היסטוריה אלטרנטיבית | אפרת שני שטרית

בחינת המדיניות הישראלית בשאלת העליות מארצות האסלאם מגלה יחס מפלה, חשדני וגזעני. מחבר הספר מציע פרשנות מאזנת אך קשה למתן את התמונה המכאיבה 

Avi-Picard001-2עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951־1956

אבי פיקאר

אוניברסיטת בן־גוריון, 2013, 396 עמ'

 

בבית הוריי התקיימו שני סיפורים שונים של זהות מזרחית. זה של אמי וזה של אבי. שניהם עלו ארצה ממרוקו אך חייהם התעצבו והתגבשו מתוך מדיניות העלייה והקליטה בשנים שבהן עלו. בעוד שלמשפחתו של אבי, שעלתה בשנת 48', היה סיכוי גדול יותר לפרוץ את גדרות השוליוּת המעמדית, למשפחתה של אמי שעלתה בשנת 56' הייתה זו כבר משימה כמעט בלתי אפשרית.

הספר "עולים במשורה" מספר את סיפור עלייתם של יהודי צפון אפריקה בשנים 56־51, שנים שבהן הוחלה מדיניות סלקציה. תקנות המדיניות כללו פרופיל של היהודים המורשים לעלות לארץ ועיקרן:

א. 80% מהעולים צריכים להיבחר מבין המועמדים לעליית הנוער, חלוצים, גרעינים התיישבותיים, בעלי מקצוע עד גיל 35 ומשפחות שבהן המפרנס הוא עד גיל 35.

ב. המועמדים הנ“ל – פרט לבעלי מקצוע ובעלי אמצעים לשיכון עצמי – צריכים להתחייב בכתב לעבודה חקלאית בת שנתיים ימים, ואישור עלייה יינתן רק לאחר בדיקה רפואית יסודית.

ג. לא יותר מ־20 אחוזים ממספר העולים מארצות הנ“ל יוכלו להיות מעל גיל 35 ובתנאי שהם נלווים למשפחות שמפרנסם הוא צעיר ובעל כושר עבודה.

לכאורה החזון שהיה חרות על דגלה של מדינת ישראל כלל עלייה חופשית למדינת שיבה, אך מדיניות העלייה בתקופה זו ובתקופה שקדמה לה מגלה שחזון זה לא היה תקף כלפי יהודי צפון אפריקה.

מעט לפני כן, בימי “העלייה ההמונית“, לא זו בלבד שלא ננקטה יוזמה להעברת עשרות אלפי יהודים ממרוקו ותוניס לישראל, אלא שנציגי ישראל בעצם בלמו במידה מכרעת את העלייה הספונטנית של אלפי יהודים מרוקנים בשנים 49־48. גם לאחר שהתגברו אירועים אלימים נגד יהודים במזרח מרוקו והתרחשה נהירה משמעותית מחוץ למדינה, חסמו נציגי הסוכנות ומוסד העלייה את ניסיונות ההגירה באמצעים מנהליים ובשיחות שכנוע ושידול. הנציב הצרפתי במרוקו, אלפונס ז‘ואן, אמר ש“אילו לא נעשה ניסיון לעצור היו יוצאים לפלשתינה 200,000 מתוך 250,000 יהודי מרוקו“.

על מנת להבין את ההסתייגות הגדולה של קובעי המדיניות וקברניטי המדינה מעלייה זו, יש לזכור שאחת ממטרות הדגל בשנים אלה הייתה ליצור יתרון וחיזוק דמוגרפי יהודי מול הערבים בארץ. לכן, מתאפשרות ומתקיימות גם עליות מתימן, מארצות הבלקן ומעיראק – אך עליות אלה מתרחשות חרף התנגדויות מצד בעלי תפקידים ולצד גישה קולוניאליסטית גזענית.

רצינו יהודים אחרים

ד"ר יוסף מאיר, מנכ"ל משרד הבריאות, שתמך בעלייתם של יהודי תימן, כותב את רשמיו ממפגש עם העולים התימנים במחנה המעבר בעדן: "דומה התמונה לעדר כבשים שמביאים מהשדה לפנות ערב והם מתנועעים לאטם אחד אחרי השני עד שהם מגיעים לדיר – זוהי סככה אפלה אשר שם הם מצטופפים…".

יצחק גרינבוים, גזבר הסוכנות באותם ימים, תהה "מדוע לחסל את הגלות בתימן ולהביא אנשים שמזיקים לנו יותר מאשר הם מועילים". אמירה זו לא מנעה ממנו לדרוש מספר חודשים מאוחר יותר אפליה לטובה בתנאי הקליטה עבור עולי פולין. אמנם הטבות מסוימות שהציע כנראה לא התקבלו באופן רשמי, אך דו"ח הוועד לענייני עלייה מפולין השתבח בתנאים המועדפים שניתנו לעולים משם.

בעיראק נחקק בשנת 1950 במפתיע חוק שהתיר את יציאת היהודים. התנכלויות של לאומנים גרמו לכך שבתוך ארבעה חודשים נרשמו 100,000 יהודים לעלייה. כאשר שליח העלייה שלמה הלל סיפר ללוי אשכול, גזבר הסוכנות, על תוכניות העלייה מעיראק, הוא זכה לקבלת פנים צוננת. אשכול אמר לו: "תאמר ליהודים שיבואו אבל לא ימהרו, אין לנו כרגע אפשרות קליטה…". לפיכך, עד שנת 1951 נקטה הסוכנות מדיניות של השהיית העלייה מעיראק, תוך העדפה ברורה של העלייה המקבילה מרומניה באמצעות מדיניות של עידוד וחוסר השהיה. לחצים מכיוונים מגוונים – השליחים בעיראק, המוסד לעלייה, ממשלות זרות ומשרד החוץ – הביאו בסופו של דבר את ישראל לפינויָם של יהודי עיראק בתוך חודשים ספורים.

הנה כי כן, בתוך שנים ספורות מדינת ישראל קולטת למרכז הארץ עשרות אלפי יהודים מארצות האסלאם והבלקן, ולמורת רוחם של מנהיגי המדינה הצעירה הרכב העלייה לא מתאים לדגם החברתי שרצו לייצר. היטיב לבטא זאת זלמן שזר בשנת 1952 בישיבת הנהלת הסוכנות: "אין זו אותה העלייה הדינמית שציפינו לה, אין זה אותו אלמנט אנושי שאפשר להידבר איתו. פעם היו לנו יהודים אחרים, רצינו רחל והנה היא לאה".

מתוך חרדה עמוקה שהארץ תוסיף ותשנה את פניה, ממשלת ישראל והסוכנות מגבילה את העלייה ממרוקו הן על ידי קביעת מכסה קשיחה ומצומצמת והן על ידי בחירת מועמדים לפי דרישות של גיל, בריאות, מצב משפחתי וכושר מקצועי. אגב, מדיניות הגבלת העלייה בצפון אפריקה לא פורסמה; כמו עניינים רבים אחרים שנגעו להגבלת עלייה, גם היא הייתה מנוגדת לאידיאולוגיה הרשמית.

כתוצאה ממדיניות הגבלה זו, הסתכם חלקה של העלייה מצפון אפריקה ב־45,000 איש מתוך 700,000 איש שעלו בעלייה ההמונית; וכשזו הסתיימה, התקבלו באופן רשמי תקנות הסלקציה.

"נסתלקה השכינה מעדת יהודי המזרח". דוד בן-גוריון בביקור במעברה, 1959צילום: פרידן משה, לע"מ

"נסתלקה השכינה מעדת יהודי המזרח". דוד בן-גוריון בביקור במעברה, 1959 צילום: פרידן משה, לע"מ

ים של לבנטיניות

גיורא יוספטל, אחד השותפים המרכזיים להחלטה על מדיניות הסלקציה, שִׁחזר כעבור כמה שנים את הסיבות שהביאו אותו לסגת ממדיניות העלייה ההמונית. הוא טען שעד שלהי 1951 האמינו במחלקת הקליטה שהיישוב יוכל 'לעכל' מספר עולים מסוים. "איפה נשברנו – נשברנו עם אחרוני העלייה המרוקאית והטריפוליטאית ב־1951… זה היה לומפן (בלויי סחבות) פרולטריון, אנשים ללא עתיד".

החשיבה המסתייגת של קברניטי המדינה התקיימה בתוך אקלים של תפיסה קולוניאליסטית כלפי יהודי ארצות האסלאם. דוד בן גוריון קבע כי "במאות השנים האחרונות שקעו ארצות הקדם בבערות, בדלות ובעבדוּת ופיגרו לאין ערוך מאחורי התקדמותם המהירה של עמי אירופה. וכמצב הגויים כן מצב היהודים. נסתלקה השכינה מעדת יהודי המזרח והשפעתם בעם היהודי פחתה או חדלה לגמרי. במאות השנים האחרונות עמדה יהדות אירופה בראש העם, גם מבחינה כמותית וגם מבחינה איכותית".

קבוצות מסוימות ספגו התייחסות שלילית חריפה. הבולטים שבהן היו יהודי צפון אפריקה. קובעי המדיניות בממשלה, בהנהלת הסוכנות ובמנגנון הציבורי היו שותפים לתפיסה זו שבאופן טבעי השפיעה על החלטותיהם. מתוך גישה זו, לא ייפלא אם כן שמדיניות הסלקציה, בהיותה סטייה חריפה ממדיניות השערים הפתוחים, התקבלה ללא כל התנגדות.

ההחלטה להעלות בעיקר צעירים שאפה לתת מענה לצרכים הן במישור הפיזי – כוח עבודה יעיל בעבודות כפיים, והן במישור האידיאולוגי – ניתוק מנטלי מהמשפחה, מחיקת כל זכר לתרבות הגלותית־מזרחית והטמעת הערכים הציוניים. יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה, שלכאורה החזיק בדעות מתונות ביחס להגבלת העלייה, הסביר זאת כך: "אם נעלה תחילה את החלק הצעיר – נוכל לטפל בו וללמד אותו שיהיה לנו לעזר בקבלת המשפחות. אם לאו אנו עלולים לטבוע בים של לבנטיניות והארץ תהפוך ללבאנט".

לאחר מספר שנות עלייה סלקטיבית, שעם הזמן אף הוגמשו מעט הגבלותיה החמורות, ניתן לומר שמדיניות זו נחלה כישלון חרוץ. העלאת צעירים חזקים במנותק ממשפחתם לא צלחה משום שערך אחדות המשפחה היה חזק ומושרש בקרב יהודי מרוקו, והמשפחות התנהלו כדבוקה אחת. את זאת קובעי המדיניות לא צפו משלא היו מצויים כלל בתרבות, במנטליות ובעולם הערכים של יהודי צפון אפריקה.

מחוץ לתוכנית הלימודים

ההיסטוריון ארנסט רנן כתב במאמרו "מהי האומה" כי מחקר היסטורי לעתים קרובות מהווה איום על הלאום או על הרגש הלאומי. לכל אורך קריאת הספר "עולים במשורה" ליוותה אותי תחושת דיסוננס בין תיאור העובדות ההיסטוריות החמורות לבין ביאורן, פרשנותן וניתוחן על ידי המחבר.

פיקאר משתמש בתבנית כתיבה המורכבת מהבאת העובדות ההיסטוריות ובסמוך אליהן מצמיד עובדות ופרשנויות שמטרתן לאזן ולמתן את התמונה. מהלך זה מעניק תחושה שמצד אחד המחבר רואה חשיבות רבה בהבאת ההיסטוריה כהווייתה, ומצד שני, אולי מחשש מפני פגיעה ברגש הלאומי, הוא טורח מיד לאזן, גם במקום שבו האיזון לא מרכך במאום את העובדות הקשות והאכזריות.

דבר נוסף שמאפשר הבאת הסברים ספקולטיביים ומאזנים הוא הבחירה של פיקאר להימנע מלציין בספר את המדיניות ההפוכה שנקטו מנהיגי המדינה כלפי העלייה ממזרח אירופה. לטעמי, הימנעות זו שגויה ולו משום שיכלה לייתר רבים מהביאורים והפרשנויות ה"אובייקטיביות" כדוגמת שיקולי מצוקה כלכלית ומחסור במשאבי הקליטה; אלה לא עמדו במבחן המציאות במדיניות כלפי העלייה ממזרח אירופה. שם לא יושמו תקנות סלקציה ולא הוגבל מספר העולים. הואיל וכך, נותרנו עם הסבר העומד בפני עצמו – מדיניות מפלה מלכתחילה כלפי יהודי צפון אפריקה, מדיניות קולוניאליסטית גזענית.

בהקשר זה, חשוב לי להתעכב על מושג שבחרתי להשתמש בו בסקירה זו, ושהמחבר נמנע מלעשות בו שימוש לאורך כל הספר. הפילוסוף עמנואל לוינס בספרו "חירות קשה" מתייחס למושג הגזענות: "הגזענות איננה תפיסה ביולוגית, שכן האנטישמיות היא הארכיטיפ של כל כליאה. הדיכוי החברתי כשלעצמו רק מחקה את הדגם הזה. הוא גודר, כולא במסגרת מעמד, מונע ביטוי ודן למארת 'מסמנים ללא מסומנים'". ההתנהלות הקולוניאליסטית של קברניטי המדינה כלפי יהודי ארצות האסלאם בכלל ויהודי צפון אפריקה בפרט הייתה גזענית במובנים רבים.

לא רק היחס המשפיל היה מנת חלקם, לא רק מניעת עלייתם בתקופות שבהן חרדו מפני העצמאות הערבית ונשאו תחינה שיעלו אותם ארצה, אלא גם תהליך הקליטה, מדיניות שיכונם בפריפריה הרחק ממוקדי הכוח, מיקומם במעמד הפרולטריון ולימים הסללתם להשכלה ברמה נמוכה בחינוך המקצועי. הגזענות הממוסדת באה לידי ביטוי הן באופן מילולי, בהתבטאויות של מנהיגים, מקבלי החלטות ותקשורת, והן במדיניות שמנעה ביטוי לתרבותם וכלאה אותם במסגרת המעמד הנמוך.

חוויית הקריאה בספר "עולים במשורה" הייתה מכאיבה בעבורי. על אף שהספר כתוב בצורה מרתקת ומציג מחקר מקיף ויסודי, הלב דואב אל מול עוול מבית.

כיום, קורות העתים של יהודי ארצות האסלאם לא נלמדים בבתי הספר ולא נכללים בתוכנית הלימודים לבגרות. זהו מצב הנושא מסר מובלע של דה־לגיטימציה להיסטוריה שלנו. על מנת להבין את הפוטנציאל השונה שהיה טמון בקליטת משפחתו של אבי במרכז הארץ לעומת קליטתה של משפחת אמי בפריפריה, על ההשלכות ההשכלתיות והמעמדיות שנגזרו מכך, הייתי צריכה להשלים את לימודי ההיסטוריה בדרך עצמאית, אלטרנטיבית להיסטוריה המסופרת לנו. את העובדות ההיסטוריות שמציע ספר זה חשוב שהכול ילמדו. חשוב שתהיה להן נוכחות בתודעת האומה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ט אדר ב' תשע"ד, 21.3.2014

פורסמה ב-27 באפריל 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון שמיני תשע"ד - 867, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: