אין מקום לקבוע נוהל שכל הגיורים צריכים להיות כפופים לסמכות הלכתית מרכזית אחת. מעולם לא היה דבר כזה בישראל והדבר עלול לעקור את הגרות 

תקומת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות מעמידים אותנו חדשים לבקרים בפני אתגרים אשר חלק מהם קשורים ליסודותיה של היהדות. אתגרים הדורשים התמודדות הלכתית, אחריות ציבורית ומבט הלכתי־ציבורי. אחד האתגרים המרכזיים הוא נושא הגיור. מי היה מעלה על דעתו לפני חמישים שנה שאי פעם תתפורר ברית המועצות, ושיתאפשר ליהודים לצאת משם? הנס הזה התרחש לעינינו והביא לגל של עולים שכבר תרמו רבות לביסוס המדינה ולחיזוקה, אך בד בבד הביא לתוכנו את תוצאות תהליכי ההתבוללות הקיצונית שעברו על הקהילה היהודית שם. בין העולים יש אלפי זוגות מעורבים ופעמים רבות אפילו בן הזוג היהודי אינו יודע דבר על אמונת היהדות, וכל שכן על שבת וכשרות.

המצב שנקלענו לתוכו מורכב. מחד מדובר באנשים שאין לגביהם חזקת יהדות או שאינם מוגדרים כיהודים על פי ההלכה, ומאידך הם בחרו מרצונם להסתפח לעם ישראל והם שותפים מלאים במדינה, משרתים בצבא ומתערים בחברה הישראלית, וחלקם אף שולחים את ילדיהם לבתי ספר דתיים. כך הולכת ונוצרת קבוצה גדולה במדינת ישראל המרגישה מצד אחד כחלק מהחברה והמדינה, אך מצד שני נשארת זרה בתוך החברה היהודית שאליה היא מבקשת להצטרף.

כדי לתקן מצב זה הפתרון המתבקש הוא גיור. הדיון בגיורם של העולים המבוגרים סבוך מלמצותו במסגרת מאמר זה, ואף במישור המעשי לא ברור באיזו מידה תהיה נכונות והיענות מצידם לשיתוף פעולה. אולם קיים מסלול אחר, שגם במישור ההלכתי וגם במישור המעשי הוא פשוט יותר, ואם נתחיל בו ללא דיחוי היום יהיה בכך פתרון לשנים הבאות. הפתרון הוא גיור ילדיהם הקטנים של אותם עולים לא יהודים.

הפוסקים כינו את העיסוק בגיור – אפילו קבלה של גר יחיד – "עניין גדול"
מתוך ״מעשה באשה וחלוק״, נורית יעקבס־ינון, ״סרטי אלומה״

תקנת ציבור

הפוסקים כינו את העיסוק בגיור – אפילו קבלה של גר יחיד – "עניין גדול" והשווהו לדברים שיש בהם תקנת הציבור. על פי יסוד זה הם ביארו מדוע יש לבית דין שאינו סמוך רשות לגייר (ראה סמ"ע חו"מ סי' א ס"ק ג). מעתה, אם אפילו על קבלה של גר מבוגר יחיד כתבו כן, כל שכן על גיור קטנים, שכן יש פה תקנה דחופה לטובת הציבור כולו. אם בני הדור השני לעולים מברית המועצות לא יגוירו כדין, אזי לכשיגדלו – להתחתן עם יהודים לא יוכלו, ובארץ אף עם גויים לא יוכלו להתחתן מפני שאינם בני דתם, והרי זה כעין מה שאמרו חז"ל (חגיגה ב, ב) "לישא שפחה אינו יכול ולישא בת חורין (ישראלית) אינו יכול". אין לך פצצה חברתית מתקתקת יותר מזו! בסופו של דבר, הואיל ויהיה כאן ציבור גדול שאין לו תקנה בנישואין הדבר עלול לגרום לכך שתינתן אפשרות ממוסדת לנישואים אזרחיים במדינה, ודבר זה יגרום נזק עצום.

תקדים לדבר מצאנו בהלכה לגבי חצי שפחה חצי בת חורין (גיטין מג, ב), שכופין את רבה לשחררה כי "מנהג הפקר נהגו בה". הרמב"ם (הלכות עבדים ט, ו) מנמק זאת כך: "כופין את רבה ומשחררה כדי שתינשא ויסור המכשול, וכן כל כיוצא בזה". שחרור שפחה הוא בעצם גֵרות, כיוון שבכך מכניסים אותה לקהל ישראל, ובעניין זה אין שואלין לרצונה, אלא כיוון שלאדון יש רשות עליה הוא מכניסה לכלל ישראל כדי להסיר המכשול. והרי בנידון שלנו, כשמדובר באלפים, קל וחומר בן קל וחומר הוא שצריך להסיר המכשול, ויש להכניס ילדים אלו לקהל ישראל.

כאשר מגיירים גדול נדרשת הסכמה מדעת שלו. אולם שונה דין הקטן. על פי ההלכה לא נדרשת הסכמה של הקטן לגיור, הואיל והוא מוגדר כמי שאין לו דעת – דהיינו איננו רואים אותו כבעל שיקול דעת מספיק. הגיור אצל קטן נעשה מדין "זכין לקטן" (כתובות יא, א). כלומר, בית הדין רשאי לעשות כל מעשה שהוא זכות לקטן.

אמנם יש שהעלו את השאלה האם יש "זכייה" במצב כזה. ברור שעצם הגֵרות היא זכות גדולה, שהרי הוא נכנס תחת כנפי השכינה, והרי אפילו אם יקיים מצווה אחת כתיקונה יזכה לחיי עולם הבא. אולם מאידך, הואיל ואין שום הבטחה שהמגויר הקטן יתחנך על ברכי התורה והמצווה, שהרי מן הסתם כשיגדל ימשיך באורח החיים שאליו הורגל בבית הוריו או בבית קרוביו הלא־יהודים, ממילא כנגד מעשה אחד של מצווה שיוכל לעשות, אם לא יחנכוהו לתורה ויראת שמים יעבור מן הסתם כמה וכמה עברות חמורות כקלות בחייבי כריתות ומיתות וכיוצא בזה. אולם כל זאת אינו אומר שאין כאן זכות. אדרבה, קלקלתו של אותו קטן היא תקנתו, שהרי כבר פירש הרמב"ם (הל' ממרים ג, ג) לגבי תינוק שנשבה "שהוא אנוס" ופטור מכל העונשין. נמצא שגרותו של הקטן, העובדה שנכנס תחת כנפי השכינה, היא זכות גדולה, ואין לגביו שום אפשרות של חובה כלל.

גדולי תורה בדורות האחרונים אמנם החמירו לא לגייר קטנים כי אם בתנאים מאוד מסוימים, והיו שפקפקו בזכות הגיור, אבל המעיין בדבריהם היטב יראה שההחמרה לא הייתה מצד עיקר הדין והיא נועדה למנוע מצב של נישואי תערובת והתבוללות. אכן, בחו"ל הרתיעה הייתה מוצדקת. זהותה של הקהילה היהודית בגולה עומדת בסיכון מתמיד מפני טמיעה בחברה הכללית, ויחידים המתגיירים בגלל חיתון בדרך כלל מושכים החוצה וכל שכן שהחשש גדול לגבי ילדיהם.

אולם שונה המצב כאן בארץ ישראל. ההימנעות מלגייר קטנים לא רק שלא תתרום להרתעה מפני נישואי תערובת, אלא אדרבה – היא עלולה ליצור תנועת התבוללות עצומה, הואיל ואם יהיה כאן בארץ ציבור גדול של אינם יהודים המשולבים בחברה הישראלית ואף החברה רואה אותם כבשר מבשרה והם הולכים ונטמעים בין יהודים, הדבר יוביל גם לקשרי נישואין ויתרבו חלילה נישואי התערובת.

לפיכך ברור שאין להוסיף סייגים וגזֵרות בעניין הגיור, אלא יש להעמיד הדין על תלו, ולהכניס את כל הנפשות הללו תחת כנפי השכינה בלי היסוס ובלי שהייה כלל וכלל. מובן מאליו שאחרי שבית הדין מגייר קטנים ובכך נעשה להם אב הוא צריך לטפל בצורכיהם הרוחניים ולנסות למשוך אותם בעבותות אהבה לחינוך יהודי כראוי (להרחבה הלכתית ראו בחיבורי שו"ת שיח נחום סי' סח־סט).

מבחינה מעשית, תהליך הגיור לילדים הוא פשוט. רוב העולים מלים את בניהם, אפילו אם אינם מתגיירים, ולו רק כדי שלא ייראו כזרים. מה שנדרש אפוא עוד הוא הסכמה של ההורים וטבילה. הואיל ומדובר בקטנים הרי שאין צורך בקבלת עול מצוות. אם ירצו, כאשר יגיעו לגיל מצוות תעמוד להם האפשרות לפטור את עצמם מן הגרות. יש לאפשר גיור קטינים בהסכמת ההורים ואפילו כאשר האם אינה רוצה להתגייר בעצמה. כאמור כבר כיום יש אלפי ילדים ממשפחות מעורבות הלומדים בבתי ספר דתיים ובוודאי שניתן להתחיל בגיורם של אלו, והרי אלו כבר מקבלים חינוך דתי בבית הספר.

כדי שמהלך זה יצלח, על החברה הישראלית לראות בכך משימה לאומית וחברתית. אם אפשר עלינו לגייר את הקטנים בגיל צעיר, עוד לפני התחלת בית הספר היסודי. בנוסף עלינו ליצור לילדים ההולכים לבית הספר מסגרות מתאימות בבתי הספר או בקייטנות לתגבור לימודי היהדות ולספק לילדים הללו חינוך יהודי שיקשר אותם לתורה ולאמונה. גם תנועות הנוער הדתיות צריכות להושיט יד ולהיות שותפות לאתגר הזה ולקרב אליהן את הילדים הללו, כשם שבחוץ לארץ תנועות הנוער הדתיות פותחות את שעריהן לכלל האוכלוסייה היהודית, ומשכילות ליצור מסגרות ודרכים המתאימות לכלל הציבור לפי אופיו. אין צריך לומר שיש לנסות לשכנע את ההורים שגם הם יתקרבו ליהדות, אבל כאמור בשום אופן אין להעמיד תנאים כאלה או אחרים לעצם גיור הילדים, שהוא תקנת הציבור כולו.

סמכות מפורזת

לאחרונה עלתה לדיון ציבורי השאלה אם יש צורך שכל הגיורים יהיו כפופים לסמכות הלכתית מרכזית אחת, או שניתן לאפשר הקמת בתי דין שיש להם סמכות הלכתית אוטונומית. ברור שאין מקום לחוקק חוק או לקבוע נוהל שכל הגיורים צריכים להיות כפופים לסמכות הלכתית מרכזית אחת. מעולם לא היה דבר כזה בישראל והדבר עלול לעקור את הגרות. אם יכפפו את כל הגיורים לאישורה של סמכות הלכתית אחת עלול להיווצר מצב שיש בו נעילת דלת לקבלת גרים. אדרבה, לאורך הדורות כל בית דין היה רשאי לגייר, והרי אפילו בימי הסנהדרין בתקופת הלל ושמאי ראינו ששמאי דחה כמה גרים ואילו הלל גייר את אותם גרים (שבת לא, א) – ומוכח שיש מקום לכך שיהיו הבדלים וגישות שונות בין בתי הדין. דווקא השמירה על גיוון בין בתי הדין היא היא שמאפשרת את קבלת הגרים.

לפיכך יש לתת לרבני ערים, כפי שהיה בכל הדורות, לעסוק בגיור ולמנות את חברי הרכב בית הדין שלהם בעצמם. זאת ועוד, רבני הערים קרובים יותר מאשר בתי הדין המרכזיים לאנשי עירם ולמסגרות העירוניות, ובכך יקל עליהם ליצור שיתופי פעולה עם בתי הספר, עם תנועות הנוער ועם התושבים השונים, והם יוכלו לעודד, ללוות ולקדם את תהליך גיור הקטנים.

הגיור בזמן הזה הוא אתגר דתי, חברתי ולאומי ראשון במעלה. אסור לנו להתחמק מלהתמודד עִמו או לדחותו. עלינו להירתם בכל עוז לסוגיות גיור הקטינים ולהקים בכל עיר ועיר בתי דין לגיורם, ובכך יתקיים בנו מהרה מקרא שכתוב (ישעיה סו, כ): "והביאו את כל אחיכם מכל הגוים"; "וגַלתי בירושלִַם וששתי בעמי" (ישעיה סה, יט).

הרב נחום אליעזר רבינוביץ' הוא ראש ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים. חיבר את הפירוש "יד פשוטה" על משנה תורה לרמב"ם וכתב את השו"תים "מלומדי מלחמה" ו"שיח נחום"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה ניסן תשע"ד, 25.4.2014