שירי המשורר הם שיריו של האמיץ והאוהב את סביבתו. שירה חפה מפאתוס, המתייחסת באופן כמעט מקודש לחיי היומיום

גג החשכה

רפי וויכרט

אבן חושן, 2013

הספר "גג החשכה" כולל מבחר משיריו של וויכרט שנכתבו ופורסמו בשלושת העשורים האחרונים והוא מהווה אוסף נדיר של שירה יוצאת דופן, שירת מעמקים, הנוגעת בסוגיות קיומיות מהותיות ביותר. מדובר בשירה בשלה ומפוכחת, נוקבת ועדינה כאחד, שאפשרית רק אצל משורר שעשה כברת דרך, שחי מעגלי חיים, משורר הניצב בתווך בין ילדות לזקנה, בין בערת הגוף והרגש לבין ההכרה בסופיות החיים, ולמעשה, משורר שחווה זמן במשמעות העמוקה ביותר שלו.

רילקה כותב על המקום ההוא שממנו נוצרת שירה איכותית כשירתו של וויכרט: "ראוי היה לחכות ולצבור פשר ומשמעות במשך חיים שלמים, ארוכים אם אפשר, ואז, לגמרי בסוף, אפשר שיעלה בידינו לכתוב עשר שורות שהן טובות. כי שירים אינם רגשות, הרי הם התנסויות. בעבור טור אחד של שיר צריך לראות הרבה ערים, אנשים ועצמים, צריך להכיר את החיות, להרגיש איך עפות ציפורים ולדעת את המחווה בה הפרחים נפתחים בבוקר… צריך להיזכר בדרכים העוברות בצמתים לא מודעים, להיזכר בימים בתוך חדרים שקטים ומאופקים… ואין די בזה… צריך שיהיו לך זיכרונות מלילות אהבה רבים שלא דומים אחד למשנהו. צריך גם לשהות במחיצת הגוססים… לא די שיהיו לך זיכרונות, צריך שתדע גם לשכוח אותם… רק אז תקום בתוכך המילה הראשונה של שורת שיר".

 צורת עיגול

הָיָה לָךְ הַשֵּׂעָר הֲכִי יָפֶה

חַי מַבְרִיק נוֹשֵׁם

נָגַעְתִּי בּוֹ בַּבֹּקֶר הֵרַחְתִּי

אוֹתוֹ בַּצָּהֳרַיִם לֹא אֶגַּע בָּעֶרֶב

לֹא יִהְיֶה לָךְ עוֹד

עוֹלָם אֵינוֹ עוֹצֵר כְּשֶׁצְּעִירִים מֵתִים

בְּאִוַּלְתִּי הִצַּעְתִּי לָךְ שִׁירִים

שַׂמְתִּי לְיַד הַמִּטָּה

כְּמוֹ מִכְתָּבִים אַחֲרוֹנִים

אַחַר־כָּךְ קָרְאוּ לִי

לֶאֱסֹף אֶת חֲפָצַיִךְ כִּי לֹא הָיָה

מִי שֶׁיִּקַּח אֶת הַבְּגָדִים

חֻלְצָה רֵיקָה מִשָּׁדַיִךְ נַעֲלַיִם

חֲסֵרוֹת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ

בַּמִּטָּה עֲדַיִן טְבִיעוֹת גּוּפֵךְ

שׁוֹכֵב לוֹחֵץ פָּצוּעַ

מְיַלֵּל מִתְרַחֵק מֵאַהֲבָה עוֹזֵב

תַּחְתִּית כּוֹס מַיִם לִבְלִיעַת תְּרוּפוֹת

חָתְמָה בַּשִּׁירִים צוּרַת עִגּוּל מֻשְׁלֶמֶת

שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְחוֹת

השירים כוללים התבוננות אמיצה אל המוות, שוב ושוב, בלי להכחיש את חרדת ההתאיינות ובלי לאבד את הלמות הלב המתעקש לחיות. היכולת לעמוד מול היש והאין, זה בצד זה, בתוך דואליות מעגלית מורכבת שיש בה גם איחוי של הקצוות, היא מופלאה ביותר.

אינו בורח מנופי ילדותו. נווה צדק, תל אביב
צילום: יהונתן שאול

חולם בשיכונים

וויכרט מגדיר בשיריו את הזמן ואת קווי המתאר שלו דרך דיאלוג עם האחר, עם הסביבה שבה הוא חי. עירו של וויכרט, תל אביב, ניבטת מבעד לשיריו כפסיפס של יחסים בין הבתים, החצרות, האנשים ובעלי החיים המשוטטים בה, בדומה לתיאור אחת הערים הסמויות מן העין של קאלווינו: "העיר עשויה מהיחסים בין מידות חללה לבין אירועי עברה… העיר אינה אומרת את עברה, אלא מכילה אותו כאילו היה רשת קווים של כף־יד והוא כתוב בקרנות הרחוב, בסורגי החלונות, במעקות, גרמי המדרגות, במוטות קולטי הברקים, בניסי הדגלים, וכל קטע מחורט אף הוא עצמו בבוא תורו כל כולו בשריטות, בניסורים, בחיתוכים, בפסיקים". ואכן, וויכרט מתאר בליריות מפעימה את נופי השיכון, הגינות הציבוריות, נופי המרפסות והקורים העדינים של הזמן הקושרים ביניהם.

ביקור מאוחר

לִפְעָמִים אֲנִי מְבַקֵּר שָׁם,

בַּמָּקוֹם הַמְּאֻשָּׁר.

בְּשֵׁשׁ בָּעֶרֶב נִדְמֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ שָׁר

בְּלִי זַעַם שִׁיר עֶרֶשׂ לֶעָבָר.

מִסָּבִיב כַּרְבּוֹלוֹת שִׁכּוּנִים

נְעוּצִים עַל כְּרָעַיִם בְּרִבּוּעֵי

דֶּשֶׁא מְגֻלָּחִים. קָשֶׁה שֶׁלֹּא

לָחוּשׁ בְּעוֹרְקֵי הַבֶּטוֹן שֶׁל הַשָּׁנִים.

לְיַד אוּלַם הַהִתְעַמְּלוּת אֲנִי נִזְכָּר

בַּפַּחַד מֵהַגִּלְגּוּל עַל הַמִּזְרוֹן.

תָּמִיד הֶעֱדַפְתִּי לִהְיוֹת אַחֲרוֹן

וּלְצַפּוֹת לִגְאוּלַת הַצִּלְצוּל.

כַּעֲבֹר שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה גִּלְגּוּל

נוֹסָף. מִתַּחַת לַמִּכְנָסַיִם הַקְּצָרִים

נִגְלֵית עֶרְוַת הַזְּמַן.

לֹא תֻּמִּים וְלֹא אוּרִים.

וויכרט אינו בורח מנופי הילדות. הוא אינו מכוון את כמיהתו למחוזות רחוקים ולשפות זרות. שירתו מתעקשת להישאר בבית, בתפאורה המוכרת. הוא חוזר לאותם מקומות שוב ושוב ומצליח לגלות בהם את עצמו מחדש. זוהי עמדה אמיצה, כמעט מינימליסטית, בלי קביים של נופים פסטורליים או מצבי קצה לא מוכרים.

וויכרט ניצב ערום ועריה מול הבית החיצוני והפנימי שלו ומשם הוא חוצב את שירתו. הבית, בשירתו של וויכרט, הוא אינו אובייקט ארצי אלא כוח מאחד עבור המחשבות, הרגשות והמילים. הבית, הרחובות שבהם גדל כילד ונשאר בהם עד עצם היום הזה, מכילים זיכרונות חיים ופועמים שמהווים את חלקי הגוף והנשמה של העצמי. הבית והעיר אינם מרחב גיאומטרי או אורבני אלא מרחב חלימה והוויה

 –

"הָעִיר וַאֲנִי הִנְנוּ מְטוֹנִימְיה.

סוּג שֶׁל סְמִיכוּת,

שָׁרִיר וְקַיָּם“ (יחסים).

נדיר לקרוא שירה חפה מפאתוס, המתייחסת כמעט באופן מקודש לחיי היומיום והופכת אותם למרחב משיב נפש, מרחב פואטי של הוויה אנושית. שירי האהבה של וויכרט שזורים בנגיעות של מוות והתכלות, כמו בחיים עצמם, ולכן הם מרגשים כל כך. פתקי האהבה שלו לעולם נכתבים ברוחב לב לא רק לאלה שאהבה נפשו, לאנשים הממלאים את חייו, אלא גם לעץ הגדל בחצר האחורית שהיה לו לקן, לשכונת הילדות שבה אהב לראשונה, לעיר שהייתה לו לבית.

אך למרות האהבה הגדולה, המוות אינו נסוג מפניה. "תמיד מול הים, ותמיד דועכים", הוא כותב, ונדמה שניתן לשאת את הדעיכה כאשר המבט פונה לים, לאופק הפתוח. השירים נושאים בתוכם אמת קיומית מטלטלת המעורסלת במילים ובמקצב לירי המאפשר לנו לעכל אותה ולגעת בה. אין פתרון חד משמעי לשאלות הקיומיות, אין ניצחון של האהבה על המוות, יש עמידה אמיתית, כמעט סיזיפית, בתווך בין הבערה לבין החשכה, בין החיים לבין המוות, כאשר מקור הכוח והתקווה הוא המילים, הוא השירה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה ניסן תשע"ד, 25.4.2014