "אחר ביקורך אתמול הורגשה התאוששות של הרב, אם לא יקשה עליך…"

"הריני מניח הכול, ונוסע עכשיו ומיד לירושלים", הייתה תשובתי.

"הצורך אינו כה דחוף", השיבני, "אפשר להמתין עד מחר בבוקר, תבוא אחר ביקור רופאים".

עם בוקר, בעודי מתקין עצמי לנסיעה לירושלים, באתני השמועה שמורי ורבי נפטר והלך לו לבית עולמו.

כעשור חלף מעת שנגנזה נשמתו של מורי ורבי, הרב עוזי קלכהיים, זכר צדיק לברכה, ותחושת החיסרון צורבת בנשמת תלמידיו המובהקים. כיוון שזכיתי לשמוע הרבה תורה מפיו, ולא זז מלחבבני, ביקשוני שאכתוב דברי זיכרון עליו. באמת, כבר הספידוהו רבים וגדולים, במותו ולאחר מותו. דברי חלקם מופיעים בספר שנכתב לזכרו "ישועות עוזו". ועוד, שרבותינו זיכרונם לברכה אמרו שגזרה על המת שישתכח מן הלב, ונאמנים דבריהם. אלא שידעו בני המשפחה שעדיין רבנו חי בלבבות תלמידיו, שהרי רבותינו הוסיפו ואמרו שצדיקים במיתתם קרויים חיים, שהשפעתם נמשכת והולכת, לפיכך ביקשוני ליתן פתחון פה לחיוּת זו.

מתוך שאהב את הבריות היה מקרבן לתורה. הרב עוזי קלכהיים, תשנ"ד

מתוך שאהב את הבריות היה מקרבן לתורה. הרב עוזי קלכהיים, תשנ"ד

איש אמונה

לראשונה הגיע הרב עוזי לישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה בשנת תש"ט, עם סיום לימודיו בבית הספר העממי בירושלים. שנה שהה שם במחיצתו של הרב נריה, ושב וחזר לישיבה בראש הגבעה בשנת תשי"ג. כנער צעיר וקשוב הוא שומע את "ניגונה של האמונה". לניגון אין עדיין מילים, כלי ביטוי מגובש, אבל המנגינה ערבה לחיכו.

הקומה השנייה שנבנתה בישיבת הדרום ברחובות, מאביב תשי"ג עד חורף תשי"ד, הוגדרה על ידו כך: "את גבולה הרחבתי במחיצתו של הרב אלימלך בר־שאול זצ"ל". כיצד התרחב "גבולה" של האמונה?

הרב מתאר את הדרך לכך, בתיאור שיש לראותו כאוטוביוגרפי:

את הרחבת גבולה של האמונה נפגוש בכיוונים שונים: על ידי השכלה ועיון, בחום הרגש, בטיהור המידות, בקיום המצוות, "כל מצוותיך – אמונה". תפקיד האדם לרומם ולזכך את החלקים החיצוניים, את הלבושים שבהם מתעטרת האמונה.

אף ששהותו ברחובות הייתה קצרה הוא הניח, בהשראתו של הרב בר שאול – שבו ראה את רבו המובהק באמונה – את היסודות לבניין האמונה הפנימי שלו, שהלך והתרחב וצמח במהלך השנים הבאות.

הקומה השלישית התבססה בישיבת "מרכז הרב":

ובעלותי בקודשלירושלים, ספגתי את רוחו של מרן הראי"ה בבית מדרשו, מפי בנו יחידו הרב צ.י. קוק שליט"א (זצ"ל) ומפי תלמידו הרב ד. כהן "הנזיר" זצ"ל.

את דמותם תיאר בשורות הבאות:

ההבדל שאנו מוצאים בין בני אדם ביחס לאמונה, יש לבקש במידת פיתוחם של ציורי הדרכים שבהם מתוודעת האמונה לאדם. ולכן נבחין באמונה עשירה נחלת ראשי אמונה בישראל, שהיו מלאים בדעת ובחכמה ורוויים בשפע של מידות ומעשים טובים.

שבע שנים שהה במרכז הרב. הרב "הנזיר" פתח לפניו את שערי המחשבה של גדולי ישראל, והרב צבי יהודה הפגיש אותו עם התורה הגואלת מיסודו של אביו הראי"ה. באותן שנים (תשי"ד־תשכ"א) נבנו אוצרות האמונה שלו. הוא יישם בעצמו את מה שכתב בהקדמת ספרו: "בה במידה שהשכיל האדם לכבוש דרכים ולסלול נתיבות… כן מתפשטת האמונה וממלאת את חייו מאוצרה". באותה תקופה כבש דרכים חדשות בתורת המהר"ל מפראג, וסלל נתיבות להבנת תורת הרב קוק.

חכם ארצישראלי

הרב קוק כתב על חובתם של תלמידי החכמים בארץ ישראל "לכתוב שם אל אלוקי ישראל, בספרים, בחוברות, במאמרים, בחזיונות, בשירים, בפרושים ובדרושים, ובכל אותם הכלים שהמחשבות נכנסות על ידם לרשות הציבור".   זה היה שדה פעולתו העיקרי של הרב עוזי. הוא נענה לקריאתו של הרב קוק, והיה ממפלסי הדרך בשדות המחשבה והאמונה, שלא עובדו עד תקופתו על פי סגנון ורעיון שיתאים לדור התחייה. מלבד שהיה בקי גדול ועמקן, ניחן גם בעט סופרים מבורך. כתיבתו בהירה ועשירה, קולחת ומדויקת. דבריו אינם זקוקים לפירוש, אף כשהוא עוסק בעניין עמוק.

עניינים אלה נראים לנו היום כדבר של מה בכך, אבל כשהחל הרב עוזי לפלס את דרכו, הוא היה מן הבודדים שבצעירי התקופה שעסקו בכך. העיד הרב יעקב אריאל שהרב עוזי היה זה שפתח בפני חבורת הלומדים ב"מרכז הרב" – היום המנהיגות הרוחנית של הציבור הדתי־לאומי – את תורת המהר"ל. והנה היום כל צורב עוסק בתורתו. גם בתחומים אחרים, הוא זה שפרץ נתיבות, ופילס דרכים ללימודה והפצתה של אור התורה הפנימית, תורת המוסר והדעות.

הרב עוזי עסק רבות בנושא "כלל ישראל". לא רק שכתב על עניין זה, אלא חש אותו במלוא נשמתו. את עצמו הגדיר במה שכתב בהקדמת "אדרת אמונה": "תורה היא האידיאה של האומה, כל מי שנושא את משא התורה וחפץ להגשימה בחיים, בהכרח שיהא קשור לאומה זו בגורלה ההיסטורי, ומי שמתחבר לאומה ושותף בצערה ובכאבה – בהכרח שישאף לגאולתה בנחלתה המובטחת".

אכן, שותף היה הרב בצערה וכאבה של האומה, כשם שהיה שותף לשמחתה. צהל על כל גילוי של הרמת קרן ישראל בעמים, ודאב על ביזוי התורה וחכמיה. אהבתו לכלל ישראל לא קיפחה את האהבה ליחיד בישראל. לבו הזדעזע בעקבות מלחמת יום הכיפורים שבה נפלו גם מתלמידיו בישיבת "כרם ביבנה". את יגונו השקיע במסירות נפשו להוצאת ספרי זיכרון לזכר הנופלים.

מוצא את הקו

אף שקיבל הרבה מרבותיו, הרבה יגע הרב עוזי בעצמו, והעמיד את משנת ארץ ישראל על שלושה דברים: ההיקף, העיון והיצירה. מבחינת ההיקף, הוא סבר שכמו שבלימוד הלכה מעשית אי אפשר לתלמיד חכם שידיעותיו יקיפו רק ספרי קיצורי הלכה למעשה, אלא יש להתחיל מהמשנה והגמרא, כך בחובות הלבבות. אי אפשר לבנות בניין מוצק של אמונה בלא לעסוק בעיון במשנתם של הראשונים. לפיכך עסק בתורתם של רבי סעדיה הגאון, הרמב"ם, רבנו בחיי, ריה"ל, רמב"ן, מהר"ל – ולימדה לתלמידיו. מבחינת העיון, העידו עליו גדולי הדור שהוא מגדולי מעמיקי החקר והעיון בתורתם של ראשונים ואחרונים.

חיבה יתרה הייתה לו לתורתו של המהר"ל מפראג. אביו ז"ל התבטא: "המהר"ל מפראג יצר את גופו של הגולם ואת נשמתו של בני". לרבים נדמה שבדבריו של המהר"ל ישנן חזרות מרובות. בהוצאת לונדון כתב המו"ל שבהוצאות קודמות השמיטו, בשל כך, חלקים מדבריו. אולם כבר גינה בעל ה"אבני נזר" את חכמי בלאשקי האומרים שדרכו של המהר"ל להאריך בכדי. וזה היה דרך לימודו של הרב, להראות שאין ייתור במהר"ל, וללא ספק יש חידוש בכל קטע מדבריו ויש צורך לפענח את החידוש שמסתתר בו.

כך גם לימד את תורתו של מרן הרב קוק. את גישתו ניסח בהקדמתו ל"אורות העקדה" (אדרת אמונה, עמ' 61): "אין אלו דברי רגש ושירה, כמו שנוטים אותם המציצים לרגעים בכתבי הראי"ה, ללא התבוננות. אותיות שיצאו מקולמוסו, נכתבו על גבי הנייר מתוך שטף רב עוצמה של נפש עשירה, מלאה וגדושה מכל אוצרות הרוח שבישראל, ממקורותיה הראשוניים עד לפלגי הרוח האחרונים לכל גוניהם. זרמי הרוח השונים הותכו כאן למסכת אחת רבת ממדים ועתירת צורות. אם נרצה להאזין לדבריו, לרדת לסוף דעתו, עלינו לפרק מסכת מורכבת זו לגורמיה השונים – כדי שנהיה מסוגלים לרדת לעומק הוויתה".

בתחום היצירה, היה הרב כמעין נובע. תמיד שאל: מה חידשת? ישנם מאמרים שכותביהם משתבחים במספר ציוני המקורות למאמר. הוא לא היה לקטן, אף שיכול היה לעשות זאת בקלות. תמיד ביקש לשפוך אור על סתומות, למצוא קו מחשבה של אחד הראשונים או האחרונים.

*

רבן יוחנן בן זכאי ביקש מתלמידיו "צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה אדם" (אבות ב ג). תלמידיו הציעו דרכים שונות ורבם שיבח את הדרך של "לב טוב". מה פירושה של הדרכתו ש"ידבק בה אדם"? והרי או שמעלה זו נולדה וקיימת אצלו או שלא. מכאן שהמדובר בדרך חיים, בתפיסת עולם, שאפשר לדבוק בה ולאהוב אותה.

אצל הרב ראינו דבקות בדרך זו. את טוב הלב הטבעי שלו הרים למדרגה של עמוד חסד. מתוך שאהב את הבריות היה גומל חסד לא רק בצורכי הגוף אלא גם ברוחניות, שהיה דולה ומשקה מבארו לכל הצמאים לדבר ה'. וכשגמל חסד, עשה זאת מתוך מלאות הרצון, באהבה. לא מתוך קושי, כאנוס וכפוי. נמצא שמתוך שאהב את הבריות היה מקרבן לתורה, כדברי רבו הרצי"ה.

אילו באתי לכתוב עוד איני מספיק, שהרבה יש לי לספר על מורי ורבי. לפיכך אגמור בשלום, שהוא שמו של אדון כל הנשמות, ועוד, שגם מידה גדולה זו הייתה בו, "אוהב שלום ורודף שלום". יהי רצון שינוח רבנו בשלום על משכבו.

הרב אהרן אייזנטל הוא רבה של חיספין וראש הכולל בישיבת הגולן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' אייר תשע"ד, 9.5.2014 

פורסמה ב-9 במאי 2014, ב-גיליון בהר תשע"ד - 874 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אמיר שכטר

    במילה אחת:

    נפלא!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: