כתרי אותיות | דרור בונדי

דווקא המאמין במקורה הא־לוהי של התורה נתבע ליצירתיות רדיקלית. בעקבות דרכו הדרשנית של רבי עקיבא

רבי עקיבא ודאי היה מבין את ההתלבטות שלי על מה לכתוב. כמה מדרשותיו הנועזות והמפורסמות ביותר עוסקות בפסוקים מפרשתנו, ואפשר ממש לדמיין גם אותו מתופף על הלפטופ מול פסוקי הפרשה – והנה מבליחות בראשו דרשותיו החריגות. אוחַז אם כן בשיפולי גלימתו ואפסע בפרשה בעקבותיו, ולאחר מכן אנסה להציע את סוד גישתו הפרשנית: מתוך אילו הנחות מוצא רוחניות הוא ניגש כך לתורה?

סרס הפסוק ודרשהו

הדרשה המפורסמת ביותר שלו מופיעה באחד מסיפורי חז"ל הבודדים שזכו להיכלל במשנה. שלא כהרגלה, משלבת המשנה בהלכות מסכת ראש השנה סיפור על מחלוקת שפרצה בין החכמים בנוגע לקבלת עדי קידוש החודש. במהלך הסיפור גוזר רבן גמליאל על רבי יהושע לקבל את עמדתו, וכאשר רבי יהושע מצר על כך מנסה רבי עקיבא לנחמו באמצעות דרשה:

שלח לו רבן גמליאל, גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מצר, אמר לו, יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר "אלה מועדי ה' מקראי קדש, אשר תקראו אתם" – בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו.

הכתוב אומר “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה‘ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג, ד), אך רבי עקיבא דורש אותו כאילו היה כתוב "אַתֶּם". כלומר, בני ישראל הם אלו אשר קובעים את זמנם של המועדים, ולכן, מנחם רבי עקיבא את רבי יהושע, השאלה היא לא מהי האמת העובדתית אלא מה קבע בית הדין.

זוהי בהחלט דרשה חריגה ביצירתיות הפרשנית שלה: רבי עקיבא קורא את התורה אחרת ממה שהיא מכוונת! הוא קוטע את הפסוק לפני סופו ומנקד מילה מחדש. ואכן, לפי המשנה, רבי יהושע מתנחם רק לאחר שהוא שומע דרשה סבירה יותר מרבי דוסא בן הורכינס.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

על דרשה מפורסמת נוספת של רבי עקיבא, אף היא על פסוק מפרשתנו, הוא סופג תגובה ישירה וחריפה ביותר. הכתוב אומר: "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא כא, ט). במסכת סנהדרין (נא ע"ב) מובאת מחלוקת בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא בפרשנות הפסוק – רבי ישמעאל טוען שמדובר על בת כהן מאורסת ואילו רבי עקיבא טוען שמדובר גם על בת כהן נשואה. כשרבי עקיבא מנסה לנמק את עמדתו בדרשה המבוססת על תוספת האות וי"ו במילה הראשונה בפסוק, רבי ישמעאל נזעק:

אמר לו רבי עקיבא: ישמעאל אחי, "בת" "ובת" אני דורש.

אמר לו: וכי מפני שאתה דורש "בת" "ובת" נוציא זו לשריפה?!

נראה שרבי ישמעאל אינו מוכן לקבל סוג כזה של דרשה ככלי לגילוי רצון א־לוהים שבתורה. הוא מאשים את רבי עקיבא בסובייקטיביות של דרשתו ("שאתה דורש"), ותמה כיצד הוא מעז לקבוע כך דיני נפשות.

הדרשה השלישית פחות מוכרת, אך גם בה משתמש רבי עקיבא בגישתו הפרשנית כלפי הפסוקים הפותחים את פרשתנו. הכתוב אומר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ – לָהּ יִטַּמָּא". ואף כאן מחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא, המובאת בברייתא במסכת סוטה (ג ע"א):

"לה יטמא" (ויקרא כא, ג) – רשות, דברי רבי ישמעאל.

ורבי עקיבא אומר: חובה.

דעתו של רבי ישמעאל פשוטה. הוא מבין שהפסוקים אוסרים על הכהנים להיטמא בטומאת מת, אך מתירים להם להשתתף בלוויית קרובים מדרגה ראשונה, ובכללם האחות הרווקה. לעומת זאת, דעתו של רבי עקיבא מפתיעה ביותר. הוא טוען כי על הכהן מוטלת חובה להיטמא דווקא לאחותו הרווקה, שלא כשאר הקרובים, שלגביהם מדובר ברשות בלבד.

ומה טעמו של רבי עקיבא? אף כאן מסבירה הגמרא כי טענתו של רבי עקיבא מתבססת על ציפייתו כי לכל מילה ואות בתורה תהיה משמעות. כיוון שההיתר להיטמא נלמד כבר מן המילים "כי אם לשארו", רבי עקיבא מבין כי תוספת המילים "לה יטמא" נועדה ללמד דינים נוספים. אחרי שראינו איך הגיב רבי ישמעאל לרעיון לשרוף את הנשואה, אפשר רק לדמיין איך הגיב כאן על דרשה שמייצרת יחס מועדף לאחות רווקה…

שתי גישות אמוניות

ומכל מקום, לא אכנס כאן למגמת דבריו של רבי עקיבא, אלא אנסה להתמקד בביאור עצם גישתו לפסוקי התורה. גישתו של רבי ישמעאל ברורה יותר, והוא אף ביאר אותה בעצמו במסגרת מחלוקת נוספת מול רבי עקיבא: "דיברה תורה כלשון בני אדם" (ספרי במדבר קיב). כלומר, כיוון שא־לוהים נתן את תורתו באמצעות טקסט אנושי, סובר רבי ישמעאל שמבחינה טקסטואלית זהו טקסט ככל יתר הטקסטים, ואין לצפות שכל אות ממנו תלמד משהו. לעִתים מוסיפה התורה מילים פשוט ליפי המליצה, או בגלל מגבלות שפת אנוש.

לעומת זאת, גישתו של רבי עקיבא מפתיעה אפילו את א־לוהים, כפי שמתארת אגדה מפורסמת וציורית:

בשעה שעלה משה למרום מצאו לקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.

זו היא אגדה רדיקלית. היא טוענת שעיטורי אותיות הסת"ם נכפו על א־לוהים. הוא כשלעצמו הסתפק במשמעות המובעת במילים, אך הוא נאלץ להוסיף את העיטורים כיוון שידע שרבי עקיבא יבקש לדלות אף מהם משמעות!

נראה אם כן שגישתו הפרשנית של רבי עקיבא הפוכה מזו של רבי ישמעאל. הוא אינו מוכן לקבל את הגישה שא־לוהים נתן את תורתו בשפת אנוש, במשמעות הפשוטה של המילים לבדן. הלא מהי השפה? סימנים מוסכמים שבני האדם יצרו כדי לייצר ביניהם שפה משותפת. וכי ניתן להגביל את תורתו של א־לוהים לכלליה של שפת אנוש?!

רבי עקיבא מאמין שכשא־לוהים מביע את עצמו בשפת אנוש, היא חדלה מלהיות שפת אנוש. אין להגביל את כוונת א־לוהים למשמעות הפשוטה של מילות התורה. מחובתו של הדרשן לפגוש את כוונתו של א־לוהים מעבר למגבלות הטקסט. עליו לגשת אל הטקסט כבצק הנילוש ברוחו של א־לוהים ולא כתבנית הקובעת את גבולותיה.

כך מסכם רבי אברהם יהושע השל בפתח ספרו "תורה מן השמים" (כרך א, עמ' 12־10) את מחלוקת הגישות הפרשניות הללו:

רבי עקיבא הפליג פעמים הרבה מפשוטו של המקרא מתוך שראה את המקרא באספקלריה של המסתורין… מה בין לשון תורה ללשון בני אדם? בלשון בני אדם מבדילים בין צורה לתוכן, יש בה דיבורים שאינם מוסיפים דבר לתוכן השיחה, ונאמרים משום שמנהג הלשון וחוקיה לדבר כך… אבל אין מידתו של הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם. כל אות וכל תיבה נכתבה לרבות או למעט איזה דבר… כלל ופרט מושגי אנוש הם… בעיני רבי עקיבא הוראת הכתב להרחבה ניתנה… לתורה בחינה של מציאות גבוהה מזו של התיבות שעל הגווילים… בעיני רבי ישמעאל הוראת הכתוב לקבלה ולהבנה ניתנה… דרכו של רבי ישמעאל שמיעה ולא הרחבה. הוא מחריש משתאה, וסופג את פשוטו של מקרא.

שני סוגים של לימוד תורה לפנינו והם נובעים משתי גישות אמוניות הפוכות. המבקש אחר פשוטו של מקרא אינו חוקר טכני ותו לא; הוא מאמין שאף שתורת ה' היא טקסט ככל הטקסטים, היא ניכרת בתכניה, בדרך החיים שהיא מלמדת את האדם. ומן הצד השני, הדרשן אינו עסוק במשחקי מילים ותו לא; הוא מאמין שבתורת ה' מנשבת רוח א־לוהים החורגת מכל טקסט, ואין להבינה אלא באמצעות יצירתיות רוחנית.

דווקא המאמין שהתורה אינה טקסט כיתר הטקסטים נתבע ליצירתיות רדיקלית ומודעת. הוא לא מוכן להסתפק במשמעות הגלויה של התורה – שלעתים נראית ריקה, סתמית או אפילו בעייתית – ומבין שהאחריות למפגש עם נוכחות א־לוהים בתורה מוטלת על כתפיו. הוא אינו מסתפק במסורות מקובעות ואינו עסוק בהתאמת התורה לעולמו הדתי הצר. הוא מצפה מן התורה להנכחת רוחו של א־לוהים ודורש מן הכתוב להיות יותר ממה שכתוב בו.

וכך הגיב רבי עקיבא לביקורתו של רבי ישמעאל ("שאתה דורש"):

"כי לא דבר ריק הוא מכם" (דברים לב, מז) – ואם ריק הוא – מכם, שאין אתם יודעים לדרוש! (בראשית רבה, א יד)

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' אייר תשע"ד, 2.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 במאי 2014, ב-גיליון אמור תשע"ד - 873 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. מאמר יפה. אך ההשלכות המעשיות שלו יהיו רלוונטיות לגבינו רק כשנזכה, בדרך זו או אחרת, לשוב ולהיות משוכנעים כי גם לחכמי הדורות שלנו ישנם הכשרים הרוחניים ואינטלקטואליים הנדרשים לשם פסיקת הלכה על ידי דרישת פסוקי התורה במידות שהתורה נדרשת בהן.

  2. כמי שחב לדרור בונדי את היכרותי עם הראי"ה (=הר' אברהם יהושע השל), כמו רבים אחרים, קטונתי מלבקרו – אך הייתי חייב…
    מהמאמר נראה כאילו הרא"י השל מצדד בגישת רבי עקיבא, ולא היא, אלא ההיפך הוא הנכון: כל מטרתו בכתיבת ספרו הגדול "תורה מן השמים באספקלריה של הדורות" היתה להראות שישנה גם גישה אחרת ביהדות, הלא היא גישת רבי ישמעאל…
    לראיות + ציטוטים ראו כאן:
    http://ivri.org.il/2014/05/heschel-akiva-yishmael/

  3. דרור בונדי

    אברהם שלום, תודה על התודה, אמסור להשל…

    לעניין טורי, לא התכוונתי לטעון – ואיני חושב שכתבתי זאת – שהשל מזדהה לחלוטין עם רבי עקיבא. מצד שני, אני חולק על הגישה שטוענת שהוא מזדהה עם רבי ישמעאל – ובכלל על הגישה שרואה את ספרו כדרשנות תיאולוגית ותו לא (ואז נדרשת להסביר עם מי הוא מזדהה).
    בדוקטורט שלי (שטרם פורסם כספר, אך אשמח להפיצו בPDF) הקדשתי פרק ל"תורה מן השמים" ובו הבהרתי באריכות את גישתו הפרשנית של השל בספר זה. כמו כן, חשפתי בנספח קטעים מכתבי יד של כרך ג, בהם התכוון השל להבהיר את כוונתו בספרו. כרך ג הקיים הודפס כעשרים שנה לאחר פטירתו של השל בשיבושים קשים ותוך השמטה של לפחות ארבעה פרקים (!). בעזרת ה', בשנה הבאה אעבוד על הוצאתו במהדורה מתוקנת.

    שוב תודה
    ולהתראות,
    דרור

    • אני יותר מאשמח לקבל את ה- PDF – דוא"לי הוא avide שטרודל matrix.co.il

      אם כי קשה לי להבין איך אפשר לטעון אחרת, אלא אם (ברוח ביקורת המקרא) מדובר בשתי תעודות שונות, או בהשל הראשון והשל השני 🙂

  1. פינגבק: הרא"י השל – בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל | ארץ העברים

להגיב על דרור בונדי לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: