"רק אחרי עשרות שנים נשמע על התופת שעברו מאז פרוץ המלחמה. באותו יום כיפורים מר, כאשר שהו בבונקר צר ואפל, אבנר לא שכח להכריז על תפילת מנחה ואחר כך המשיך כשליח ציבור בנעילה". 
יוכי סימן־טוב על אחיה שנפל במלחמת יום הכיפורים

שוב התעוררתי ב־4:00 לפנות בוקר. כזאת אני. דווקא אחרי ימים גדושים בפעילות, אני מתעוררת עם קולה של הציפור הראשונה. אליהו אומר בחיוך שאני היא זו שמעירה את הציפורים. תמונות מיום האתמול מתגלגלות כמו סרט. אנסה לישון אני חושבת. מתהפכת מצד לצד ויודעת בתוכי שלגבי הבוקר העניין אבוד. אני כבר לא אשן.

השבועיים האחרונים עמוסים במיוחד, אני נוסעת כל יום למקום אחר, פה הרצאה וכאן סדנה ושם ישיבה ובין לבין בקושי מספיקה לענות לטלפונים ולמיילים דחופים, אך בפנים, בפנים אני יודעת שהמרגש ביותר הוא יום חמישי.

איכשהו הכול נדחס ביום האחד הזה. ב־7:30 ישיבה ברמת אפעל, ב־10:30 עליי להרצות על הכנה לחירום וב־14:00 בת"א אציג את המחקר שלי בפני המועצה הלאומית למניעת התאבדויות. וכן… אחר־כך כנס כוח נתי, הכוח שבו לחם אחי ז"ל.

אני מורגלת בהרצאות וכבר אינני מתרגשת, אך הפעם מרגישה איך כולי דרוכה, שנתי שטחית ונשימותיי קצרות. ההרצאה הראשונה הייתה מצוינת, אנשים מחאו כפיים באופן ספונטני. אני נושמת מעט לרווחה, אך יודעת שהחלק הקשה עוד לפניי: האם זהו הפורום הכל כך מכובד ובכיר שמרגש אותי כל כך הפעם, או שמא הכנס שאחריו? כנראה שהצירוף של שניהם יחד. מנסה להירגע, אך לא בהצלחה יתרה. אני נותנת את ההרצאה, אך מרגישה שאינני במיטבי, אינני משוחררת, הסיפורים והדוגמאות המחיים כל הרצאה אינם זורמים כרגיל. דיון ער אחרי ההרצאה ולבי – לבי נמצא כבר בדרך ללטרון. מיד עם סיום ישיבת המועצה אני מזרזת את חברתי רחל ופנינו לכיוון היציאה.

"במו ידנו אנו מכינות לו ציוד כדי שיצא לקרב". רמת הגולן, מלחמת יום כיפור
צילום: לע"מ

אחרי 40 שנה

זה התחיל בטלפון מפתיע באמצע היום. "שלום, מדברת רותי לוי, אשתו של משה לוי הסמג"ד של כוח נתי. את אחות של אבנר יונה ז"ל?", היא שואלת בעדינות וברגישות. כן, אני עונה. מי את, אני שואלת, כאילו לא אמרה דבר לפני רגע, והיא שבה ומציגה עצמה.

"אנחנו מתכננים כינוס של הכוח במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. את אולי מכירה עוד אנשים שנשארו בחיים מכוח זה?". איזו שאלה מצמררת, אני חושבת בשברירי שנייה ויודעת היטב שזהו גדוד שהתהווה תוך כדי המלחמה, מישראלים צדיקים ששהו בחו"ל ועלו על המטוס הראשון כדי להצטרף ללחימה. אנשים שמסיבות שונות לא הצליחו להגיע לגדודים המקוריים שלהם ונאספו יחד לסייע לקרבות הנוראיים שהתחוללו אז ברמת בגולן.

אבנר, אחי ז"ל, גם הוא הצטרף לכוח זה. ידענו זאת. מפקדיו שבאו לנחם ב"שבעה" לא הכירו אותו. מעט אנשים שרדו מכוח זה.

אבנר התנדב באותה שנה, כמו גם בשנים קודמות, לשמש ביום הכיפורים חזן במוצב קדמי ברמת הגולן, ביחד עם חבר הנפש והחברותא הרב יעקב פישר שיחיה. ביחד עלו לרמת הגולן. לפני עלייתם ביקרו אצל אמא בביתנו שבחדרה, ואבנר הבטיח לבוא ולהגיד שלום לאחר יום הכיפורים, קודם שיחזור לישיבת הר עציון.

רק אחרי עשרות שנים נשמע על התופת שעברו מאז פרוץ המלחמה ועד שחולצו בניסים ובמסירות נפש, כאשר הם נוסעים במשך שעות ארוכות, נצמדים לכל זיז בטנק לאחר ששהו יומיים במוצבים, מכותרים באלפי סורים שכבשו את האזור. מעדים לאירוע שמענו כי באותו יום כיפורים מר, כאשר שהו בבונקר צר ואפל, אבנר לא שכח להכריז על תפילת מנחה ואחר כך המשיך כשליח ציבור בנעילה. בסיום אותה תפילה, בשעה ששבעת הרקיעים פתוחים, הוא יצא מגדרו ושר בקול רם "עוד אבינו חי, עם ישראל חי" והוסיף "עוצו עצה ותופר". עדים לאירוע סיפרו כי הצליח לסחוף אחריו את החיילים הנצורים והם הצטרפו אליו לשירה במוצאי יום הכיפורים.

אבנר הגיע הביתה לומר שלום לאמא, כפי שהבטיח. לא אשכח את מראהו באותו בוקר יום שני י"ב בתשרי, כולו שחור מאבק הדרכים ופיח הטנקים, רזה מאוד ובעיקר עיניו עצובות, שקועות בחוריהן. אבנר, אחי שלי שהיה שילוב יוצא דופן של רצינות, יראת שמים וחכמה, ביחד עם חוש הומור מתוק, שאי אפשר היה להיות עצובים בחברתו, לא חייך. בעת התארגנות למקלחת, כשלא עברה רבע שעה מאז בואו, הגיע האוטובוס עם החיילים. דפיקה בדלת. זוהי הפעם השלישית שבאו לחפשו מאז תחילת הקרבות. אבנר יונה כאן? כן, הרגע הגיע. תקראו לו, אומר אחד מהם.

אמא קוראת לאבנר שטרם הספיק להירטב ממי המקלחת. אבנר התעטף ויצא אליהם. שיהיה ברור, הוא אומר בטון תקיף ולא רגיל, "הייתי במבצע ימים נוראים ולכן לא הייתי בבית". בסדר, בסדר, עונה אותו אחד, מהר להתארגן ובוא. הדאגה של כולנו משתקפת בפניה של אמא. אנחנו ממהרות ואורזות לו מזוודה. מגבת, אני חושבת, מגבת עוד לא הכנסנו. הזוי, אני מהרהרת לעצמי. במו ידנו אנחנו מכינות לו ציוד כדי שיצא לקרב. לעולם לא אשכח את אותם הרגעים.

לימים כאשר בני, נריה שיחיה, יצא למבצע "חומת מגן" במוצאי יום טוב ראשון של פסח, ומיהרתי ועזרתי לו לארוז את חפציו, ארגיש שאני משחזרת את הרגעים האיומים הללו. שמרתי אז על איפוק וקור רוח כלפי חוץ, עד שבתי הקטנה שהייתה אז בת שנתיים ביטאה בלי משים את הקול המשפחתי. היא אחזה במכנסיו ואמרה שוב ושוב "לא אתה לא הולך, לא אתה לא הולך".

אמי, אחותי ואני לא העזנו אז לומר דבר מלבד "להתראות"…

אחד החיילים שהגיע עם האוטובוס ראה את פניה של אמא, חייך ואמר: "אל תדאגי, אנחנו עם הסורים גמרנו".

הם נסעו ואמא פרצה בבכי. אינני חושבת שראיתי את אמא בוכה עד אז. אמא שגדלה יתומה משני הוריה והתמודדה עם עוני וחולי של אבי היקר הייתה כל השנים כסלע איתן, נמרה שמגִנה על גוריה ועוטפת אותם בחום ואהבה.

שכנה ניסתה להרגיע אותה, לא בהצלחה יתרה. אנחנו התעטפנו בדממה.

ריבונו של עולם, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך…

אינני יודעת מי נתן לנו את התמונה האחרונה של אבנר עטור בתפילין בסיום תפילה, יום לפני נפילתו, כשלצדדיו עוד שבעה חיילים. זיהינו שם את רפי נוימן ז"ל שנפל כשהיה בטנק ביחד עם אבנר והיה שם הרב הלל רחמני שייבדל לחיים ארוכים, שניצל בחסדי ה' מאותו טנק. והיה שם בקצה הימני אותו בחור שניסה להרגיע את אמא. במשך 40 שנה שאלתי את עצמי: מה איתו? האם נשאר בחיים או חלילה נפל? עד לכנס כוח נתי, שעליו עוד יסופר.

אבנר יונה ז"ל באדיבות המשפחה

כוח נתי

הגעתי ללטרון. מותשת מהימים האחרונים ומתנצלת בטלפון בפני אליהו על ששכחתי להודיע לו בצאתי מתל אביב, כפי שסיכמנו. "בסדר, בסדר, כבר אצא". איזה מזל שהוא כזה, אני חושבת.

ממשיכה פנימה לפי השילוט, כולי נרגשת. מגיעה לעמדת הרישום בדיוק כשאחי ואחותי שבאו מבאר־שבע נמצאים בעמדה. נכנסנו לחדר המוקף קנים ובהם תמונות של הנופלים. התמונה של אבנר ראשונה משמאל. אנחנו עומדים לידה, תמונה שלו עם קסדה, תמונה של טנק מחורר והתמונה האחרונה שלו. עמדנו בדממה ליד התמונות, אחר־כך הסתובבנו לראות את האחרות. אני נמשכת כמו מגנט לאישה מאירת עיניים ואומרת לה: "את נראית לי מוכרת, מי את?". אני רותי לוי, היא עונה לי. אני לוחצת את ידה בחום. כמובן, מעולם לא נפגשנו, אך איכשהו הרגשתי כאילו אנחנו מכירות.

חזרתי לעמוד ליד תמונת אחי. איש עטור זקן עמד לידי ושאל מי אני. "אחות של אבנר יונה", עניתי והצבעתי על תמונת אחי. "אני הבחור שמצולם כאן", הגיב נרגש. "באמת? ואולי אתה יודע מה עם הבחור שמצולם כאן בקצה בצד ימין? הוא היה באוטובוס שבא לקחת את אחי", אני ממשיכה לפני שהספיק לענות. "זהו הרב זאב כהן", הוא עונה. "הוא כאן!".

נלוויתי אליו מיד והלכנו לחפש את זאב. "במשך ארבעים שנה אני תוהה מה איתך ועכשיו נודע לי שברוך ה' אתה כאן. זה אתה שהיית באוטובוס שלקח אותו מהבית?!". בטח, אני זוכר איך נפרדתם ונופפתם לו לשלום. אבנר סיפר לי על מה שעבר מאז פרוץ המלחמה. ריגשת אותי, הוא מסכם. רוחו הטובה בולטת גם עתה. הוא מרבה לחייך ועיניו מאירות. ברוך מחיה המתים!

אנחנו ממשיכים ומסתובבים בחדר. פוגשים גם את אחיו של רפי נוימן ז"ל ואת הרב הלל רחמני, ואני מתחבקת עם אשתו של הלל.

מזווית העין אני קולטת שני בחורים תמירים שעל דש בגדם מופיע השם גולן. רגע, זה היה שם משפחתו של נתי ז"ל. אתם קשורים לנתי גולן מפקד הכוח?

"זה אבא שלנו", הם עונים עם חיוך ביישני. הוא סיפר על המלחמה, אחותי ואני שואלות יחדיו. מעט מאוד, הם עונים. הוא מיעט לדבר על כך. גם אות הגבורה שקיבל במלחמת ששת הימים היה ב"בוידם" עד שנפטר לפני 10 שנים מסרטן… כן, אלו שהיו שם לא הרבו לדבר. למדתי לזהות במשך השנים את בני ה־60 נכון להיום שמשהו בפניהם זע כאשר מדברים על המלחמה ההיא. גברים קשוחים, מלאי ביטחון עצמי, מתכנסים פתאום בעצמם ומבטם מתרחק. הם עשו למדינת ישראל את ההיכרות עם המושג "פוסט טראומה".

אני ממהרת להציג את אחותי ואותי, המחיצות שביומיום לוקח להן זמן ליפול נופלות כאן במהירות. מרגישה מטושטשת ומעט מתנודדת, לא מתאים לי ליפול עכשיו לעיני כולם. אני ממהרת ומוצאת פינה לשבת מעט.

בין האויב למשפחות

אנחנו מוזמנים לרדת למטה. אולם הכינוסים בלטרון מלא. אני מתבוננת בקהל וחשה יחד גדול. בזה אחר זה עלו הדוברים: מספרים, מנסים לסגור חורים בסיפור של קבוצת הלוחמים הזו, שנאספה מארבע כנפות תבל ומכל רחבי הארץ ולא ידענו את שמם.

אנרגיה מרוכזת בחדר הזה, אני מהרהרת, מפגן הצדעה לרוח האדם והעם. לפי ההרצאה המלומדת של אורי אור, לא היינו אמורים לראות אצל חיילי כוח נתי לחימה מסורה ויכולת הקרבה, כאשר נעדר מרכיב הרעות, המחויבות לקבוצה המוכרת, האמון במפקד והחשש מבושה – הכבוד העצמי של היחיד מול האנשים המוכרים.

ובכל זאת, שמענו את כולם. את יענקל'ה קרני שסיפר בקול רועד איך לאחר קרב נורא אסף קומץ חיילים ששרדו ואמר להם: "לא באתי לדבר אתכם ציונות, אבל דעו שמה שמפריד בין האויב לבין המשפחות שלכם, אלו אתם". והוא סיפר שאחד, רק אחד, לא עמד לו כוחו והוא אמר: "אני עם השיגעון הזה גמרתי". "אך כל השאר, גברים בני גברים", יענקל'ה הרעים, "קמו בשקט ועלו על הכלים". ואני יודעת היטב שבשלב הזה אחי אבנר כבר לא היה בין החיים. הוא נפגע במכת האש הראשונה, במארב שטמנו להם הסורים ליד כפר נסג'. גם הוא חזר ללא פקפוק למלחמה לאחר שפגש את התופת במשך שלושת הימים הראשונים שלה. איך עמד להם הכוח? נערים בני 20?

*

ובכל שנה בראש השנה, "בעת שערי רצון להיפתח", אני מנהלת שיח עם ריבונו של עולם על "וילכו שניהם יחדיו", על "צר לי לאם תבכה ותתייפח". מבקשת אני שיזכור את כל האמהות והאבות שארזו את התיקים של בניהם ושלחו אותם לקרב, את המשפחות שאיבדו יותר מבן אחד, את הילדים שנותרו יתומים, את הפצועים ואת אלו המתעוררים מסויטים בלילות. את כולם, וגם את האחיות והאחים.

יוכי סימן־טוב היא מנהלת היחידה להתמודדות עם מצבי לחץ, חירום ומניעת אובדנות בשירות הפסיכולוגי ייעוצי של משרד החינוך

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' אייר תשע"ד, 2.5.2014