בתגובה ל"להקנות דעת, 
לא לחנך" מאת נדב שנרב, גיליון פרשת פקודי

אל תאמינו לו!

פרופ' שנרב רוצה שנקים בתי ספר שבהם החינוך הוא משני, אם בכלל, והכול מוקדש ל"השכלה". אבל אל תאמינו לו. אין חיה כזאת. כל בית ספר בנוי על תפיסה חינוכית מרכזית שאותה הוא משריש בתלמידים. השאלה היא רק אילו ערכים.

השיטה של שנרב, למשל, מרוממת את ההישגיות האינטלקטואלית. זה הערך המרכזי שהוא רוצה להחדיר בתלמידים ללא הרף. קל יחסית להנחיל ערך זה (לפחות לתלמידים המוכשרים) כי הוא קרוב למכנה המשותף הערכי הנמוך והאגואיסטי של האדם. אין לכותב בעיה עם זה (רק המכנה הנמוך הלימודי מפריע לו), כי הוא מיואש, על פי הודאתו, מיכולתם של בני אדם להגיע לרמה נעלה יותר.

אלא שאם הנחה זו נכונה, מה ימנע את תופעת ההעתקות, שנגדה מתקומם פרופ' שנרב? ומה בכלל הקשר בין הישגיות לבין "סדר חברתי תקין" או "מערכת משפט הוגנת" שלהם הוא שואף? אני מניח שהכוונה איננה שרק החזקים יקבעו מה זה "תקין והוגן" לפי ראות עיניהם. אבל למה שהאזרחים המצליחנים ירצו מערכות ציבור ערכיות ומוסריות, אם בשנות התבגרותם דאגו להוכיח להם, בפירוש ומכללא, שאין לכך לא חשיבות ולא תוחלת?

כמובן, הצדק עם פרופ' שנרב בכך שהישגים לימודיים הם ערך חינוכי מרכזי. יש לטפח אותו, יחד עם הערכים האחרים. לצערנו, המשימה קשה ואין קיצורי דרך.

אליקים קרומביין

הרב אליקים קרומביין הוא ר"מ בישיבת "הר עציון"

————-

ערכים לצד ידע

אקדים ואומר שבחינוך, כמו בדברים רבים בחיים, הכול עניין של מידה. אין דרך אחת או מעשה אחד שרק הוא נכון, וכל עיסוק אחר הוא פסול. אני מתכוון לטענתו המרכזית של שנרב כנגד העיסוק בחינוך ערכי, מה שהוא הופך למחלה שאותה הוא מכנה "חינוכיטיס". אם מערכת החינוך הייתה עוסקת רק בחינוך לערכים, אם רוב זמנו של התלמיד בבית הספר היה מוקדש רק להתנדבויות, אם הרפורמות שמציע משרד החינוך היו מכוונות לכך – הייתי מסכים לדבריו.

אך במציאות לא על כך מדובר. מדובר על מצב שבו מערכת החינוך הלכה והתנערה כמעט מכל הפעילויות שמגמתן חינוכית וערכית, ושמה דגש כמעט רק על מה שניתן למדידה והערכה. חלק מההתנערות הזו נובע מטעמים אידיאולוגיים, מתוך אמירה פוסט־מודרנית של "מי אנחנו שנחנך את הצעירים איך לחשוב ובאילו ערכים להאמין", וחלקה נובע מהגישה הפרגמטית המערבית של הישגיות ותחרותיות. בא שר החינוך ומבקש להחזיר למערכת קצת ממה שהיה בה בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, וזאת יחד עם האמירה שיש לנו המבוגרים מה לומר לצעירים, ואני מרשה לעצמי להוסיף מניסיוני הלא מועט, שיש לצעירים הרבה נכונות לקבל מאיתנו המבוגרים ערכים חינוכיים, ולא רק ידע.

הנקודה השנייה שבה אני חולק על שנרב קשורה לנושא המיצ"ב. בעיניי, המיצ"ב הוא המייצג המובהק ביותר (ולטעמי, לרעה!) של השתלטות תרבות ההערכה והמדידה על מערכת החינוך. מילא שכל ההוראה בכיתות י'־י"ב הפכה להיות מוכוונת בגרות, ואי אפשר לדבר עם התלמידים בתיכון כמעט על שום דבר שקשור לתהליכי למידה, לרכישת מיומנויות ולהרחבת הדעת. נניח שזה אכן חיוני לצורך המשך הלימודים הגבוהים. אבל להכניס את הרעה החולה הזו כבר לכיתות ה' וח' (אלה השנתונים שבהם התקיים המיצ"ב)? שוב, אפשר לדבר על אידיאלים, אבל במציאות בתי ספר רבים נתנו בשני שנתונים אלה דגש כל כך גדול על הוראה מוכוונת הצלחה במיצ"ב, על חשבון הקניית מיומנויות ועל חשבון סתם למידה מתוך סקרנות שקיימת בגיל הצעיר, עד שהתלונות של המורים כבר הגיעו למצב כזה שהביא את משרד החינוך לקיים חשיבה מחודשת על כל הנושא. אני מקווה שתוצאות החשיבה תהיינה חד־משמעיות: לבטל לא רק את מיצ"בי המקצועות, אלא גם את מיצ"ב האקלים, שגם הוא לא נותן שום מידע אמיתי ולא משקף שום דבר חוץ מאשר פעלולים סטטיסטיים בלתי משמעותיים.

אני תומך אפוא בכיוון של שר החינוך, וברעיונות של צמצום המדידה וההערכה למינימום. אני בהחלט בעד להחזיר את מערכת החינוך לשפיות, להחזיר לה את היכולת והלגיטימציה לחנך ולהקנות ערכים, וזאת לא על חשבון הקניית הידע אלא תוך מתן משמעות לידע הנרכש. אולי הרפורמות נולדות בקצב מהיר מדי, אולי חלקן מתפרסם בתקשורת עוד לפני שהשטח יודע איך להתמודד איתן ולעכל אותן, אבל הכיוון הוא נכון.

מכיוון שאני חושב שברוב בתי הספר עסקו בלמידה משמעותית ברוב שלבי הלימוד גם עד היום, הייתי מציע אולי לשנות את הסיסמה של משרד החינוך ("עוברים ללמידה משמעותית"), והייתי מנסח אותה "נותנים דגש ללמידה משמעותית", וכך מביע את ההערכה למורים שעמלים שנים רבות כל כך לתת משמעות להוראה שלהם, יחד עם הדגשת הכיוון שאליו המערכת רוצה לשאוף, שכאמור הוא שינוי כיוון, שינוי מבורך בעיניי.

לסיום, אני מבקש להביא מניסיוני לא רק כמנהל חטיבת ביניים במשך שנים רבות, אלא גם כמי שהיה ארבע שנים שליח בקנדה. בקנדה אין מבחני בגרות. התלמידים מקבלים "קרדיט" עבור הקורסים (המקצועות) שהם לומדים בבית הספר, והם צריכים להגיע למספר מסוים של קרדיטים, ולציונים טובים, כדי להתקבל לאוניברסיטה. כשלימדתי בנות בכיתה י"ב בטורונטו הלמידה שלהן הייתה חזקה ומשמעותית עד סוף חודש יוני של כיתה י"ב, כי הציון שהן קיבלו ממני (המורה!) היה משמעותי להן מאוד. זה נתן למורים עמדה של כוח, יחד עם זמן ללמד, להקנות ידע, לחנך, להדריך כתיבת עבודות וכו'. הלוואי שנזכה גם אצלנו!

גרשון צין

ד"ר גרשון צין הוא דוקטור לחינוך ולהוראת היסטוריה. מייסד ומנהל חטיבת הביניים בבית ספר הימלפרב בירושלים ומרצה במכללת ליפשיץ

———-

סב מאוכזב

המאמר של נדב שנרב ממש לקח לי את המילים מהפה. בתור סבא מאוכזב מרמת ידיעותיהם של תריסר נכדיו, אני מסכים כמעט בכל עם מה שנכתב. אמנם מותר להיות קצת פחות קיצוני ולהקדיש לפחות שעה שבועית אחת לחינוך, אך ביטול הבחינות בתוספת מגפת החינוכיטיס יעשו שמות באוכלוסיית התלמידים.

 אלכס לכיש

———–

יראה וגמול

נדב שנרב משיב:

לא זכיתי להבין את דבריו של הרב קרומביין. וכי נעלם ממנו מאמר חז"ל ולפיו "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו"? האינטרס של כל הבריות בקיומם של מערכת משפט הוגנת וסדר חברתי תקין הוא פשוט החשש מפני מלחמת הכול־בכול ושלטון בעלי הזרוע שצפוי להם בוודאות בכל מערכת אחרת.

סדר חברתי, בכל רמה, מושתת על היראה מפני העונש ועל הבטחת הגמול, כלומר על פנייה לשיקול התועלתני של האדם. אין זה אומר שלא קיים באדם צד טוב ואלטרואיסטי או שאין לאותן מידות טובות תפקיד מועיל בעולם, אלא שאי אפשר לקיים חברה אנושית בלי התנאי האלמנטרי של מוראה של מלכות. מי שמפקפק בכך, שיחשוב אם היה מסכים לעבור לגור באי שבו אין משטרה ואין אכיפת חוק בשום צורה שהיא, יהיו תושבי אותו אי שומעי לקחם המובהקים של גדולי בעלי המוסר. גם אם קיים אדם כזה, חוששני שחברות הביטוח היו ממאנות למכור לו פוליסה, ובצדק.

האדם יכול וצריך להגיע לגבהים בלתי נתפסים של רמה מוסרית ואנושית נעלה, אבל הוא גם יכול לרדת לשפל הבהמיות והניוול, ולא פעם גדולי המטיפים לדרך הראשונה הם גם גדולי המובילים לתוצאות מן הסוג השני. בחברה שבה ישנם הרבה פרטים יהיו תמיד כאלו וכאלו, ומי שמתעלם מכך, גם אם כוונתו רצויה, יביא לתוצאות קשות.  לכן, הסיבה שאמורה להרתיע תלמידים מפני העתקה בבחינות היא פשוט השגחה קפדנית המלווה בסנקציות כנגד מי שנתפס (ובוודאי לא אותו "חינוך" לחוסר מנהל תקין ולצדיק ורע לו הידוע גם כ"מבחן כבוד").

את דבריו של ד"ר צין אפשר לסכם בקצרה: בואו תשפכו עלינו ים של כסף, אבל אל תעִזו לבדוק בשום פנים ואופן את התפוקות של המערכת. סמכו עלינו! יש לנו כוונות טובות ואנחנו יודעים מה אנחנו עושים. איכשהו יש לי הרגשה שכאשר צין נכנס לבנק, קונה דירה או אפילו מכונית משומשת, הוא אינו מיישם את מערכת השיקולים הזו. מדוע אנו, המשלמים מכספנו יותר מחצי מיליון שקל למערכת החינוך (עשרה אחוזים מתקציב המדינה, ולכן גם החלק היחסי מסכום המס), אמורים לנקוט בה?​

 —————————————

בתגובה ל"הפגנת החרדים ובחירות לרבנות" מאת מיכאל אברהם, גיליון פרשת ויקרא

בסיס ציוני איתן

דברי הרב מיכאל אברהם במאמרו מנסים ליצור הבחנה חדה שהיא גם מוטעית וגם מסוכנת. הציונות הדתית אינה קבוצה אידאולוגית אחידה עם מניפסט ברור שעליו חתומים כל חבריה; היא גם לא צריכה להיות כזו. היא קבוצה סוציולוגית שיש לה קשת של מכנים משותפים, כאשר אחד המרכזיים שבהם הוא עמידה בין שני העולמות – העולם ההלכתי והמסורתי מחד והעולם המודרני והליברלי מאידך. כשאדם מגדיר את עצמו כמחויב לתורה ומצוות, אבל הוא גם חלק ממדינת ישראל המודרנית, הוא כבר נמצא באותו מרחב ביניים.

המפגש הזה אינו פשוט ויש בו הרבה התנגשויות והרבה סוגיות לא פתורות. העמדה העקרונית המשותפת היא רצון לקחת מן העולם המודרני את הטוב שבו אך להימנע מצדדיו השליליים הרבים. אבל כשניגשים לפרוט הצהרה זו לפרטים מתגלה שההבחנה אינה פשוטה כלל ועיקר. ממילא, היא מעוררת קשת רחבה של התייחסויות שונות.

כמעט כל רב או פוסק ציוני דתי נוקט עמדות שמרניות בחלק מן הסוגיות ועמדות מודרניות בחלק אחר. אי אפשר ולא נכון לדבר פה על שני מחנות מובחנים, אלא על קו רציף שבין האופציות השמרניות ביותר ועד אלו הליברליות ביותר. זו לא הכרעה קוטבית אלא הכרעה של מינונים. אי אפשר ולא נכון ליצור קו פרשת מים שמשייך כל אחד לאחד משני מחנות (לא הבנתי, למשל, באיזה צד של קו פרשת המים הרב דוד סתיו ממוקם. ולאן שייך הרב יעקב אריאל? ולאיזה צד שייך הרב חיים דרוקמן שהתנגד להפגנת החרדים?). במובן הזה, המכנה המשותף הציוני הוא חשוב מאוד – היחס החיובי להקמת מדינת ישראל ולמוסדותיה הוא הבסיס המשותף שמצליח, בינתיים, להיות יותר חזק מן המחלוקות.

למרבה השמחה, רובם של רבני הציונות הדתית מצליחים לנהוג כבוד זה בזה, גם כאשר הם חלוקים בסוגיות רבות. כנסי הרבנים למיניהם, כתבי העת המרכזיים, כמו גם מוסף זה, מצליחים לאגד בתוכם את רובה של קשת הדעות.

כמו לכל קשת, גם כאן יש קצוות. הקצה השמרני והקצה הליברלי. וכמו בכל הקצוות, גם כאן הקצוות מנסים לאיים על המרכז ולפרק את קיומו. חשוב לציין – רובם הגדול של אלו המכונים "חרד"לים" אינם נכללים בקצה זה! רוב ה"חרד"לים" מאמינים במגוון של שילובים בין התורה לעולם המודרני, גם אם בצורה ובמינון שונים מחבריהם הליברלים יותר. חלקם גם הצטרפו, לדעתי בטעות, להפגנת החרדים מתוך הזדהות עם ערך התורה (חוץ מכל המניפולציות, גם זה היה שם). בקצה השמרני המדובר ניצבת קבוצה קטנה למדי שמתאפיינת בעיקר בשלילה מוחלטת של מי שאינו חושב כמותה, ובחוסר נכונות לקיים שיח ענייני עם מי שסובר אחרת.

בקצה השני ניצבת לעומתה קבוצה ליברלית שנדמה לפעמים שחלק משמעותי מן הלהט הדתי שלה הוא שנאת החרד"לים באשר הם. הם נוטים לבחירה סיסטמתית, בכל סוגְיה, באופציה המודרנית אל מול האופציה המסורתית, ובניסיון לסמן כל מתנגד כאויב הקִדמה.

ממקום מושבן התרבותי מנסות שתי הקבוצות, בעיקר בשנים האחרונות, ליצור פירוק של המרכז ולחייב כל אחד להכריע "הלנו אתה אם לצרינו". הליברל הקיצון מה הוא אומר? – או שאתה חרד"לי, כלומר שייך לקצה ההזוי והמאובן ששולל את המודרניות באשר היא, ובעצם אין שום הבדל בינך לבין החרדי, או שאתה שייך אל רובה של הציונות הדתית שהיא היא הליברליות שלי. החרד"ל הקיצון מה הוא אומר? – או שאתה מקבל את דבר ה' כסטטי, כפי שקיבלנו מרבותינו, ואנחנו בעלי הבית על פרשנותו, או שאתה ניאו־רפורמי ואחת דתך להתבוללות תרבותית. רוב מניינה ובניינה של הציונות הדתית אינו שייך לאף אחת מן הקבוצות הללו!

המפגש המורכב כל כך בין עולמות יכול להיות פורה ומצמיח, ויכול להיות גם מנטרל ומקטב. לציונות הדתית יש סיכוי להצמיח מתוכה שילוב מופלא של המשכיות והתחדשות, אבל יש גם סיכוי להתמסמס אל תוך תמהיל דל שגם תורה אין בו וגם מודרניות במיטבה אין בו. ההצלחה תלויה בחיזוקו של המרכז, שיש בו רצף של דעות שמכבדות זו את זו, ולא בהגדרה של קו פרשת מים קוטבי, שממנו שני הצדדים יצאו מופסדים.

אמנון דוקוב

הרב אמנון דוקוב הוא ר"מ בישיבת ההסדר "בית ועד לתורה" בעתניאל

————-

שיח אנכרוניסטי

הרב מיכאל אברהם משיב:

הרב דוקוב עומד על כך שהחלוקה שערכתי בין מודרניות לבין שמרנות אינה חדה. הוא גם טוען שהיא בעלת פוטנציאל מקטב שמפר את אחדותו הפסטורלית של המחנה הציוני־דתי ושקואליציה אין פירושה גוון אידיאולוגי ורוחני אחיד. הוא מסיים בשבח הרב־גוניות והדיאלוג המפרה, ומצפה לצמיחה מופלאה שתעלה מתוך הדיאלוג הזה.

מה נותר לי לומר? דברים כדרבונות. אני באמת מסכים לכל מילה. אני רק תוהה מה מכל זה נוגע לדבריי. כדי לחדד זאת, אציע לקוראים תרגיל מעניין: חזרו על כל התגובה של הרב דוקוב כאשר אתם מציבים במקום החרדי את השמרן ובמקום הציוני את המודרני. תגלו שהכול נשאר נכון (ראו פסקה אחרונה בדבריי כאן). אם כן, יש כאן ממש דברי שבח והלל להצעתי. השאלה שבה עסקתי הייתה איזה ציר עלינו לבחור בנושא הדיון: הציוני־חרדי או השמרני־פתוח. אבל ביחס לכך לא ראיתי בדבריו שום טיעון. למעשה יכולתי לסיים כאן, אבל בכל זאת אנסה להסביר יותר.

כל חלוקה פוליטית יש בה אלמנט מקטב. כל חלוקה כזאת חוטאת לרב־גוניות של המציאות. זה נכון בחלוקה שאני מציע בדיוק כמו בזו הקיימת. רק כתרגיל בית חסר חשיבות: נסו למשל להגדיר אותי על הציר הזה. תרגיל בית קצת יותר רלוונטי: נסו להגדיר את הרבנים הראשיים הנוכחיים על הציר הזה. לא בססמאות אלא דרך התכנים (הזדהות עם המדינה, תרומה לחברה, הנחלת יהדות לחברה הכללית, גישה הלכתית, הלל ביום העצמאות, שירות בצבא וכו‘). האם הצלחתם? שתפו אותי בתוצאות.

להוריד את הכותבת

ייתכן שהעולם יהיה מופלא אם לא נחלק אותו לקבוצות דיכוטומיות. האם יש לנו אופציה כזאת? אם נאהב זאת או לא, העולם שלנו מוגדר על ידי דיכוטומיות. המאבקים הפוליטיים מתנהלים על ידי קואליציות בין שונים אבל דומים ככל האפשר. הזהות של אנשים מוגדרת על ידי כותרות כלליות, לטוב או למוטב (בעיקר למוטב). השאלה שהצבתי במאמרי היא לא האם לעשות חלוקות דיכוטומיות, אלא מהי הדיכוטומיה המועילה והרלוונטית יותר שסביבה נכון ומועיל יותר ליצור קואליציות רוחניות ופוליטיות. זה ורק זה היה הנושא שלי, ומשום מה אין על כך מילה בדבריו.

האם הציר ציונות־חרדיות בכלל רלוונטי לשאלות שמנסרות היום בחלל החברה הישראלית? רק אם הוויכוח החשוב בעיניכם הוא אמירת הלל ביום העצמאות. שאלתי במאמרי כמה שאלות פשוטות לגבי הרבנות הראשית שייתנו לנו אינדיקציה: ראשית, מה יהיה ההבדל בהנהגת הרבנות הראשית בין מצב שבו מכהנים שם הרבנים לאו ויוסף לבין מצב שבו מכהנים שם הרבנים אליהו ושפירא? – מאומה. שנית, אילו נבחר הרב סתיו, האם משהו היה שונה? להערכתי כן (אם כי די מעט. הרבנות הראשית היא מוסד אבוד, אבל לא בזה עסקינן). אז האם טבעי ונכון יותר לעשות קואליציה בין הרב סתיו לרב שפירא, או בין הרב שפירא לרב לאו? האם נכון לומר ש"הבית היהודי" והציונות הדתית נחלו תבוסה כשהרבנים הראשונים נבחרו ולא השניים? מדוע? באיזה מובן?

זוהי אולי ההזדמנות להצביע על כמה מהשאלות שלמיטב שיפוטי הן הכי רלוונטיות לשיח הדתי בימינו. למשל, מעמדן ותפקידן של נשים. מעמדם של תחומי החול ומתודות מדעיות. "גובה" התנ"ך והתלמוד. היחס לגויים. חברה מעורבת וצניעות. היחס למסורבות גט. אופן הפסיקה ההלכתית (סדר ראשון ושני). למה מכל אלו רלוונטית העמדה הציונית?

אוסיף כאן דוגמה עגומה שנתקלתי בה בחודשים האחרונים, שכמובן שווה דיון פרטני יותר. הידעתם שכתבי העת התורניים הציונים־דתיים לא מאפשרים לנשים לפרסם בהם מאמרים (חלקם רק בתחום הגמרא וההלכה)? אני קיבלתי הצעה משפילה מכתב עת תורני ציוני מרכזי וחשוב להוריד את שמה של הכותבת (תלמידה שלי) שחתומה איתי על המאמר להערת תודה בתחתית הדף. הם כנראה שומרים על הפרדה בין גברים ונשים בדפוס, כדי להרחיק אותנו מהעריות. התירוצים היו כמובן החשש ממה יאמרו חברינו השמרנים, בני בריתנו לקואליציה הרוחנית (הציונית כמובן). זה מה שאנחנו מרוויחים מהקואליציה האנכרוניסטית סביב אמירת הלל ביום העצמאות (שגם הרבנים לאו ויוסף יכולים להיות חברים בה).

אני נזכר בדברי הרב דוקוב, שכותב כאן: "כנסי הרבנים למיניהם, כתבי העת המרכזיים, כמו גם מוסף זה, מצליחים לאגד בתוכם את רובה של קשת הדעות". זה כמובן קורה רק כל עוד החלק המודרני משלם את המחיר של קואליציית השמרנות, הן בכתבי העת והן בכנסים. אנחנו נשמור על אחדות מופלאה, כל עוד יהיו אלו שיישארו בחוץ וישלמו את מחיר ה"אחדות". ממש איחוד הקבוצות והקיבוץ המאוחד. אם נשאיר בחוץ גם את אומרי ההלל, המצביעים לכנסת, חב"ד וחובשי הכיפה הסרוגה, כי אז לדעתי ניתן יהיה לצרף לאיחוד המופלא הזה גם את נטורי קרתא וסאטמר.

ויכוחים והפריה

הרב דוקוב מתעקש לשמר שיח אנכרוניסטי ולא רלוונטי, שלדעתי רק מזיק, וזאת ללא שום נימוק. מדוע הוא מעדיף את אחדות הגוונים במחנה הציוני (נגד החרדים) על פני אחדות הגוונים במחנה המודרני (או השמרני) נגד השמרן (או המודרני)? מדוע הקושי לסווג את הרבנים שהוא הזכיר על פי הציר שהצעתי הוא טיעון נגדי? הרי הוא עצמו בעד רב־גוניות בתוך המחנה. אם כל אחד ילך בדרכו ויילחם עליה, התורה רק תימצא נשכרת. או אז המפגש יהיה מפרה ומועיל, והשיח יהיה חד ובהיר יותר. אני בהחלט בעד מפגשים וויכוחים והפריה הדדית, ואני בהחלט לא בעד טשטוש עמדות. איני רואה היכן הרב דוקוב ראה בדבריי לא כך. אני עסקתי בשאלה מהו הציר שסביבו יש לנהל את הדיון/הוויכוח, ולא בשאלה כיצד לנהל אותו והאם חשוב לנהל אותו.

אין לי אלא לקנח בפסקת הסיום של הרב דוקוב עצמו, עם ההחלפות המתבקשות: "המפגש המורכב כל כך בין עולמות יכול להיות פורה ומצמיח, ויכול להיות גם מנטרל ומקטב. ליהדות המודרנית והפתוחה יש סיכוי להצמיח מתוכה שילוב מופלא של המשכיות והתחדשות, אבל יש גם סיכוי להתמסמס אל תוך תמהיל דל שגם תורה אין בו וגם ציונות במיטבה אין בו".

——————

בתגובה למאמר "הרפורמה החרדית" מאת יואב שורק, 
גיליון פרשת ויקרא

החרדיות היא האותנטיות

לא רק שאני דוחה בשאט נפש את ההאשמה של יואב שורק כי "הדת החרדית הזו איננה יהודית", אני גם טוען בתוקף שהיהדות ה"חרדית" היא־היא הממשיכה האותנטית ביותר של היהדות.

אגיב בתמצית דתמצית על שתי נקודות, כי קצרה היריעה.

אינטרס אנושי ולאומי

כתב שורק: "דומני שאיש לא יכחיש שביסודה היהדות… נועדה לשרת את האינטרס האנושי והלאומי של העם". האמנם? אצטט את פרופ' ישעיהו ליבוביץ, מפני שהיטיב לנסח בחדות מה שחשבו ומה שכתבו רבים:

היסוד המעמיד שלה [של היהדות], שהוכיח את עצמו במציאותה ההיסטורית, הדבר שבו מותנית רציפות קיום זהותה עם עצמה בכל הגלגולים והחליפות והתמורות שחלו בה במרוצת הדורות – יסוד זה אינו אלא עבודת ה' בקיום תורה ומצוות… כססמתה של יהדות זו אפשר לציין את הסעיף הראשון של סימן א' בשולחן ערוך: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו". כל בנייני־על רעיוניים אחרים, שהוקמו על הבסיס של שמירת התורה וקיום מצוותיה, נתגלו כאפיזודיים, חולפים או אישיים, ואינם מחייבים את העם שומר הצורה.

אין לנו מגמה של אידאליזציה של ההיסטוריה של עם ישראל, כאילו שלושת אלפי שנות תולדותינו הן ההתגלמות של הסעיף הראשון של שולחן ערוך. למותר הדבר להגיד שאין הדבר כן. אבל זוהי הססמה לאותה מסגרת של מגמה והכרה אשר אותה אפשר לראות כיסוד המבטא את הרציפות, את התמדת קיומה וזהותה של היהדות…

הפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד" שמשמעותו היא: לא שיוויתי את האדם לנגדי תמיד. הניסיונות או המגמות להעמיד את היהדות על פרוגרמה לפתרון בעיות אנתרופולוגיות, בין אם הן מתייחסות לאדם כפרט ובין אם הן מתייחסות למין האנושי – משמעותן סקולריזציה של היהדות, נטילה של משמעות של דת מן היהדות (יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, עמ' 331).

היהדות איננה דת "אנושית" ולא דת "אזוטרית". היהדות היא תביעה שה' תובע מהיהודי לקיים את התורה והמצוות. אלו ניתנו לעם ישראל בסיני על ידי הקדוש ברוך הוא, תורה שבכתב ותורה שבעל פה (שהתגלתה במשך הדורות על ידי חז"ל) עם כללים ומסגרת וכלים כיצד להמשיך לפסוק את ההלכה "ככל אשר יורוך". מבחן קיומה של היהדות (למצער מחורבן הבית) הוא בלי ספק מבחן הנאמנות להלכה.

האמנם אפשר להכחיש שהתורה והמצוות – היהדות – אינן אלא עבודת ה' (ולא עבודת האדם)?

ברור, התורה היא תורת חיים, בתוך עולם המעשה, וההלכה היא מלשון הליכה ומצויים בה המנגנונים להתמודדות עם אתגרי דור ודור (ראה רמב"ם בהלכות ממרים פרק א־ב). יתרה מזו: אני מאמין באמונה שלמה שעל ידי קיום המצוות היהודי עושה את הצעד הנכון מכל הבחינות ומושפעת לו טובה רבה גם בגשמיות, ובכך הוא משרת את האינטרס האישי והלאומי. אבל זוהי תוצאה מהיות התורה והמצוות "הוראות ההפעלה" של ה' ליהודי כיצד עליו לנהוג בחיי היום יום. זו תוצאה ולא נקודת המוצא. כי נקודת המוצא של היהודי היא "נעשה ונשמע", לקיים את רצון ה' באשר הוא רצון ה'. אין מובן אחר ליהדות כדת וכלאום אלא זה. "אין אומתנו תורה אלא בתורותיה". התורה והמצוות הן הערך ולא הכלי.

כך היה גם בפועל. גם בזמנים שבהם האינטרס האישי היה לכאורה להתנצר, יהודי נאמן לא עשה זאת. גם בזמנים שבהם היה נראה שהאינטרס "הלאומי" הוא להתערות בחברה הגויית ולהתרחק מדרך המצוות, יהודים התעקשו, שילמו מחירים כבדים (גם בחייהם) – ונותרו נאמנים לתורה ולמצוות. כי התורה והמצוות כפויות עלינו הר כגיגית. גם בשעה שאיננו רואים שהן מיטיבות עמנו – היהודי נדרש להיות נאמן לה', לתורתו ולמצוותיו.

ועדיין לא נכנסתי לעולם הקבלי והחסידי – שהוא בהחלט לא פרי "ההגות החרדית" בת זמננו – שבוודאי מעמיד את תכלית התורה והמצוות כמשהו שהוא לגמרי מעבר לאדם ולתועלתו, כדרך לברוא לה' "דירה בתחתונים", לתקן את "שבירת הכלים" וכו' (ראה תניא פרק לז: "בעשייתה [של המצווה] ממשיך האדם גילוי אור אין סוף ברוך הוא מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עולם הזה…").

מנקודת המבט החסידית, כפי שהרבי מליובאוויטש זצ"ל מגדיר באחד ממאמרי החסידות שלו, עבודת ה' בנוסח של "שירות האינטרס האישי" היא בדקוּת עניין של עבודה זרה:

דעיקר הטעם על זה ש[עובדי עבודה זרה]… עובדין לחמה וללבנה וכו' וישראל אינם עובדים אלא להקב"ה, הוא מפני שהעיקר אצלם הוא שיקבלו ההשפעה, ואצל ישראל העיקר הוא לעבוד את המלך; המחשבה [של קיום המצוות] "רק לטובת עצמו" היא דוגמת עבודת כוכבים ומזלות (אוצר מאמרי חסידות, עמ' רצז, ושם הערה 26).

קונטקסט היסטורי?

כתב שורק: "התורה והמצוות מנותקות בהגות החרדית מכל קונטקסט היסטורי. את תפיסת התורה שבעל פה שעיצבו חז"ל, שלפיה התורה מגיבה למציאות ומתנהלת בידי בשר ודם, החליפו שם בתפיסות המקדשות מסורת סטטית".

טענות אלו לוקות מכמה היבטים: 1. מה פירוש "תגובה למציאות"? הרי גם פסק הלכה שאוסר להתגייס לצבא מגיב למציאות. 2. בהנחה שטענת ה"החלפה" אכן מתבססת על דבר מה (וברור שהיא לא), על אילו יסודות נשענת הטענה שהחלפה זו התרחשה בשישים ושבע השנים האחרונות, ולא לפני כן? מכל מקום, נראה לי תמוה שיש בכלל צורך להוכיח כי "דבקות סטטית בהלכה" אינה חידוש. ימיה כימי ההלכה עצמה.

אביא לכך דוגמה אחת, מסוגיה ששורק מכיר היטב (כעורך החוברת "הרב משה פיינשטיין, חלב גוי") – סוגיית חלב נכרי.

המשנה קובעת שחלב שנחלב על ידי נכרי ללא השגחת יהודי אסור בשתייה. מדברי הגמרא (עבודה זרה לה, ב) עולה כי הבעיה המרכזית בחלב שנחלב על ידי נכרי היא בכך שיש חשש שמא הנכרי עירב בחלב הכשר חלב טמא, ולכן נחוצה השגחת היהודי על החליבה. מה יהיה הדין במקום שבו קיימת סבירות גבוהה ביותר שהנכרי לא עירב חלב טמא בחלב הכשר? יש ראשונים שסבורים שהחלב כשר גם ללא "ישראל רואהו", אולם מרבית הראשונים מכריעים שגם במקרה זה החלב לא יהיה כשר.

אצטט את בעל "שערי דורא" (גרמניה, המאה ה־13; חלק ב סימן פב) המסביר זאת בנימוק פשוט (וכמוהו כתבו רבים):

אף על גב דתחילת גזירתו היה משום חשש עירב דבר טמא, מכל מקום שגזרו ואסרו במניין – סתם אסרו כל חלב שאין ישראל רואה החליבה… ולכולי עלמא החלב נאסר במניין ושוב אסור בכל מקום ובכל זמן.

בעל "שערי דורא" אינו מתכחש לקונטקסט ההיסטורי, ועם זאת הוא מבטל אותו (על בסיס פורמלי). אכן, לאיסור חלב נכרי היה הקשר היסטורי וריאלי מסוים, אבל הדבר לא מונע מהאיסור להיות תקף "בכל מקום ובכל זמן".

איני רואה כל הבדל מהותי בין דרכי הפסיקה והמחשבה התורניות־הלכתיות כפי שאלו מתגלות בארון הספרים היהודי לדורותיו ובין אלו של "החרדים" בדורנו. ביסודה ובעיקרה, תפיסת העולם של היהדות החרדית מתאפיינת בקבלת עול מלכות שמים ובנאמנות עצומה לדבר ה' זו הלכה. זו המהות של העם היהודי, זו המהות של נצח ישראל. זו ואין בלתה.

מנחם מענדל ברונפמן

הרב מנחם מענדל ברונפמן כתב את הספר "הגדת ארבעת הבנים" הרואה אור בימים אלו וערך את הספרים "הראשון" ו"השביעי"

——————–

העשייה והיסוד 
הא־לוהי

מאמרו של יואב שורק מדויק, מנומק ורהוט, עד שכמעט לא שמתי לב שאני בכל זאת חולק עליו בשתי נקודות חשובות. הנקודה הראשונה היא בחירתו של  יואב להגדיר את החרדיות כתיאולוגיה, בעוד שדי ברור שלא מדובר בתיאולוגיה ואף לא מדובר באידיאולוגיה אלא בפוליטיקה. כוונתי היא שהחוקים והכללים שלפיהם מתנהלת החברה החרדית המודרנית מוכתבים על ידי השאיפה לשלוט על אותו מגזר המכנה עצמו חרדי.

במילים אחרות, ההנהגה החרדית מייצרת כללים ומצוות והגדרות כדי לבצר את שלטונה ולחזק אותו, ועיקר מאבקה הוא למנוע מהאינדיבידואלים החרדים לחוות מציאות חברתית אחרת ולהתחבר אליה.

זו הסיבה לכך שהיום עיקר המאמץ של החברה החרדית הוא "הגבהת החומות", כי חומות אלו חיוניות להמשך קיומה של "חברת הלומדים", אותה חברה שבה שולטים "גדולי ישראל" ו"גדולי התורה". לכל המערכת החרדית אין שום השלכות תיאולוגיות. היא לא עוסקת בדת או בא־לוהות, אלא רק בשלטון ובשררה.

הנקודה הבעייתית השנייה היא תפיסתו את היהדות כ"אנושית" במהותה. לפי דבריו גדולי ישראל כמו הרמב"ם ורבי יוסף קארו ראו את עצמם כחלק מדת יהודית שמטרתה לשרת את האנושות. לתפיסה הזו יש לטעמי שמץ של ניחוח אתיאיסטי, בסגנון האתיאיזם הדתי שקידם פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. היא מעקרת את העשייה הדתית ואת ההוויה הדתית מיסודה האלוהי.

גדולי ישראל בוודאי לא ראו את עצמם כמתקני עולם במובן הפוליטי, אלא שאפו להשליט את רצונו החי של הא־ל בתוך החברה האנושית. לדוגמה, לרבי יוסף קארו מיוחס הספר "מגיד מישרים" שנכתב מפי מלאך שמימי. ספר זה, וספרים דומים, אינם שייכים לקטגוריה שאותה מכנה שורק בשם "דת אזוטרית" אלא מייצגים את ההכוונה הא־לוהית של ההוויה הדתית והאנושית.

ללא הכוונה כזו, שהיא למעשה נוכחות רוחנית בתוך העולם הגשמי, המושג דת מאבד את משמעותו המקורית והופך להיות אוסף של רעיונות חברתיים ומוסריים שיעדם משוער ומקורם מעורפל. רק להוויה דתית שבה קיימת הנוכחות הא־לוהית החיה יש אותו ערך מוסף רוחני המגביה אותה מעל גישות פוליטיות אינטרסנטיות, כמו אלו המאפיינות את הרפורמה החרדית.

בצלאל אבנון

בצלאל אבנון הוא מהנדס אזרחי בוגר הטכניון, מומחה לאיכות הסביבה ולמחזור

———————-

סטייה מתפתחת

יואב שורק מגיב:

דומני שברונפמן לא היטיב לעמוד על דבריי. ראשית, מעולם לא טענתי כי החרדיות אינה המשך אותנטי של מסורת ישראל. טענתי כי בתוך החברה החרדית מתפתחת סטייה כזו, ויש לבלום אותה. הבאת ראיה מדברי הרבי מלובביץ' זצ"ל אינה לעניין, כי לדעתי הוא – כמו כל הגדולים החרדים של הדור הקודם – אינו חלק, חלילה, מהסטייה הזו.

לגופו של עניין, המשיב נתלה במשפט שהוצא מהקשרו. לא טענתי שהתורה נועדה לשרת את האדם. חלילה. טענתי שהיא נועדה להביא גאולה לעולם, ושהיא עושה זאת כהעצמה של המאמץ האנושי בכיוון זה, ולא כסתירה לו. את ההשקפה הזו שאבתי, אגב, לא מעט דווקא מתורתו של הרבי מלובביץ' זצ"ל כפי שהיא מבוארת היטב ביחסו ל"מלכות של חסד", לשבע מצוות בני נח וכן הלאה. אשר על כן, גם הבאת דברי ליבוביץ' – שאגב בעיניי רחוק מלהיות מייצג נאמן של היהדות – אינה כלל לעניין.

היכן אני חולק על הכותב הנכבד? באמירתו כי “היהדות היא תביעה שה‘ תובע מיהודי לקיים את התורה והמצוות“. זהו? זאת היהדות? קיום אורח חיים הלכתי? בזה היא מתחילה ונגמרת? אם אכן סבור כך הכותב, הרי שאינני יודע מהיכן להתחיל להתווכח איתו. במאמר כתבתי כי היהדות היא מרכז החתירה האנושית לתיקון, וכי התורה והמצוות הן כלים מרכזיים בעיצוב חברת המופת הישראלית והנחלתה מדור לדור.

בפִסקה שנשמטה, לצערי, מהגִרסה שפורסמה, ציינתי כי “כזו הייתה היהדות של הדורות הקודמים, ועבור רוב היהודים שומרי המצוות כזו היא היהדות גם היום. כאשר תופסים בצורה כזו את היהדות, השאלות של היחס לציונות, היחס ללימודי חול, היחס לקריירה, הן אכן שאלות שאפשר לנוע בהן מקוטב לקוטב ועדיין להישאר שייך לאותה יהדות. מי שצמח מתוך עולם המסורת ושאב ממנו את כל עולמו הרוחני, עשוי היה לראות את הציונות כמימוש החלום המשיחי היהודי – כפי שקרה לרב משה שמואל גלזנר או לראי“ה קוק, לרב שמואל מוהליבר או לרב צבי הירש קלישר – או לראות אותה בעיניים חשדניות הרבה יותר; מי שגדל בתוך העולם הזה יכול היה להאיר פנים להשכלה הכללית ולראות בה כלי משלים לתורה, כפי שסברו הגאון מווילנא או רש“ר הירש, אך גם יכול היה לראות בה איום על תמימותו של היהודי ועל אמונתו, איום שתועלתו אינה מצדיקה את פגיעתו. כך או כך, אין המחלוקות הללו משנות את טיבה של היהדות ואת רוחה הכללית.

הנרטיב היהודי הכללי הזה היה מה שהזין את רוחן של כל אותן דמויות מופת של הדור הקודם, שקשה לתייג אותן במחנות המוגדרים היטב של “חרדים“ ו“ציונים“ (או “מודרנים“). הרב אלימלך בר שאול הביא את עולמה של תנועת המוסר אל הנוער החלוצי של הקיבוץ הדתי, והרב יחיאל יעקב ויינברג הפיץ אותה בקרב היהודים בגולה; הרב אליהו כי טוב הנחיל לבני הארץ את ערכי האורתודוקסיה הפולנית האגודאית, והרב שלמה יוסף זוין והרב אברהם חן עשו זאת עם עולמה של חב“ד. כמו הרב שלמה זלמן אוירבך, וכמו הגדולים של אמריקה – הרב משה פיינשטיין, הרבי מלובביץ‘, הרב סולובייצ‘יק והרב יצחק הוטנר – גם אלה שמנינו כאן יכולים להימנות בקלות על הציבור החרדי. חלקם היו קרובים יותר לחוגי ה“מזרחי“ וחלקם פחות, כולם היו מכובדים על העולם החרדי – שכן חרדים היו – אבל איש מהם לא האמין בדת החרדית החדשה“.

דת חרדית חדשה זו, אני מוסיף כעת, היא זו הסבורה שאין היהדות אלא מחויבות לשורת הלכות – במנותק מהחתירה האנושית לתיקון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב אדר ב' תשע"ד, 14.3.2014