עַל דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר, הַנְּסִיעָה בְּוִילוֹנוֹת סְגוּרִים
שֶׁמֵּעֶבְרָם שְׂדוֹת שְׂעוֹרָה מְהֻדָּקִים
כְּמוֹ טַבַּעַת בְּאֶצְבַּע הַגָּלִיל
וְעַרְפִּיחַ מִתְפַּזֵּר מִשְּׁמֵי הָאֹדֶם

אֲנִי תּוֹשָׁב גּוֹלֶה בַּמֶּרְחָבִים
מֻרְדָּם וּמֻנְשָׁם וּמִתְנַוֵּן
הַצַּוָּארוֹן הַכַּפְתּוֹרִי נִלְפָּת בְּשִׁעְמוּם

מַטָּעֵי זֵיתִים פְּרוּסִים תַּחְתַּי וַאֲנִי
חוֹלֵשׁ עֲלֵיהֶם,
נָצוּר בָּאֲדָמָה כְּשֶׁבַּגָּרוֹן נִגָּר הַפַּחַד, כְּמוֹ
חָלָב נָלוֹק בַּחֲשֵׁכָה

מַשֶּׁהוּ פַּג מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם,
מַשֶּׁהוּ תַּם כְּשֶׁהָיִיתִי בְּתַת־הַכָּרָה, כְּלוֹמַר יָשֵׁן.
הָאַטְמוֹסְפֶרָה, עַל פָּנֶיהָ, אוֹתָהּ גְּבֶרֶת:
הַבְּרִית מִתְקַיֶּמֶת לְלֹא דֹּפִי.
הַכַּדּוּר סְבִיב צִירוֹ מְגַלְגֵּל.
אֲבָל בְּכָל יוֹם מַשֶּׁהוּ מַחְסִיר
פְּעִימָה. תָּאִים מֵתִים. מַשְׁאָב מִתְכַּלֶּה.
וְהָאֶתְמוֹל מְפֹאָר רַק כְּשֶׁהַיּוֹם חִוֵּר.
כָּךְ תְּמוּנַת הָרְאִי בְּרֹאשְׁךָ:
עָבַרְתָּ כַּמָּה קַוֵּי פָּרָשׁוֹת מַיִם
וְנִשְׁאַרְתָּ יָבֵשׁ.
לֹא נֶאֱחַזְתָּ בִּמְצוֹפִים.
לֹא חָרַתְתָּ בָּעוֹר אוֹת מְצוּקָה.
אֵין בְּכָךְ כְּדֵי לִמְנֹעַ
דָּבָר. אֵין בְּכָךְ כְּדֵי לְהֵאָחֵז

הֻצַּבְתִּי כָּאן לִשְׁמֹר שֶׁלֹּא נִפְרֶצֶת אֵיזוֹ
גָּדֵר. עַל עַצְמִי לִשְׁמֹר אֵין צֹרֶךְ.
אֲנִי הַקָּרְבָּן
לְכָל מִקְרֶה שֶׁאֱ־לֹהִים יִהְיֶה רָעֵב.

בָּעוֹרְקִים עוֹד מְפַכֶּה חִיּוּךְ שֶׁל תֹּם,
אֶחָד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַחְשֹׁד בּוֹ.
זוֹ אַתְּ שֶׁמַּמְתִּינָה מִחוּץ לַשַּׁעַר
לוֹבֶשֶׁת אֶת פְּנֵי הַגַּעְגּוּעַ.
עוֹד כַּמָּה רְגָעִים יַעַבְרוּ
עַד הַמַּלְאָךְ שֶׁיִּגְאַל אוֹתִי

שמואל מוניץ, בן 19, משרת ככתב בגלי צה"ל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ט אדר ב' תשע"ד, 21.3.2014