ותלבש מלכות | יעל מאלי

מה היו יחסי הכוחות בין אחשוורוש לאסתר? שתי יצירות מתארות שלבים שונים באישיותה; האחת מתארת אותה כקרבן, השנייה כמי שהופכת את חולשתה למקור כוחה 

בנעוריי המוקדמים אהבנו לדקלם מִכתם של חנניה רייכמן: "חזקה על המין המו‏חזק כחלש / לחלוש על המין שחזק הוא ממש – כי במין החזק כל החוזק נחלש / מחולשה חזקה אל המין החלש“.

עיון במגילת אסתר מעלה הרהורים על מערכת יחסי הכוחות בין המינים. אחשוורוש, “בן המין החזק“, הוא גם מלך החולש על מאה עשרים ושבע מדינה. חזק שבחזקים. והנה, כבר בפרק הראשון של המגילה מעִזה ושתי, “בת המין החלש“, להמרות את פיו: “וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ“. ושתי לא נהגה כאישה חלשה, התעמתה עם אחשוורוש, וסופה היה, כך מספר המדרש באסתר רבה, שכרתו את ראשה מעליה.

המלך אחשוורוש ביקש מלכה צייתנית שתמלוך תחת ושתי, מלכה “שלא תעשה לו בושות“. אכן, אסתר מתחילה את דרכה במגילה כנערה פסיבית הנלקחת לבית המלך שלא ברצונה, נערה שהמדרש מתאר אותה כ“תופסת פלך שתיקה“ ומסתירה את זהותה.

הפרקים הראשונים של המגילה מתארים מצב שאדם בן המאה ה־21 מתקשה לעכל. המגילה מספרת על אישה השבויה בבית גבר השולט על סדר יומה. אישה העסוקה במשך חודשים במשימה אחת: שיפור וטיפוח של הופעתה כדי להכין עצמה לקראת המפגש עם המלך. את תחושת התלות המוחלטת והחיים בכלוב של זהב היטיבה לתאר המשוררת דליה רביקוביץ: "להיות מָריונֶטָה./ באור הזה הָאָפור וְיָקָר של טֶרֶם שחר,/ לחלֹף מתחת לַיום הֶחדש/ בִּצלילה/ בַּזרמים הנמוכים./ להיות מָריונֶטָה,/ בובת חרסינה דקה וחיוורת/ קשורה בְּחוטים. / להיות מָרְיונֶטָה/ והחוטים שֶכֹּל חיי סוּגים בהם/ הם חוטי משי אמיתי“ (מתוך: כל השירים עד כה, עמ‘ 162).

אהבה מסוכנת

ציירים רבים ציירו את אחשוורוש ואת אסתר. בחרתי להביא שתי תמונות, אחת של סלבדור דאלי, בן המאה ה־20, והאחרת של ארטֵמיסיה ג'נטילסקי, ציירת מתקופת הרנסנס. תמונות אלו מתייחסות, כל אחת בדרכה, אל המורכבות שביחסי אחשוורוש ואסתר. נבחן באמצעותן כיצד תיארו הציירים את יחסי הכוחות שבין אסתר לאחשוורוש. האם אחשוורוש הוא "החזק החוֹלֵש", או רק "המוחזק כחזק"? האם אסתר היא "החלשה", או רק "מוחזקת כחלשה"? התיאור האמנותי של כל אחד מן האמנים אינו משקף פרשנות טקסטואלית גרידא, אלא מתייחס גם ליחסי הכוחות בין גברים לנשים שהיו מקובלים בתקופתו ולביוגרפיה האישית שלו.

סלבדור דאלי, יליד ספרד (1904־1989), היה אמן פורה ביותר שצייר יותר מ־1,500 ציורים. במהלך חייו שינה את סגנונו פעמים אחדות. הוא ידוע במיוחד בשל יצירותיו הסוריאליסטיות המושפעות מהפסיכולוגיה הפרוידיאנית, ובשל דמותו האקסצנטרית. בשנות השישים לחייו לקח על עצמו דאלי פרויקט של ציורי תנ"ך. הפרויקט הניב סדרה בת 105 ציורים שכונתה "התנ"ך הקדוש" (Biblia Sacra). בניגוד לסגנון הריאליסטי והעמוס בסמלים שבציוריו המוכרים, דאלי צייר את הסצנות המקראיות בצבעי מים בסגנון רך ומופשט. כתמי הצבע הבונים את הדמויות יוצרים תחושה מסתורית המאפשרת התבוננות רבת פנים. הדמויות בציורים אלה נדמות כמעין כתמי רוֹרשאך, המאפשרים לכל מתבונן לגלות ביצירה פנים חדשות ולמצוא בה הד לנפשו.

ביצירה “אחשוורוש מתאהב באסתר" (1964-7) מתואר פרופיל של גבר קירח ומבוגר, תווי פניו חזקים ונוקשים. מקובלנו עוד מימי גן־הילדים לתאר את אחשוורוש כגבר טיפש ונהנתן, חלש אופי המשנה את דעתו בנקל. התלמוד במסכת מגילה מביא עמדות סותרות: "חד אמר מלך פיקח היה, וחד אמר: מלך טיפש היה". דאלי בחר באופן מפתיע לתאר את אחשוורוש כדמות חזקה מאוד, חכמה ומרת נפש. נראה שאת ההשראה לדמות זו שאב דאלי מהדיוקן העצמי המפורסם של לאונרדו דה־וינצ'י, שנחשב לאחד האנשים החכמים בהיסטוריה העולמית.

סלבדור דאלי, אחשוורוש מתאהב באסתר, 1967־1964

סלבדור דאלי, אחשוורוש מתאהב באסתר, 1967־1964

מתוך "מוחו" של אחשוורוש בוקעות פניה של אישה צעירה וענוגה. כתפה האחת חשופה, לצווארה שרשרת עדינה. שיערה השחור משורטט בקווים גליים מלאי חיים ומתמזג עם שיער זקנו המאפיר של אחשוורוש. שפתיה החושניות פתוחות למחצה, בהבעה המאפשרת מרחב של תגובות ופירושים. ארובת עינה הימנית נראית כמשתלבת בתוך אוזנו של אחשוורוש; כביכול הוא שומע את אשר אסתר רואה ובכך מפקח על אורחותיה. עינה השמאלית צבועה באדום, האישון לא משורטט. היא נדמית כעיוורת, או כמי שבוכה. הרושם העולה ממבע פניה הוא של קריאה לעזרה.

היצירה נקראת "אחשוורוש מתאהב באסתר" ומתארת את הפסוק: "וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים, וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלוֹת; וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ, וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי" (אסתר ב, יז). התבוננות ביצירה מעוררת מחשבות נוגות על טיבה של אהבה זו. אחשוורוש מתואר בפרופיל ואסתר מתוארת חזיתית, פניה אל הצופה. אין תקשורת ביניהם. אמנם אסתר ממלאת את ראשו של אחשוורוש, הוא שבוי בקסמה ודמותה, אך אהבה גברית מהסוג המתואר כאן היא אהבה מסוכנת, אהבה ההופכת את האישה לשבויה. האישה הופכת להיות חלק מן הגבר, היא שייכת לו והוא כבר אינו מבחין בה כאישיות נפרדת בעלת רצון משלה. “אַךְ אִם פַּעַם תִּהְִיִי צוֹחֶקֶת / בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ,/ תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת / וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ“ (נתן אלתרמן, ניגון עתיק).

התבוננות ביצירה מזכירה לנו את גורלה של ושתי ומעוררת דאגה עמוקה לגורל הצפוי לאסתר. היצירה של דאלי מתארת כיצד כוחה הנשי של אסתר אינו מביא אותה “לחלוש על המין החזק“, אלא גורם לאחשוורוש לכלוא אותה. התמונה מתארת את הכלא התודעתי, ואסתר, כידוע, הייתה כלואה גם באופן פיזי. דאלי מראה לנו את התוצאה הטרגית של הבניית דמות אישה הקיימת רק בכוח היותה מושא תשוקתו של גבר.

סוף טוב

אמני הרנסנס הרבו לתאר נשים מקראיות גיבורות. גם באסתר הם ראו דמות של אישה גיבורה ובעלת אישיות חזקה. בעזרת דמויות כמו אסתר, יעל ויהודית (מן הספרים החיצוניים) רצו האמנים לבטא את כוחן של נשים גיבורות לשנות את ההיסטוריה.

אמנים מתקופת הרנסנס והבארוק בחרו לתאר את משתה אסתר שבו מגלה אסתר לאחשוורוש את טיבו הרע של המן. סצנה נוספת האהובה על האמנים היא התמונה שבה מגיעה אסתר אל אחשוורוש לאחר הצום. סצנות אלו נבחרו פעמים רבות לקשט שידות נישואין, המכונות "קָסוֹנִי". השידות היו ניתנות במתנה לכלות משום שאסתר שימשה בעבורן מודל של אישה אידיאלית.

יצירות רבות מתארות את המפגש בין אחשוורוש לאסתר המתואר בתחילת פרק ה' במגילה, וביניהן ידוע לנו רק על יצירה אחת שצוירה בידי אמנית אישה, ארטֵמיסיה גַ'נטילסקי, איטלקייה (1593־1653, לערך). היצירה "אסתר לפני אחשוורוש" (1630־1628), יצירה גדולת ממדים שצוירה בוונציה (2.08×2.73 מ‘), מתארת את אסתר ואת אחשוורוש לבושים בתלבושות אופנתיות, כשהדמויות מצוירות על רקע כהה. הניגודים הדרמטיים בין הרקע הכהה לדמויות הבהירות מכונים “קִיָארוֹסקוּרוֹ“. ג‘נטילסקי למדה לצייר כך מהאמן פורץ הדרך, קראווג‘ו.

ארטמיסיה ג'נטילסקי, אסתר לפני אחשוורוש, 1628

ארטמיסיה ג'נטילסקי, אסתר לפני אחשוורוש, 1628

אחשוורוש יושב על כיסא מלכות שניצב על במה. הכיסא מעוטר בראשים שְׁטָניים, שייתכן שמסמלים את השפעת המן על אחשוורוש. המלך מתואר כצעיר גנדרן במיוחד. ייתכן שלבושו המצועצע משקף את הבדים המפוארים והמגוונים המתוארים בתחילת המגילה: “חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת“. השפע וההגזמה מאפיינים את הריהוט כמו גם את הביגוד. אחשוורוש אינו אוחז שרביט בידו, אך חובש לראשו מצנפת רחבה מעוטרת בנוצות. אסתר לבושה באופן מאופק ואצילי יותר מהמלך. לצידה עומדות נערותיה, המדגישות את דמותה. אסתר עומדת להתעלף, ונערותיה אוחזות בה שלא תקרוס.

אמני הרנסנס והבארוק הרבו לתאר את אסתר המתעלפת. סצנה זו אינה מופיעה בתנ“ך אלא בתרגום המדרשי לארמית, אצל יוספוס פלביוס ובתרגום השבעים:

"ויהי ביום השלישי ככלותה להתפלל, ותסר את בִּגְדֵי אבלה מעליה ותלבש מלכות. ויהי כי שתה כל עדיה עליה, ותוִסף עוד להתחנן אל ה' אשר עיניו צופות בכל. ותיקח את שתי נערותיה, ותישען על האחת, והאחרת נשאה את סרח לְבושה. אור יופייה נגה על פניה למצוא חן בעיני כל אדם, ולבה מלא פחדים. ותפתח את דלתי ארמון המלך, ותצעד לקראת המלך, והוא יושב על כיסא מלכותו, עוטה כל בגדי תפארתו. כולו זהב ואבנים יקרות, ופניו זועמים. בשאת המלך את עיניו, ויבט אליה בזעמו, חוורו פניה ותתעלף. ותנח את ראשה על אחת הנערות. ויהפוך ה' את לב המלך לטוב, ויקום מכיסאו בבהלה, ויקחה בזרועותיו עד שוב רוחה אליה. וידבר על לבה ויאמר: מה לך אסתר כי נבהלת, הלא אישך אנוכי. אל תראי כי לא תמותי, כי החוק רק להמון העם הוא, ועתה גשי נא. ויושט לה המלך את שרביט הזהב, ויגע אל שכמה וישק לה וידבר אליה. ותען ותאמר: בראותי פניך כראות פני מלאך אלוהים, נבהלתי מאימת כבודך. כי אדוני נורא הוד ופניך מלאו חן. עוד היא מדברת, ותתעלף שנית ותיפול ארצה. וימס לבב המלך ולב כל עבדיו, וידבר על לבה לנחמה" (הרחבות תרגום השבעים למגילת אסתר).

הקוראים הנוצרים של התנ"ך המתורגם לא הבחינו בין פשט לדרש. הנוסח המובא לעיל היה בעבורם הנוסח המקורי של המגילה. מהתיאור עולה שאסתר התעלפה בעיקר בשל פחדה מפני המלך ובשל חולשתה מהצום. ההתעלפות הביאה לריכוך לבו של המלך ולשינוי הגזרה. אסתר מצטיירת אפוא בתרגום השבעים כאישה שעיקר גבורתה הוא בחולשתה.

גַ'נטילסקי בחרה לתאר את ההתעלפות באופן מקורי. אסתר לא באמת מתעלפת, אלא מביימת התעלפות. ראשה נוטה אחורה בזווית דרמטית החושפת את צווארה, וחשיפת הצוואר מעוררת תחושה של פגיעות. עיניה עצומות, הגבות שלה מקושתות באופן תיאטרלי. הברך הימנית תומכת בגוף שלא יקרוס. ההתעלפות של אסתר מרסנת באופן מודע את הכעס של אחשוורוש וגורמת לו לרחם עליה ולקום לקראתה. היא מתמרנת אותו, והוא מגיב. הרגל הגנדרנית של אחשוורוש, הנעולה במגף אופנתי בעל עקב, מושטת לפנים – כמו באה לקראת רגלה הקורסת של אסתר.

גם הקומפוזיציה של גַ'נטילסקי מקורית. אסתר מצוירת בקצה השמאלי של היצירה, אחשוורוש בקצה הימני, ומרכז התמונה נותר ריק. החלל מדגיש את הניגוד בין האצילות של אסתר לגנדרנות הדקדנטית של אחשוורוש.

צילום רנטגן של היצירה מגלה שבוורסיה הראשונה מילא את החלל האמצעי משרת שחור צעיר המרסן כלב נוהם. האם האמנית התכוונה שדמויות אלו תהדהדנה את הקשר בין אסתר לבין אחשוורוש? האם רצתה לרמוז שאחשוורוש דומה לכלב פרוע, בעוד אסתר היהודייה, האישה שמוצאה ומעמדה נחותים כמו של משרת שחור, מצליחה לעצור את פגיעתו הרעה?

ביצירה הסופית החליטה ג'נטילסקי לכסות בשכבת צבע כהה את דמויות המשרת והכלב ולהשאיר את מרכז התמונה ריק. לדעתו של קית כריסטיאנסן, ראש מחלקת ציורי אירופה במוזיאון מטרופוליטן בניו־יורק, היא עשתה זאת כדי שהחלל הכהה במרכז היצירה ייצור אצל הצופה "רגע של שקט שבו הנשימה נעצרת". המתח שנוצר מדגיש את סכנת החיים שבה הייתה אסתר נתונה בהגיעה אל המלך מבלי שנקראה. החלל מעורר את הצופה להשלים בדמיונו את "הסוף הטוב" של הסיפור. ידה השמאלית של אסתר מושטת ברפיון לעבר אחשוורוש ומעודדת את תנועת הקימה של המלך לעברה. הצופה רואה בעיני רוחו את אחשוורוש אומר לאסתר: "מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה; וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ".

גַ'נטילסקי מצליחה להציב בפנינו דמות אמיצה באמת. היא עושה זאת בעזרת קומפוזיציה פשוטה, אור דרמטי ותשומת לב לפרטים, ובעיקר על ידי פרשנות מקורית. אסתר שלה היא יותר ממודל לחיקוי פלקטי; היא אישה בעלת עוצמה פנימית היודעת כיצד להשיג את מבוקשה מהמלך הצעיר והקפריזי.

הציירת, אַרטֵמיסיה גַ'נטילסקי, הייתה בתו של אורציו ג'נטילסקי, צייר ידוע, בן חוגו של קראווג'ו. בגיל שבע־עשרה היא נאנסה על ידי המורה לציור שלה, שהיה חברו של אביה. ארטַמיסיה ואביה תבעו את האנס למשפט, שהיה כרוך מבחינתה בסבל רב ובהשפלה. לאחר המשפט היא נאלצה לעזוב את רומא מפאת הבושה. אז השיא אותה אביה לצייר זקן והיא עברה עמו לפירנצה. במשך רוב שנותיה חיה ארטֵמיסיה בגפה, עבדה כציירת ופרנסה את עצמה ואת בתה.

היא הייתה האישה הראשונה שזכתה להתקבל לאקדמיה לציור בפירנצה. בתקופתה היא הייתה ציירת ידועה, ועבודותיה נמכרו היטב. במחצית השנייה של המאה העשרים היא הפכה למודל של אמנית פמיניסטית שהקדימה את זמנה. רק שלושים וארבעה מציוריה שרדו, ולפחות שליש מתוכם מתארים נשים יהודיות גיבורות. היא תיארה את דוד ובת שבע, את יהודית והולופורנס, את שושנה והזקנים, את יעל וסיסרא ואת אסתר ואחשוורוש. מפתיע לגלות שמקור ההשראה שלה הוא נשים יהודיות. בחלק מיצירותיה בחרה ג'נטילסקי לתאר את הגיבורה בדמות דיוקנה העצמי, וייתכן שגם אסתר מתוארת בדמות האמנית. מעבודותיה עולה מרכיב חזק של נקמה בגברים פוגעניים, המתפרש בהשפעת האונס שעברה.

אסתר של ג'נטילסקי שונה באופייה מזו שמתאר סלבדור דאלי. דאלי מתאר את אסתר כקרבן: כשבויה בחצר המלך, בלִבו ובראשו, ללא יכולת לשנות את גורלה. ארטימיסיה ג'נטילסקי מתארת את אסתר כמי שיודעת לתכנן את צעדיה ולהפוך את חולשתה לכאורה למקור כוחה. באמצעות כוח זה היא משנה את גורלה ואת גורל עמה.

יצירות אלו מתארות שתי פנים בדמותה של אסתר. ניתן לומר כי הן מתארות שלבים שונים בתהליכי הגילוי וההפנמה של הכוח של אסתר: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת, וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת" (אסתר ה, א). רש“י מביא את דברי חז“ל במסכת מגילה: "ורבותינו אמרו שלבשתה רוח הקדש“. מכאן ואילך אסתר אינה עוד האישה השותקת, הכנועה והמובלת, אלא מלכה היודעת כי לעת כזאת הגיעה למלכות ומנצלת את מלוא כוחה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב אדר ב' תשע"ד, 14.3.2014 

פורסמה ב-30 באפריל 2014, ב-גיליון צו תשע"ד - 866 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. ציורו של דאלי, שבו נראית הנערה המפוחדת בתוך ראשו המביט בבטחה של אחשוורוש – מבטא אולי את השניות שבאופיו של אחשוורוש. כלפי חוץ הוא המלך החזק המשדר ביטחון עצמי, אך בתוך תוכו הוא אדם בודד ומפוחד, ללא ביטחון בעצמו וללא אמון באהבתם של הסובבים אותו.

    תמונת תשליל שלו היא אסתר, שכלפי חוץ נראית מפוחדת, אך בפנים יש בה עוצמה גדולה. היא כנועה וצייתנית, ממלאת את כל הוראותיו של הממונה עליה, אך משאירה נקודה אחת שבה היא עומדת על דעתה בכל תוקף – אינה מגלה את סודה. וכך עומדת אסתר לפני המלך, ועיניה מבטאות את אישיותה המורכבת, חשופה מחד ונסתרת מאידך. המלך חש בשילוב העוצמה והרכות ונמס בפניו.

    • אצל ארטמיסיה ג'נטילסקי נראה אחשוורוש כנער ערני, ואסתר כאישה מבוגרת ומרירה. אולי יש כאן הד לדברי האגדה שאסתר היתה בת שבעים וארבע כמניין 'הדסה'. אולי בגיל היא צעירה, אך כיהודיה הנמסרת למלך נכרי ללא תקוה למפלט ממנו, היא חשה כזקנה שבעצם סיימה את חייה ואין לה למה לצפות אלא למוות שיגאלנה.

    • הכלב הקבור והאור הגנוז

      הכלב שמאחורי הקלעים במפגש עם אחשורוש, מופיע בתפילתה של אסתר לפני כניסתה 'למנצח על אילת השחר': 'אתה ה' אל תרחק אילותי לעזרתי חושה. הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. הושיעני מפי אריה מקרני רמים עניתני' (תהלים כב,כ-כב) – פתחה בכלב וסיימה באריה.

      חז"ל מלמדים אותנו, שגם הכלב וגם האריה מבטאים את תדמיתו של אחשוורוש בעיניה של אסתר: 'אמר רבי לוי: כיון שהגיעה אסתר לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה ואמרה: "א-לי א-לי למה עזבתני – שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון? או שמא על שקראתיו כלב, שנאמר: הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי?". חזרה וקראתו אריה, שנאמר: הושיעני מפי אריה' (מגילה טו; ילקוט שמעוני, תהלים תרפה).

      אסתר בזה ובצדק לאיש שבקלות דעת חתם על גזירת מוות לעמה. אסתר בזה בצדק לאיש שהתעמר בה, בא על סיפוקו והחזיר אותה למחסן. ומי כארטמיסיה ג'נטלסקי, בעצמה קורבן לאדם שהתעמר בה והתנער מאחריותו, להבין לנפשה. מתחת לתמונה הרומנטית של מפגש המלך עם רעייתו, מסתתרת האמת המכוערת. – פה קבור הכלב.

      אבל חובתה להציל את עמה מחייבת את אסתר לכבוש את סלידתה. אי אפשר להשפיע על אדם לטובה, ללא עין טובה. חייבים למצוא באדם נקודת טוב ואותה לטפח. מעט הטוב הגנוז ינצח את החושך המרובה, כדברי רבי נחמן מברסלב (תורה רפב).

      אסתר מצליחה למצוא באחשורוש את נקודת האור. כבר במפגש עימה חווה, אולי לראשונה בחייו, את רגש החמלה. בלילה שאחרי המשתה מתעורר בו רגש הכרת הטובה, לגמול טוב לאיש שהציל את חייו. לב האבן נמס במקצת ו'משהו חדש התחיל' – קורטוב של אנושיות נשתל בו.

      זה כוחה של עין טובה: תחשוב טוב – יהיה טוב!

      • התעלפות מבויימת?

        אינני בטוח שהתעלפוה של אסתר מבויימת. אולי עולה בה ברגע הפגישה התמונה המודחקת – העבד ליצריו המשסה בה את הכלב ..

      • עין הקורא

        על הכלבים בציורי הרנסנס והבארוק, ראו במאמר: 'לכלבים תהילה', בבלוג 'המחסן של גדעון עפרת – ארכיון טקסטים'. ובמה שציינתי בתגובותיי למאמר של גב' יעל מאלי, 'הנוכח הזה הוא בעצם העדר', באתר זה.

  2. תודה על מבטך המעמיק ועל הקישורים המעניינים למדרש

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: