מאה שנים של ידידות | ראובן קסל

הקורא בשיריה הופך אט אט לידידהּ האישי וסוד הידידות הזאת הוא אחד מסודות רעננותם של ספריה. מסע לרגל יום הולדתה המאה של זלדה, ויום פטירתה השלושים

איך לכתוב על זלדה, על נפשה החופשית, על "קרן של שמש לא תיתפס בכף", על "הציפור הפרועה שמסרבת להפך לפסל". איך לכתוב במילים סדורות ולכלוא במאמר את זו שחלום החירות שלה היה לנסוע ברכבת, לכתוב שיר על פיסת נייר ולהשליכה מבעד לחלון אל מוצְאהּ האלמוני…

א

בראיון מקוטע שאיני יודע מקורו, הגיבה זלדה לשאלה בדבר השפעת הפרסום עליה ועל יצירתה, וכך אמרה:

אולי זה ישתק אותי להרבה זמן, יהיה לי קשה לכתוב. אדם שכותב שירים מסתכן, אי אפשר לפרסם ולרצות שלא יקראו את זה […] אני גם לא יודעת מה שייך איזה פרצוף יש לי או איזה בית יש לי – לגבי השירים. ובשביל מה היה נחוץ כל העניין של עיתונות? כי אדם חי הוא משתנה כל רגע והוא זורם; אדם שקבעו אותו במסמרות שהוא כך וכך – זה רק אחרי מותו. אבל לפעמים אדם נכנע לתמונה שנוצרה בצדק או שלא בצדק ממנו.

ואולם זלדה לא "נקבעה במסמרות" גם אחרי מותה. היא ויצירתה מוסיפים להצמיח עוד ועוד ציצים ופרחים ופירות ככל שהשנים עוברות, הן אישית אצל מי שזכה להיות במחיצתה והן אצל קוראיה. כי הקורא בשיריה הופך אט אט לידידהּ האישי, ידידה מאז ומעולם, וסוד הידידות הנלבבת הזאת הוא אחד מסודות רעננותם הפלאית של ספריה, הנדפסים שוב ושוב מאז פטירתה לפני שלושים שנה. ואף שלזלדה לא נולדו ילדים, מתקיים בה בפועל הנאמר ביעקב אבינו: "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים".

ב

סיפרה לי אחת מבאות ביתה, שנתייתמה מאב לפני זמן מה, שבימי אבלה הכבד לא יכלה לקרוא שום דבר, גם לא דברי תורה – רק את שירי זלדה. הם בלבד הושיטו לה יד של נחמה. אותה מילה שמעבר לקיר, שזלדה כותבת עליה ב"בתור הילדות": "ישבנו בתוכה כמו בתוך סירה/ ניצלנו", התגלגלה והפכה למילתה שלה, לתיבת נח, לסירת־הצלה שלוחה על־פני מים זועמים אל כל נפש מנודה ואבודה, אל כל נפש כמהה ומשתוקקת. תשובתו התמוהה של הנגן ב"בכי משונה", ששיריו אכן יבשלו לו מרק ויביאו לו רופא ויֵשבו על מיטתו כאשר יקרְבו ימיו למות – נתקיימה בזלדה עצמה ובקוראיה.

ג

לרגל שלושים שנה לפטירתה של זלדה (1984) ומאה שנה להולדתה (1914), עומדת עמותת קרוביה וידידיה להוציא לאור בקיץ ספר חדש מכּתביה ומציוריה. אנו מקווים להציג את הספר לראשונה בערב לזכרה שייערך ביום הולדתה המאה, בכ"ו בסיוון (24.6.14), ב"יד בן־צבי".

זלדה כתבה רשימות רבות ורק מעט מהן נתפרסמו בכתבי עת. רצונה היה לכלול רשימות בספר השירים, אך נראה שנתקלה בהתנגדות מצד עורכיה או מצד הוצאת הספרים. וכך היא כותבת לידידה:

חִשבי ואִמרי לי דעתֵך הכּנה: האם רק שירים, או גם רשימות, או יחד. רשימות משובצות שירים – כך חשב המשורר ישורון קשת, וכך נראה גם לי.

חלק מן הרשימות שבספר, בעיקר משנותיה המוקדמות (פרוזה לירית), כבר נערכו בידה ואף פורסמו בשעתן בכתבי עת. יתר הרשימות נלקטו מבין כתביה ונערכו. הוספנו גם מכתבים, שהם יצירה בפני עצמה. למרבה המזל זלדה כתבה לעתים קרובות טיוטות שלמות למכתביה – וחלק מן המכתבים לא שלחה מעולם, כך שהם נמצאים רק בתוך מחברותיה. מקום חשוב תופסים גם הציורים: לא רבים יודעים שזלדה חלמה מילדותה להיות ציירת. ב־1932 למדה אצל הצייר גליקסברג בתל־אביב ונכספה להשתלם באיטליה, ולפחות ב"בצלאל". ואף שלא יכלה להתמסר לציור מסיבות שונות, המשיכה לצייר כל ימיה. במכתב לישורון קשת מ־1959 היא כותבת:

הלוואי ויכולתי להתחיל כבר לצייר. זה היה אולי מציל אותי, כי סכנות רבות אורבות לאדם כמוני שנמצא כמעט רק בבית סגור והשכלתו אינה מזהרת כלל וכלל ושהדברים הקטנים, הביתיים, הנשיים והמרגיזים חוסמים לו פעמים את העיקר עד שהנפש עלולה, חס ושלום, לשקוע בתוך הערבוביה עד לנקודה הפנימית ביותר. הציור בשבילי הוא – יציאה מן המערה. הוא דבקות בריבוי הססגוני.

קשרה ידידות עם פסוקים עתיקים, עם צלילים וצבעים, עם הכרמל העליז, ועם ירושלים התקיפה. זלדה בביתה ברחוב צפניה בירושלים

קשרה ידידות עם פסוקים עתיקים, עם צלילים וצבעים, עם הכרמל העליז, ועם ירושלים התקיפה. זלדה בביתה ברחוב צפניה בירושלים

ד

לזלדה לא הייתה שום תחושה של "בעלות" על יצירתה, ואף לא על חפציה, ואף לא על חייה. אותו לילה ראשון אינסופי בהרי ירושלים נטל לנצח מנשמתה הילדותית את תאוות הקניין, ונראה שגם הקניינים מצידם לא דבקו בה. אפילו דירתה, שנקנתה בדמי מפתח, שבה לבעליה שלושים יום אחרי מותה, וחפציה הנושנים, שחלקם היו שאולים, פוזרו בלית ברירה בין קרובים ומכרים.

רוב כתביה שכנו ב"תהום" – זו ארצם של המחברות והניירות המתגוללים בערבוביה במגירותיה, בתחתית ארון העץ שלה ותחת מיטתה הגבוהה הכחולה. אפילו "לכל איש יש שם" היה מונח בקרן זווית ונתגלה כמעט בהיסח הדעת, כיאות לשיר זיכרון של אומה שלמה. זלדה לא הקפידה לאסוף ולשמור את פירות יצירתה ופיזרה אותם בנדיבות, ולולא מסירותה של עזה צבי לאיסוף שיריה ולעריכתם, ספק אם היו יוצאים לאור כספר. מכתבים למאות – ודאי גם שירים, רשימות וציורים – נותרו בידי ידידים, וחלקם אבדו.

ה

אכן זלדה הייתה חפה מרגש של בעלות או קניין.בבית החב"די שגדלה בו בילדותה ברוסיה, ובצל המהפכה הבולשביקית שדימתה להעביר מן העולם כל ערך של צבירת ממון וחפצים – כל שכיות החמדה, גם הרוחניות, היו ללעג:

שני קולות ליוו את ראשית חיי בעולם: רעם המהפכה המלא גאווה ושפיכות דמים, וניגון "בני היכלא" העניו והמתגעגע. למרות הניגוד התהומי, הייתה נקודת מפגש ביניהם – האידיאה שבשירו של אברהם בן יצחק – "אשרי הזורעים ולא יקצורו כי ירחיקו נדוד", הגעגועים לשחרור מנכסים, מנימוסים, מגאווה. זו הייתה הסיסמא נגד אגירה וצבירה בגשמיות וברוחניות. כי כל צבירה היא חומה שמפרידה בין נשמתך ובין העולם, מחסום בינך ובין א־לוהים. מי שצבר פנינים ומרגליות היה לבוז, כי לא ידע שיופיים הוא הצד החיצוני של אגלי הטל והדמעות. מי שפרשׂ מרבדים בחדריו, ויהיו היפים ביותר, הצבעוניים ביותר, אסף לביתו רק צד אחד של הפרחים, רק צד אחד של היופי, הצד החיצוני.

כי זה שאין מרבדים בחדריו ולבּו נוסע למרחקים – שייך לצמחייה שבצפון וביערות העד ובג'ונגל. ולכל הפרחים ששתולים בדמיון ובשירים ובלב המשוגע ובגנים של האנשים הבודדים, ולפרחים שצומחים על ההרים ובעמקים ובגינתו של הנזיר ובפינתו של האסיר ובגעגועיו של העיוור ובשׂדרות המלך ובמחשבתו של איש המדע.

ו

לא היו לזלדה שום "נגיעות" – במובן החסידי, ואולם היה לה יחס של ידידות־נפש עמוקה, נאמנה עד כדי דבקות גמורה, לא רק כלפי אנשים, בעלי־חיים או עצי זית – אלא אפילו כלפי קוצים חסרי־חן למראית עין. ב"מחברות ראשונות" (חיבור קדום שלה בפרוזה לירית) היא מתארת מפגש עם קוצים כאלה:

[…] תפארתם היבשה אינה נוגעת ללב. אין בהם הרפיון המתוק שבפרחים החיים, הפחד ממגע יד קשה, מאי־חיבה. אין הניחוח שהוא כחלום ניחוח משכר בכליון הנשמה. נטולי בושם הם, חסרי אד מתוק של תפרחת לבנה או ורודה. הם גדלים בלי חיוך הניצן, בלי הכאב שבכמישה אטית, בלי פחד הנבילה הפתאומית, הטרגית, המשחירה פרחים בעצם פריחתם. אין חרדת החיים המקסימה מרעדת אותם. יבשים ואטומים הם בולטים מול השמים וקשה יָפיים כמתכת וכמו מחשבה קפואה.

אך בפרק הבא של אותה רשימה פיוטית מוקדמת, זלדה כבר "חוזרת בתשובה":

בבקר זה סלחו לי הקוצים את איוולתי. הם פרחו פתאום והביטו עליי סגולים ומפוארים. ליבשים שבהם, החומים והדוקרים, צצו ניצני־שלג קטנים. נזכרתי שאמרתי אתמול: הקוצים יצורים אטומים. ובקהותי לא השגתי כי דרך אהבתם רק אחרת. אך לא התביישתי. היה שקט נפלא בעולם, והם סלחו לי.

ז

זלדה קשרה ידידות אמיצה גם עם מילים ופסוקים עתיקים, עם צלילים וצבעים, עם הים והלילה, עם הכרמל התמים, הירוק, העליז, ועם ירושלים התקיפה, חמורת הסבר, שלֵילותיה "עמוקים כתהום". ברגעים מסוימים, בעיקר בצעירותה – גם המוות פנה אליה כידיד.

אפילו עם חפצים התיידדה. בעולמה, גם הם היו הוויות חיות ונושמות, רוויות זיכרונות:

בכל מקום שנוגעת בו עינִי, מסתתרת נפש אנושית לא ידועה לי. כלי הסוכר החטוב, הלבן והעטור זֵרים קטנים של פרחים – מישהו חשב את צורתו, מישהו צייר את פרחיו, מישהו עשה אותו. והמחשבה של הזָר השאירה איזה הֵד של געגועים בכלי.

המפה שעל השולחן, והצלחת, והאגרטל הקלוע העתיק, והמאפרה, והפמוטים, וכלי המלח, והספרים, והתמונות, והעששית הקטנטונת שהביאה לי שולמית מחוץ לארץ – בַּכּל אותות ורמזים ועקבות לדרמה, בַּכּל משוקע דמיון אנושי, ייאוש אנושי. להנציח איזה לבלוב, איזו פגישה, אילו געגועים וצער.

ובמקום אחר:

כל חיי רציתי להיות ניידת כבדואי, שכֵּלים וחפצים לא תלויים על צווארו, חופשית, חופשית, חופשית. ואני קשורה לא רק לאנשים, אלא אפילו לחפצים. כאשר דובּר לזרוק את השולחן הישן שלי, הייתה לי הרגשה שאני מפקירה לרחוב משרת זקן, שעבד בשבילי בנאמנות, כאשר כָּלה כוחו, שאני מוציאה אותו למות. אחרי רגע חגיגי בא גל של עצבות.

השולחן החדש, שאמור היה להחליף את קודמו הרעוע, חיכה בחוץ עד בוש עד שנלקח…

ח

בשורש נשמתה של זלדה בערה הרגשת הזולת עד כדי הזדהות גמורה, עד כדי ביטול עצמה, עד כדי סכנה פיזית לבריאותה ולחייה.

זלדה חיה בכל לבּה את שמחתו של האחר (גם כאשר היא עצמה הייתה שרויה בצער נוקב) ואת כאבו, את חייו ואת מותו, לא פחות מאשר את אלה שלה עצמה. ולא רק ביחס לאנשים, מוכּרים כאלמונים – גם גזעים וענפים שנגדעו ונרמסו זעזעו את נפשה עד מוסדותיה.

קבצנים, ובעיקר קבצניות, היו אורחים קבועים בביתה. ובואה של אחת הקבצניות ביטל ברגע האחרון אפילו יציאה לטיול נכסף.

זלדה, שהתמצאותה בעולם המודרני הייתה מוגבלת מאוד ("אני בת כפר"), שרחוב רמב"ן דמה עליה כ"סמבטיון" והמכוניות כדרקונים, התגלתה כמעשית ונמרצת להפליא כאשר היה צורך לגייס אנשים לעזרתו של אדם במצוקה. מחלה של אחד מידידיה מחקה מסדר יומה כל נושא אחר.

הפנים האחרות של אותה תחושת־זולת, אותה ידידות עד תום שתבעה גם כנות גמורה ללא פשרות, היו ההשתוקקות, ובמיוחד בילדותה ובצעירותה, "בימים המעופפים, הבוערים", למסור נפש על קידוש השם, לרוץ בשמחה אל כבשן האש כאברהם, או למות כבני אהרן.

את הרגשת הזולת ומסירות הנפש ספגה זלדה משחר ימיה בעיקר מסבה הרד"ץ (ר' דוד צבי) חן, סבה מצד אמה, אך גם מצד שושלת אדמו"רי חב"ד מבית שניאורסון – מצד אביה. דמותו של הסב, הרב חן, שהוא ואביה של זלדה נפטרו תוך פחות משנה מאז שהמשפחה עלתה לארץ בשנת 1926, הייתה לזלדה מקור השפעה והשראה שחפף על כל חייה. באחת מרשימותיה היא כותבת:

מסבא נשארו בזכרוני בעיקר זקַן המשי הלבן – זקנו של הבעל שם טוב או של אברהם אבינו, לובן של אור נרות ורכּות גלית, אור ששפוך על הזקן כמו בתמונה של רמברנדט, אור שעושה את העולם קרוב לך. בסיפורים שסיפר לי סבא היו העניים ואנחנו והכוכבים בני משפחה אחת. הוא היה יותר ממלך בעיניי, הוא היה יותר ממשורר וגיבור, הוא ידע את הצד האמיתי, הנסתר, של כל הדברים, של כל ההתרחשויות, ועל ראשו היה כתר. להיכנס לחדרו, היה מעורר בי רטט כמו להיכנס לבית המקדש; כל הצדיקים שהוא סיפר עליהם היו הוא עצמו, וכל המעשים הניסיים והנסיעות שלהם היו הניסים, המופתים, הנסיעות ומסירות הנפש שלו.

ר' אברהם חן, דודה של זלדה ובנו של הרד"ץ, במאמרו "למנחמַי" ("במלכות היהדות", עמ' 396), מאמר המוקדש לאחותו רחל – אמה של זלדה, כותב על אביו:

לא ההשתתפות בצערו של אחר, אלא הוא בעצמו מובל לטבח, לעינויים, או הרבה יותר מכן. הוא טעון אשמה כבדה, שהמה מובלים לעקדה והוא יושב "שקט ושלאנן" בביתו.

בתחילת המאמר אומר ר' אברהם מתוך כאבו העצום, שאיש לא יוכל באמת לנחמו, משום שיש שתי מצודות בעולם שהאנושות לא הצליחה להבקיען, המחיצה בין אדם לאדם, ומחיצת המוות:

אין שום מרחק בין דבר לדבר דומה להמרחק שבין "אני ו"אתה". בין שמים לארץ, בין מזרח למערב – המרחק יותר קטן מאשר בין "אני ואתה". […] לכל "אני" אבדתו של "הוא" אינה אלא אבדת… פרטנר, לא אבדת "אני" אחר כשהוא לעצמו […]

ובהמשך:

את מהות המוות בכלל, כשהוא לעצמו בעינו האמיתי, אין החי תופש. משום שגם את המוות אינו רואה אלא בעיניים של חי.

זלדה, בת אחותו של ר' אברהם, ידעה אף היא כי גם נפשה "במרחק פרסאות מן האני של הבוכה, גזרה היא", וידעה גם כי "המנחמים באים עד החצר החיצונה […], עמידה על יד השער" ("אל תרחק"). אבל אצלה כאצל סבה היו שעָריה של אותה מחיצה פתוחים לרווחה, ולעתים קרובות אפילו פרוצים. גם היא, כסבה, חיה את חייה בלי אותה הגנה הישרדותית טבעית שגודרת וחוסמת את האדם בגבולו וגורמת לו לדאוג קודם כול לעצמו, ולעתים רק לעצמו.

מבין הידידות ומסירות הנפש – עלתה גם בזלדה אותה אשמה עתיקה ובלתי אפשרית, אותו איסור מוסרי פנימי לחיות באושר – בעוד הקבצן הקיטע שוכב ברחוב ומיילל, בעוד אלזה לסקר־שילר, עוף מוזר, בודד ונלעג, נרדפת בידי ילדי עירה; איסור מוסרי לחיות באושר אחרי הפוגרומים והשואה (שמשפחתה לא עברה אותה בפועל, אך זלדה חוותה אותה בכל עומקי נפשה).

בזיכרונה היה חקוק תמיד הפוגרום ברוסיה, שבו נרצח באכזריות נוראה דודה בן הרד"ץ:

ביתנו לא היה לנו קן, לא היה לנו חומה. מן החלונות הקרועים נשבה רוח, רוח בודדת מן השדה שנרצח בו הדוד. פרוץ היה הבית. התקרה לא כיסתה את השמים, לא ריסנה את התהום. הכל סדוק היה, פתוח לא־להים ולאימה.

ט

זלדה לא כללה במכלול שיריה הנדפסים כמעט שום רמז לשואה, אולי מפחד "להשתמש" בה לצורך "אמנותי", אך כתביה זרועים רמזים לָאימה, לזוועה הבלתי נתפסת הזו ששירים לא יכילוה.

באחת הגרסאות לשיר שטרם פורסם: "אלטע זאכן אלטע…" מתוארת דמות של "ישיש גובהו זרת/ רובץ על גג בליל שלג/ ומנגן וי וי ומכנר אוי אוי". הישיש מגיע מן השרֵפה אל חצרה הפנימית של זלדה:

שבעה ימים ושבע אנחות/ בעיניה הביט/ אחר כך לחש/ האושר יללה, זאב, נחש/ נבהלה העלמה וברחה למערה/ בהרי החושך/ נבהלה הכסילה מתעתועי השמש/ ואמרה: לכו/ לאביב ולקיץ/ לזֵר ולטבעת.

וב"שיר הנערה":

א־להים איך לפרוח אותי תצווה?/ שתלְת בנהר המוות/ חיַי/ הבתוך דם אחים/ ללבלב?/ עֲנה/ הללבּוש אושר/ הלגמול פֶּרי/ מול גופות בלי ידַים/ מול גוויות בלי פנים? עֲנה – ־ –

גם רשימותיה של זלדה מתעוותות מכאב השואה:

הסופה מייללת, הקולות מעבר לים מגיעים ברורים עד אימה. כמעט אפשר להבדיל אנחת אישה מבכי ילד, גניחת ישיש מעונה מצריחת משוגע. הקולות כעופות שחורים חיים דופקים בחלוני. נשפכים נשפכים הקולות.

בזמן השואה היא פונה לבת־משפחה ומבקשת שתתלווה אליה לנסיעה לטבריה:

התוכלי, התרצי, להתפנות למעני ליום יומיים ולטייל אתי, ולהפליג אתי עליה כאילו אנחנו עוד ילדות חסרות דאגה, כאילו לא עברו השנים הרבות הרבות האלו, שכל כך הרבה צער היה בהן. לצחוק, לשיר, לשתוק, כאילו אין מלחמה, כאילו אין כל הזוועה הזאת, להיות חופשיות לגמרי יום יומיים.

יותר מדי אופל הצטבר בתוכי, יותר מדי אני פוגשת באנשים חכמים ומיואשים, שרופים, יותר מדי בבהירות מצייר דמיוני את כל מה שמתחולל בגולה.

י

הנס הוא שמתוך הווייתה החידתית והמורכבת, הוויה פעורה, קיומית, חסרת שריון, כשרובץ על כתפיה משא הסבל האנושי מימות עולם, זלדה בנתה את חייה האישיים – אמנם בגיל מאוחר יחסית – כאריג מופלא, רצוף אהבה וידידות, רצוף סוד פנימי ונאמנות. אני זוכר אותה חוזרת ואומרת: "לאהוב את כל העולם זו לא חכמה גדולה, אבל לאהוב את מי שמחלק את חייו אתך, עם השיעול המעצבן שלו, עם כל העליות והמורדות והקרעים, עם כל הדברים האפרוריים והקטנוניים – זה עניין אחר".

לאחר פטירתו של חיים, בעלה האהוב, מקץ למעלה מעשרים שנות נישואין, איבדה זלדה הרבה מרצונה להוציא את שיריה לאור: חיים השתקן כבר לא היה שם, לחגוג בברְכות מבטו החום ובהרמת כוסית את צאתו של ספר חדש לעולם.

בעולמה של זלדה, אילן החיים הממשיים קודם לפירות הנושרים, המופלאים, של היצירה. "את יודעת, אצלי החיים תמיד לפני האמנות", היא כותבת לעזה צבי בעניין שיר שלא רצתה לפרסם שמא יפגע בעקיפין ובמרומז באדם מסוים.

בראיון עם מנחם מיכלסון (1981) אמרה:

אם בא אדם רעב ומבקש ממשורר פרוסת לחם, המשורר אינו יכול לגרש אותו ולומר כי בדיוק ברגע זה הוא עובד על חרוז. כי לתת פרוסת לחם לרעב, חשוב יותר מכל שיר.

תביעתה של זלדה ממומחים בתחומם, כולל אמנים, היא עצומה:

אם אתה אמן, אם אתה רופא, אם אתה איש מדע, עליך להיות איש אמת. וָלא – אתה אפס ולא אדם ולא אמן ולא רופא ולא איש מדע. וכמה קשה להיות איש אמת לברייה שהשקר טבוע בדמה ובעצם קיומה.

במכתב לידידה היא כותבת:

אפילו בתקופה זו בחיי, כאשר נשארתי כל כך לבדי, איני רוצה לתלות את חיי את קיומי על צווארי השירה, אלא מתוך עצם החיים לבורא החיים – כך אני רוצה לחיות.

סיפורה "במחשכּים", שנתפרסם בהיותה כבת שש עשרה (תרצ"א), הוא סיפור טראגי על ילד עיוור. פרסומו, והתגובות הטובות שעורר, גרמו לזלדה עינויי נפש עד להרהורי התאבדות – על ש"ניצלה" את הטרגדיה להפיק ממנה רשימה אמנותית ולזכות בשבחים (ראה עזה צבי, "הכמיהה לידידות").

פעם סיפרה לי שבימי המצור של מלחמת השחרור אבד לה כתב יד של שירה ארוכה, הארוכה ביותר שחיברה מעודה – ולא הצטערה ולא ניסתה אפילו לשחזרה מן הזיכרון: "הרגשתי שלפחות את הקרבן הזה אני מביאה, בזמן שאחרים מסרו את חייהם".

 יא

מנגד – זלדה עבדה הרבה מאוד על כתביה, ובתקופות מסוימות גם על ציוריה. לידתו של שיר הייתה בשבילה "כמו ניתוח", ואפשר אולי לומר – כמו ניתוח קיסרי. ימים שלמים ולילות־אין־שנת התהלכה בביתה, נושאת בקרבה שורות של שיר מתרקם והולך, ומשהגיעה עתו כתבה או הקריאה אותו בשלמותו. אכן רק לעתים רחוקות נשאר השיר ללא שינוי, ובדרך כלל זלדה סיתתה וגילפה אותו גרסה אחר גרסה, ליטוש אחר ליטוש, תוך ריווח בין מילים ושורות בשיקול מאזנים עדינים, עד לניפויה של כל מילה מגונדרת כדי לחשוף את הגלעין הפנימי.

הפלישה אל רשות היחיד והקיבוע של השירים בספר היו קשים מאוד לזלדה. לאחר פרסום הספר הראשון, "פנאי", היא כותבת לעזה:

נדמה לי שאיזה חיץ קם בינינו לאחר שיצא ספר שירַי לאור – שאת מתייחסת אלי כאל דבר שנחתם, נגמר… לפעמים נדמה לי שקודם הייתי כמו רוח בשדה שנושב ונעלם. ועכשיו יש מחיר לדמעותַי – לפי הערכת פלוני מחיר כזה וכזה ולפי הערכת אלמוני מחיר נמוך מזה.

אך עם כל הכאב של "חשופים שָׁרָשַׁי, ואנשים דורכים עליהם", עם כל ייסורי ההסגרה לרשות הרבים ("איזה טירוף/ איזו בושה/ להוביל זרים לשם/ גם השיר מבקש את נפשו למות") – עם כל זה, ומתוך כל זה – זלדה רצתה עד מאוד ששיריה, ואף רשימותיה, יֵצאו לאור וייקראו וטָרחה הרבה שגם יובְנו, עד כדי נכונות לוותר לפעמים על הפיוטיות ולשנות מילים מתוך חשש לעמימות.

יב

שיריה של זלדה, וכך גם רשימותיה ומכתביה, מבטאים תנועות פנימיות נגדיות: שמחה עד אין קץ בטבע הססגוני יחד עם מיאוס בכל "צעצועיו" אל מול הריק הטהור; ראיית עולם ברורה ומחייבת של תורה ומצוות יחד עם קרבת נפש שאין כמותה לטולסטוי ("קראנו כל מילה שלו, הוא היה כמו בן בית אצלנו"), ולעולמות שונים ומגוונים של מחשבה, מוסיקה ואמנות; כמיהה עצומה לידידות יחד עם צורך עמוק בבדידות, עד כדי כמיהה נסתרת לחוות נטישה ואפילו בגידה של כל הקרובים והידידים, להישאר בלי שום הגנה אנושית, להישאר בודדה לגמרי מול האחד:

אולי צריכה הנשמה בשביל החיזוק הרוחני בגידה אפלה שחורה של ידידים, כדי שתישאר לבדה לגמרי, כדי שתחוש: "אשרי האיש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך".

גם ציוריה מבטאים תנועות נגדיות: "הדמיון העליז" ומשולח הרסן של זלדה הפליג שוב ושוב אל מרחביו והניב מאות שרבוטי־לורדים בססגוניות מרהיבה של צבעים וצורות, עולמות של אגדה מזרחית שדמויותיה החוזרות הם ציפורים, טווסים, בנות־ים, חתול, כינור ודמויות אנושיות, בעיקר של נשים. וכנגד הרישומים, המשורבטים על כל פיסת נייר שהזדמנה לידה – הדיוקנאות של זלדה מבטאים עומק אנושי, סבל אנושי, חום אנושי.

זלדה, נוף משכונת הבוכרים התמונות בכתבה באדיבות ראובן קסל

זלדה, נוף משכונת הבוכרים
התמונות בכתבה באדיבות ראובן קסל

כמיהתה למרחבים, לטבע הפראי, הייתה עצומה, ואולם בפועל הלכו חייה והצטמצמו לדירתה ולחדרה – עם המרפסת הקטנה הפתוחה לזְהב שקיעות השמש. זלדה הרגישה כלואה בין הבתים, ובין ההרים, ובכל זאת הייתה אומרת: "לשתות תה בחדר עם אדם אהוב זה לא פחות מאשר לטייל ביער עד. לטפל באנשים חולים (וזלדה טיפלה שנים בקרובים שבקרובים) – זה לא פחות מלחיות חיי מסעות חופשיים".

יג

ברשימות ובציורים, כמו בשירים, עולם הטבע והעולם האנושי מחוברים זה לזה באלפי נימים של ידידות. אך יש ביניהם גם תהום עמוקה שכמעט אין לעוברה:

ההרים יפים, אך האם אבקש מן ההר התחשבות, חיבה והבנה? האם אבקש מנְקיק סלע השתתפות והקשבה? האם אבן תענה לי בחיבה מלאה דמיון? ההר יפה, אך אני צריכה אנשים, ידידים. האם יש לי ידידים שיֵקר כבודי בעיניהם מאז שאינך בארץ החיים?

רק בעִתות של חסד נִסי נחצה הקו שבין קיום לקיום:

שושנה שעלים לה כתומים/ חצתה את אימת המרחק/ שבין קיומה הצמחי/ לדם קיומי/ להיות ידידת לבי ("ידידות").

באחת מרשימותיה, כותבת זלדה על עץ האגס שבחצר שכניה:

[…] כמה שמחה יש בלבּי בגלל עץ זה. עם רדת הגשם התהדר בזהב עד כי לא אכיר מראהו. על כל פרי שעשה הצמיח כתר מחוטב כמראה זהב לטוש, וכל עלה בפני עצמו נצץ, כל עלה רחוץ ומואר.

שוחחתי עם העץ הלח ברוב חיבה, בלא מלים ותנועות. יופיו הושיט אצבע ישר אל נפשי.

כמו העלים, כמו חיתוֹ ארץ והרמש בו, מתייצבת אני דוממת בפני התכלת. חוש הראייה והשמיעה הם ידידַי. עכשיו העלים חביבים עלי ודי לי בכך. עומדת אני בחצר, בביתי אשר בהרי ירושלים, עם האדמה והסלעים, עם כוכבים וגשם.

הדרך איננה דו־סטרית, משום שוויתור על הידידות, על ההוויה האנושית, כדי להצטרף לעולם של טבע שאין בו טוב ורע ואין בו רחמים – פירושו שיבה לתוהו הקדמון, שעל שפתו אנו חיים תמיד את חיינו הרועדים; ואילו הידידות מגלה את האנושי שבבריאה כולה וגואלת אותה מן התוהו האדיש.

שום ספר, ישן או חדש, לא יגלה אלא את אפס קצה דמותה של זלדה. ואולם די בכל גילוי של חייה ויצירתה, חיוור ככל שיהיה, כדי להאיר אפלות רבות ולעורר נשמות מעלפונן אל אותו עומק נפלא של חיים, חיי ידידות, עומק המאיר מתוך הסבל, מתוך התהום, ומתוך השמחה האינסופית של חיבור שמים וארץ.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה ניסן תשע"ד, 25.4.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 באפריל 2014, ב-30 שנה לפטירת זלדה, גיליון קדושים תשע"ד - 872 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: