עליי ועל כל הטובעים | בכל סרלואי

כל יוצר פוגש את המוות וכותב כנגדו. עבור רבים היצירה היא המפלט, הביטוח שבהשארת משהו בעולם בסוף קיומנו. אבל חיים עם המוות כאח – הם החידוש של זלדה 

זלדה היא אצלי אהבה מאוחרת. כולם אהבו אותה כשהייתי נערה, אבל הדתיות והעצב החשופים שלה הפריעו לי. חוט של כאב חופה על היצירה שלה, הופך אותי כמו בגד אל הצד של תפריו הפנימיים, וזה הרתיע אותי. כנערה העדפתי את הפאתוס של אצ"ג או את האירוניה של עמיחי והמרחב של ויטמן על פני העומק הפוצע שלה.

והנה בגרתי, וגם העצב שלי התבגר. היום הרגש אינו סוס פרא אלא סכין מנתחים – דקה ויורדת עד התהום, ולפעמים היא אוכלת בכל פה. היום אני חוזרת אליה כמעט כל יום – כמו שהאיש הצעיר בועט בסידור התפילה הארכאי לעתים, אבל נאחז בו כעיוור בבגרותו, וזה נעשה מרופט מדמעותיו. כמה מרופט כרך הזלדה שלי.

אוהבים להציג את זלדה כאישה הקטנה מהמטבח, הדתייה שאומרת תהילים וגם כותבת על הברוש שבחצר שלה, כבת הדוד של הרבי מליובאוויטש שהייתה גם ידידה של יונה וולך. מין דתייה רגישה, קלה לעיכול לקיבה החילונית. אני מעולם לא מצאתי את שיריה קלים לנפש. הם מהפכים אותי ופוצעים ומעוררים, לעתים עד אין נשוא. כל פעם הם מגלים לי פנים חדשות. אני רוצה לבחון צד נוסף בשירים של זלדה, שלו נתתי דעתי רק לאחרונה.

רדיד של עצב חופה על כל שירתה, אבל תמיד תהיתי מדוע שירי המתאבדים – היא כתבה ארבעה שירים עליהם – תופסים מקום גדול ביצירה שלה, בהיקף ובעומק. ונראה שכעומק הפלא עומק ההזדהות שלה עִמם – הבנה הומה, דקת לב, שבוקעת מכל שורה שלה:

הָאִישׁ שֶׁלִבּוֹ / פֶּרַח מָתוֹק וַחֲסַר מַטָּרָה/ נָבוֹל יִבֹּל, / מַשׁחִיר כּוּלוֹ, בּהִתפּוֹרֵר הָאֵמוּן והַשֶּקֶט. // כּשֶׁעוֹלֶה עַל גּדוֹתָיו/ הַמִּשׁתֶּה – / יִשׁלַח יָד בּנַפשׁוֹ / עִם הַחוֹלֶה / ועִם הֶעָיֵף. // אַל תָּבוּז לָאוֹבֵד, / שֶׁנוֹצַר לִהיוֹת יָם, שֶׁנוֹלַד לֶאֱהוֹב. / שֶׁרֻקַּם מִטּוּב הַשֶׁמֶשׁ וּמִן הַפּרִיחָה / שֶׁאֵין לָהּ גבוּלוֹת. / אֵלֶיךָ שָׁלַח / בּשָׁעָה עֲרִירִית – / אִגֶּרֶת, / אֱוִילִית, מיֹאֶשֶת, משֻׁבֶּשֶׁת, בּוֹעֶרֶת.

לזלדה יש פנאי, כשמו של ספרה הראשון, לנשק את הסוד ולהקשיב לו בעדנה מופלאה, ולקרוא את האיגרת הבוערת, השקטה, שכתב בעצם קיומו ומותו לעולם. הסיסמה המפורסמת שתבע בן דודה הדגול היא "אף יהודי לא יישאר מאחור". אבל זלדה היא זו שלא משאירה שום נפש ושום פיסה ממנה מאחור. היא עושה את הבלתי ייאמן: מגלה את הפרח בנפש השחורה, המרה, המסוכסכת, את נקודת הזהב שבנהר האפל.

מגלה את הפרח בנפש השחורה, את נקודת הזהב שבנהר האפל. זלדה בנערותה, תרצ"ח

מגלה את הפרח בנפש השחורה, את נקודת הזהב שבנהר האפל. זלדה בנערותה, תרצ"ח

מרופדים בטרגדיות

אני קוראת את מה שמכונה "שירי המתאבדים" (אני הייתי מעדיפה לקרוא להם שירי הפנאי והסוד – כי למי יש פנאי וקשב לכאב כזה בעולם כמו שלנו) ולצורך כך קוראת את כל שירתה ונדהמת לגלות עד כמה המוות נוכח ביצירתה. לא רק כיוון שחייה היו מרופדים ומרופטים בטרגדיות. נראה שהמוות הוא ידיד, בן בית קרוב, ואולי גם מפלט מפני חיים שרגישותם הנוראה רק הלכה והעמיקה לאורך חייה, עד אין הכיל.

ונראה שלא ניתן לחוש הזדהות כזו עם נושא האבדן ונושאיו אלמלא חיה אותו זלדה בעצמה. בחקר הדרמה טוענים שכל דמות המופיעה במחזה היא בעצם השלכה של נפש היוצר המסוכסכת והניסיון האמנותי לתת ביטוי ופשרה בין הקונפליקטים בנפשו. כל הדמויות האלה ביצירתה של זלדה – השכנה הרעה, הקבצן הקיטע, אישה שהגיעה לזקנה מופלגת, הנערה המציירת שושנים והעזובה מכל הקסומות ההוזות הצמאות – על אף שהיו דמויות ממשיות בחייה, הן כולן היא.

היא מתבוננת בהן בעין נדיבה, חומלת, כאובה, מזדהה, לעתים גם ביקורתית – אבל כל הנפשות האלה, כל הבריות הגרות בחזה הכואב, שלהן היא מנסה להדליק נר בטרם תישן המוות – הן חלק ממנה. היא יורדת עד לשורש הכאב כיוון שהוא חלק ממנה; היא חומלת על אלה שחייהם היו נוראים משאת כיוון שלעתים גם היא מתנחמת במשאלת המוות. לכמה אומץ נזקק יוצר דתי כדי להגיד שעל אף הכרת הטוב שלו כלפי שמים, על אף החטא והאמונה העמוקה, לעתים הוא כופר בחייו. לעתים הוא אינו יכול יותר לשאת את קיומו הנורא, ומשתוקק אל המוות.

מבקשת אח

עָמַדתִּי / בִּירוּשָׁלַיִם / הַתּלוּיָה עַל עָנָן, / בּבֵית הַקּבָרוֹת / עִם אֲנָשִׁים בּוֹכִים, / עֵץ עָקֹם, / הָרִים מטֻשׁטָשִׁים / וּמִגדָּל. / הֲלֹא אֵינכֶם! / דִּבֵּר אֵלֵינוּ / הַמָּוֶת. / הֲלֹא אֵינֵך! / הוּא פָּנָה אֵלַי. // עָמַדתִּי / בּתוֹך ירוּשָׁלַיִם / הַמשֻׁבֶּצֶת בַּשֶּׁמֶשׁ / הַמחַיֶּכֶת כּמוֹ כַּלָּה / בַּשָדֶה / עַל יַד עֵשֶֹב דַּק ויָרֹק. // מַדּוּעַ פָּחַדתּ מִמֶּנִי אֶתמוֹל בַּגֶּשֶׁם? / דִבֵּר אֵלַי הַמָּוֶת. / הֲלֹא אֲנִי אָחִיך / הַשָּׁקֵט והַגָּדוֹל.

איזה שיר רדיקלי! דברי ימי המין האנושי הם הבריחה וההתמודדות עם המוות ומולו. זהו המקום היחיד שאותו לא נצליח לעולם לחקור, המקרה האחד הסובב את כולנו. והנה זלדה: עומדת מולו בבית הקברות בעולם רופף, והמוות מוכיח אותה והיא מקבלת את גערתו – את אינך. כל קיומך אינו, והיא בלב ירושלים המשובצת בשמש, וגשם, ואינה וחיה מאוד. היא פוחדת מפניו, אך הוא מזכיר לה כי הוא אחיה השקט, הגדול. יש בהם גרעין זהה, מוצא אחד, ומפגש בסוף כל הדרכים. אין טעם לפחד ממנו, כי הפחד ממנו הוא הפחד מעצמה.

כל יוצר פוגש את המוות, וכותב כנגדו. עבור רבים היצירה היא המפלט כנגד המוות, מעין ביטוח בלהשאיר משהו בעולם בסוף קיומנו. אבל חיים עם המוות כידיד, כאח – הם חידוש עצום.

כל חייה ביקשה זלדה אח. היא הייתה בת יחידה להורים מבוגרים, וגדלה בבדידות מופלגת. היא מנהלת דו שיח עם האחאות דרך דמותו של יוסף הצדיק: יש בה קנאה כלפיו על כך שהוא אחד בין אחים, ומצד שני, אף הוא בן יחיד. יוסף הוא הנזרק לבור ויוצא ממנו: אין כיוסף היודע את המוות ואת החיים שהוא מוליד, בגוף ובנפש. לא לחינם היא מזדהה עם יוסף, והזדהות זו מראה את התהליך שהיא עברה כמשוררת. לו הייתה נשארת זלדה רק בתשוקת המוות, הייתה נסחפת אל תהום הדקדנס ואנו לא היינו מקבלים את המקווה המטהר של שירתה. תשוקת המוות, עם כל הרומנטיות שבה, אינה מקום מוליד בסופו של דבר. אבל זלדה בחרה בחיים, גם אם הם כוללים את הידידות והאימה והצל שמטיל סופם, ומתוכם היא כותבת על יוסף והבור שלו.

הֲלוּמַת גַּעְגּוּעִים/ לְקִרְבַת־נֶפֶשׁ בְּלִי פְנִיּוֹת / סִפַּרְתִּי לָרוּחַ / שֶׁזָּרַק קֹר עַל פָּנַי וּבָרַח / כַּמָּה עֲדִינוּת כַּמָּה חָסוּת / כַּמָּה עֵצָה יֵשׁ בַּמִּלָּה אָח. / וְכַמָּה קִנְאָה! לָחַשׁ / יוֹסֵף הַצַּדִּיק / שֶׁאֶחָיו זְרָקוּהוּ לַבּוֹר. // 
נִדְהַמְתִּי מִיָּפְיוֹ. / אַךְ לֹא בְּכֹחַ הַיֹּפִי / הֵקִיצָה בְּנַפְשִׁי הַנְּקֻדָּה / הַפְּנִימִית. / זָכַרְתִּי חָכְמָתוֹ – / אַךְ לֹא בְּכֹחַ הַבִּינָה / הֵאִירָה תִּקְוָה / שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִכֹּחוֹ / שֶׁל אָדָם. //וְאָמַרְתִּי: / אֵיזוֹ גַדְלוּת לָשִׁיר פִּלְאֲךָ יָהּ / כְּמוֹ שֶׁשָּׁרוּ חַיֵּי הַחוֹלֵם / וְהִדְלַקְתִּי נֵר שֶׁל תּוֹדָה / שֶׁיּוֹסֵף יָצָא יָפֶה כַּשַּׁחַר / מִבִּזְיוֹן הַבּוֹר – שֶׁשִּׂכְלוֹ הַנִּבְעָת מֵעֶלְבּוֹן / הִסְכִּים לִהְיוֹת שׁוּב חָכָם / שָׁב לְהָבִין הָאוֹתוֹת – / שֶׁשִּׂנְאָתָם/ לֹא הִשְׁכִּיחָה מִמֶּנּוּ/ אֶת שְׂפַת הַמַּזָּלוֹת – / כִּי אֶצְלִי מִדֵּי צַעַר/ נִנְעָלִים הֵיכָלוֹת/ וְלִפְעָמִים נִסְגָּרוֹת אֲפִלּוּ חֲצֵרוֹת / שֶׁל תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה. // כַּאֲשֶׁר יָצָאתִי / בָּעוֹלָם הָיָה בֹּקֶר / וְזָמִיר עָמַד בְּתוֹךְ עָצִיץ / וְאָכַל עֲשָׂבִים./ רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ/ כָּל הַדְּבָרִים, אַךְ הוּא שָׁכַח / שֶׁאֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ / וְלֹא הֵבִין.

יוסף נחשב צדיק כיוון שעמד בניסיון מיני נורא. אבל זלדה מעמיקה ואומרת לנו שעיקר הניסיון של יוסף הוא היציאה מהבור: ההסכמה לחיות למרות בגידת הקרובים שבקרובים, היכולת לצאת אל החיים מהאפלה, מההיכלים הנעולים, כאשר השכל נבעת מעלבון – היא הגדולה האמיתית. בעומק יצירתה, זהו שיר על תהליך רוחני עמוק ונדיר שהיא עברה כאדם וכיוצר, מה שאפשר לכנותו תשובה, כי היא תמיד הבחירה הנואשת בחיים.

ישנה דעה בחז"ל האומרת ששלמה המלך כתב את שיר השירים בנעוריו, ואת קהלת בזקנתו. על זלדה אפשר לומר את ההפך: היא כתבה את שיר המוות בנעוריה, ושירי אהבה לחיים בזקנותה ולפני מותה.

הולדת החיים מתוכו

אך ייחודה של זלדה אינו בבקשת המוות, אלא ההולדת ממנו אל החיים. וזוהי הולדת מרה, איומה, נוראת הוד: כמו דוד המלך שעבר בגיא צלמוות, היא יוצאת בשיר חדש, שבסופו: "כי אתה עמדי".

אֲנִי צִפּוֹר מֵתָה / צִפּוֹר אַחַת שֱמֵּתָה. / צִפּוֹר עוֹטָה מְעִיל אָפֹר / בְּלֶכְתִי, לֵץ מַפְטִיר לְעֻמָּתִי. //
פֶּתַע אֲפָפַתְנִי שְתִיקָתְךָ – / חַי עוֹלָמִים / בְּשוּק שוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִיר – / רַק אַתָּה קַיָם. / בְּשוּק שוֹקֵק מְדַדָּה צִפוֹר עִם שִיר / נִסְתָּר.

קשה לכתוב על השיר הזה, שנעשה לחלק מהגוף. ההרגשה של להיות ציפור מתה: ציפור – עם כל הטירוף והפלא והמעוף והאוויר, ומתה – ריקה עד היסודות ודוממת ואינך בחייך. ודווקא בשיר הזה הגאולה לא מופיעה בהיענות הקרובה מצד ה', בדיבור עמו שהוא כלי הגאולה כמו שיש בשירים אחרים אצלה, או כמו בשיר "אי", כשרק המחשבה על א־לוהים היא המוצא והאי במערבולת. עצם הדידוי הוא היכולת להמשיך לשיר גם מעומק המוות – והמילים הנפלאות: "בשוק שוקק עוף מת ישיר רק אתה קיים". איזו פריצה כבירה ממצב נפשי שבו אין איש מלבד הסבל – לידיעה שבעומק הכאב שלנו, הנורא מקיום, רק הבורא קיים. שהוא אדון גם על התוהו והתופת שבנפש, ורק הוא קיים בתוך המחשכים האיומים.

השיר הזה היה לי חוט שדרה בתקופה שהרגשתי כמו ציפור מתה. אחרי פרק זמן ארוך מספור של כאב אבדו לי המילים כפשוטו. נותרו בי רק דימויים. את מה שעלה בי לא אתאר כאן, רק אומר שבקרקעית התהום – כי לנפש, על אף שהיא אינסופית יש קרקע ושורש – מצאתי את החיה הנוהמת ויודעת א־לוהים. איני יכולה להעלות בדעתי באילו תהומות של כאב טבעה זלדה לפני שכתבה את השיר הזה, ואת כל השירים שבספר; ייסורי נפש אינם תמיד פועל יוצא של ביוגרפיה, למרות שהם נטועים בה. אבל הפלא הוא היכולת לצאת מעומק הבור הזה, "שיוסף יצא יפה כשחר מביזיון הבור".

שושנה שחורה

זלדה הייתה שושנה, ושושנה שחורה, ובת בית בנוראות האפלה. בימי משבר היא חוזרת אליי, כאילו כתבה את השפה הפנימית שלי ביותר. בימי משבר היא נותנת לי מילים למה שאיני יכולה לאומרו. ואז מגיע התימהון לעומקו: איך היא שחיה בעומקי כאב וחושך כאלה יכולה לכתוב את האור המסמא, המרפא?

ונראה ששום רגש אנושי לא היה זר לה. ונראה שהיא, שחיה חיים שקטים ומוגנים, שונה כל כך מהעולם הבוהמייני שהעריץ אותה, חיה בכל העולמות. כמו אדמו"ר חסידי מגזע עתיק, שלא יצא מחדרו חמישים שנה אבל ידע כל תאוות עולם וכל רגש נישא. ונראה שזלדה, הבת המיוחסת לחסידות חב"ד, אולי העמיקה חקור יותר מגדולי אדמו"ריה בהיכלות החיים והמוות והנפש והכאב, ויצאה מהם ללא תימהון, יפה כשחר. /

דברים שנאמרו בבית אבי חי באירוע לזכר זלדה שהתקיים בי"ב בתשרי השנה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה ניסן תשע"ד, 25.4.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 באפריל 2014, ב-30 שנה לפטירת זלדה, גיליון קדושים תשע"ד - 872 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. נפלא. תודה רבה לך.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: