כקריעת ים סוף | אודיה צוריאלי

הפחד מכניסה לתוך הים הקרוע הוא הפחד מכניסה אל הלא מודע. בקריעת ים סוף קרה הנס והים עצמו הפך ליבשה, הלא מודע נעשה מודע. על המופלא שבאהבת אמת

נושא הרווקות המאוחרת הוא ללא ספק אחד המאפיינים המייחדים את התקופה שאנו חיים בה, ואחד הנושאים המדוברים והמטרידים ביותר בחברה הציונית דתית (ובאופן סמוי גם בחברה החילונית).

הגורמים לאיחור זה ולקושי במציאת בן זוג ובכריתת ברית נישואין עמו הם רבים – מהתחום הכלכלי, עבור בתחום החברתי־תרבותי, וכלה בתחום הרוחני. כל תחום מספק סיבות נכבדות משל עצמו. לא כאן המסגרת להציג התמודדות מעמיקה עם נושא כאוב זה, שרבים מבני דורנו סובלים ממנו מעט או הרבה; התמודדות כזאת דורשת מסגרת של ספר אחד לפחות.

כאן ברצוני לדון בעניין אחד מרכזי, הנוגע במהותו של הקושי להתחתן – לאו דווקא בדורנו. הדיון מבוסס על מאמר חז"ל מפורסם, שבו אני מבקש להתעמק ולשאוב ממנו כמה תובנות ביחס לייחודיות של הקשר הזוגי. הדברים שיובאו להלן הינם בעלי אופי כללי ביותר, ולכן יש בהם אולי בבחינת מועט המחזיק את המרובה, שכן מהם ניתן לגזור תובנות רבות שעשויות להיות לעזר לנבוכים ולתועים בדרך החתחתים המובילה אל החופה.

המדרש בבראשית רבה (סח, ד) מביא כך:

מאותה שעה ועד עכשיו… הקב"ה יושב ומזווג זיווגים, בתו של פלוני לפלוני… אם קלה היא בעיניך – קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף.

אלו הם דברי ר' יוסי למטרונה אחת, המובאים כתשובה לשאלתה – מה עושה הקב"ה מאז שברא את העולם. הקושיה על דבריו אלו של ר' יוסי ידועה: האם לפני הקב"ה קשה לקרוע את ים סוף? מי שברא את המים ואת היבשה לא יכול להפוך ים ליבשה בקלות, ולהיפך?

היה כבר מי שתירץ, על פי שיטת הרמב"ם, שקשה לפני ה' לעשות ניסים, כיוון שהוא אוהב את דרך הטבע ואת החכמה שבטבע. לניסים יש מחיר, אלא שבעניין הזיווג אין לו לקב"ה כביכול ברֵרה והוא חייב לעשות נס גדול כדי לזווג איש ואישה יחדיו. אם הוא יניח זאת בידי הטבע – מי יודע כמה אנשים יתחתנו. וגם אם יתחתנו, ברוב הפעמים הם לא יתחתנו עם הזיווג הנכון.

שידחקו אל הקיר

אך לי נראה לפרש אחרת: הקושי נובע מהמקום האנושי, לא הא־לוהי. לקב"ה אין בעיה לקרוע את הים ולהפוך ים ליבשה. אך הרבה יותר קשה לשכנע את בני האדם להיכנס לים הקרוע לגזרים.

בזמן יציאת מצרים לא הייתה להם ברֵרה, הם היו עם הגב לקיר, ולכן קפצו למים מבלי לחשוב יותר מדי. אולם הרווק (וגם הרווקה) שעומד מול זיווגו איננו מרגיש בדרך כלל שהוא עם הגב לקיר. להיפך, הוא סבור שיש לו הרבה אופציות אחרות, אולי טובות יותר. ולכן קשה מאוד לשכנע אותו להיכנס פנימה. והלוא ידוע הוא שהיסוד החזק ביותר בבריאה, יסוד שהקב"ה לעולם לא מוותר עליו, הוא עקרון חופש הבחירה האנושי. גם אם הקב"ה רואה שאדם הולך בדרך של טעות נוראה, הוא לא ימנע זאת ממנו, למעט מקרים נדירים.

זאת הסיבה שקשה לקב"ה לזווג זיווגים. זה דורש נס, אבל זהו נס שדורש הרבה אומץ, ענווה וחופש מנטלי מצידם של בני הזוג, ולכן זהו נס שקשה ליישם אותו בפועל. יותר נכון: קשה לשכנע את בני האדם "להשתמש" בנס הזה ולעבור איתו ובעזרתו את המעבר מרווקות לנישואין.

בהמשך אומר המדרש אף ביטוי חריף יותר:

הקב"ה מה עושה להן? מזווגן בעל כרחן שלא בטובתן [= שלא ברצונם].

הקב"ה רואה שבני הזוג אינם מסכימים לקפוץ למים, למרות כל הניסים, ואין לו ברֵרה אלא ליצור אילוץ מציאותי שידחק אותם אל הקיר, ואז הם נכנעים ומתחתנים. כלומר – אפילו הנס כשלעצמו לא מספיק, צריך גם כורח ממשי!

אך מדוע השוו חז"ל את נס הזיווג לקריעת ים סוף דווקא, ולא לניסים אחרים?

לשם כך עלינו להבין מה משמעותה של הפיכת ים ליבשה.

הפחד מלהיכנס לתוך הים הקרוע הוא לא רק פחד ריאלי. זהו פחד עמוק וקמאי הקשור למהותו של הים. הים – שהינו מקום לא יציב ומסוכן עבור האדם – מסמל בכל התרבויות את עולם הלא מודע והלא רציונלי. הוא כולל בתוכו הן זרמים "נמוכים" יצריים ואפלים, הן זרמים רגשיים סוערים והן זרמים "עליונים" רוחניים ונשמתיים. המשותף לכל אלה הוא שהם אינם עולים בקנה אחד עם החשיבה המסודרת הרציונלית של ה"אני". ההיכנסות לזרמים אלה מפרקת לגמרי את כל התוכניות שהאדם בונה לעצמו מהמקום המיושב והבורגני, ולעתים אף מאיימת על שלמותו ובריאותו של ה"אני" (האגו).

לעומת זאת היבשה – שהיא המקום שבו אנו מנהלים את חיינו היומיומיים – מסמלת את המודעות העצמית המפוכחת ואת השכל הרציונלי הקר והשקול. זהו המקום שממנו אנו רגילים לקבל את ההחלטות הרגילות בחיים: כדאי לי, לא כדאי לי, מסוכן, לא מסוכן, מתאים, לא מתאים וכו'.

בקריעת ים סוף קרה נס – הים עצמו הפך ליבשה. זהו מופע מפחיד: הלא מודע נעשה מודע; האי רציונלי התגלה כרציונלי.

עמידה מול הים שהפך ליבשה – המיסטי שהפך לרציונלי – קיים דווקא כאשר מדובר בזיווג אמיתי.  קריעת ים סוף, וויליאם קוטרבינסקי, 1890

עמידה מול הים שהפך ליבשה – המיסטי שהפך לרציונלי – קיים דווקא כאשר מדובר בזיווג אמיתי.
קריעת ים סוף, וויליאם קוטרבינסקי, 1890

הדתיות כאופציה ריאלית

עולה בזיכרוני מקרה שקרה לי עם חבר לפלוגה בשירות הסדיר. פעם בעת שמירה ארוכה על אחד מגגות חברון פנה אליי החבר, שלא היה דתי (וכנראה שעדיין לא), ואפילו ניתן לומר – אתאיסט, בשאלה קנטרנית: איך זה שאדם אינטליגנטי כמוך מאמין באלוהים? עניתי לו: אתה רוצה באמת תשובה? זה יכול לקחת כמה שעות. הוא ענה: יש לנו את כל הלילה. בסדר – עניתי.

התחלתי לדבר איתו על אידיאות ואידיאלים חילוניים שהוא – בן קיבוץ שורשי – האמין בהם בכל לִבו. את האידיאלים החילוניים קישרתי אל עולם האידיאות הרוחני – הוא עולם הספירות, ומשם עליתי והלכתי עד שהגענו למושג ה"אינסוף", הכולל את כל האידיאלים ועוד אינסוף אידיאלים שלא חשבנו עליהם, ובאופן אינסופי ואחדותי. "זהו אלוהים" – סיימתי.

באמת? – תמה. – כן. – אם כן, אני יכול להאמין באלוהים כזה. מכאן עברנו לשאלות יותר מורכבות, כגון מהי התורה, מהן המצוות, מה עניינו של עם ישראל ועוד. על הכול עניתי תשובות מסתברות ורציונליות (או לפחות שנראות כאלו), עד שלא נותרה בפיו שאלה.

למחרת, ומאז ועד סוף השירות, הוא לא דיבר איתי יותר. כשהתקרבתי אליו, ראיתי פחד בעיניו. מה קרה? הוא קלט פתאום שהאמונה הדתית איננה פרימיטיבית ואי רציונלית כפי שחונך לחשוב, אלא יש בה היגיון פנימי עמוק. זוהי אופציה ריאלית להיות דתי! הבנה זו הכתה בו והפחידה אותו, והוא לקח צעד אחורה.

בספרו "ליקוטי תורה" (פרשת צו, ד"ה "והניף ידו") מסביר אדמו"ר הזקן מחב"ד את מהותו הרוחנית של נס קריעת ים סוף, כהפיכת עולם הנסתר, עולם הסוד והמסתורין, לעולם גלוי וחשוף עבורנו. אחד הביטויים לנס כזה הוא ביחס שבין הדיבור למהות הרוחנית המסתתרת בו. בדרך כלל ישנו פער בין המילים לבין מה שעומד מאחוריהן – רגשות, מחשבות וכו'. המילים אינן מסוגלות בדרך כלל לבטא את עומק הנפש, את עומק רחשי הלב. גילוי הנסתר בהקשר של הדיבור משמעו שהדיבור איננו מסתיר עוד את המהות אלא מגלה אותה.

זהו דיבור פלאי, מאגי. אלו הם דיבורי האהבה שבין האהובים; דיבורים שבהם אין פער בין הדיבור לדבר עצמו, והדיבור מחולל מציאות. בלשון הקבלה, "עולם הבריאה" – העולם הנשמתי, האנושי, מלא החירות, הבחירה וההתלבטויות – מתחבר עם "עולם האצילות", העולם האלוהי, העולם שבו ההוויה היא ממשית ומוחלטת, מעל לבחירה, עולם של "מוכרח המציאות" שמציאותו מוכרחת מתוך עצמו – כלשון הרמב"ם ביחס לקב"ה, ולא עולם של "אפשרי המציאות". המסך שאנו רגילים אליו כל כך, החוצץ בין המציאות שלנו למציאות האלוהית המוחלטת, מורם לרגע, ואנו נחשפים לממד המציאותי המוחלט, לדברים כפי שהם משתקפים בידיעה האלוהית.

מוכרח להיות איתה

כמה נוח לנו להמשיך להתכרבל בתוך העולם האנושי שלנו, בתוך ים האפשרויות הבלתי נגמר, להמשיך ולאחוז בחירות הניתנת לנו ובשרירותו של הטבע, לשחק באופציות כאלו ואחרות ולא להתחייב לשום דבר. זהו עולמו של הרווק. המפגש עם הזיווג האמיתי שלך חושף אותך למציאות אחרת לגמרי: עולם אלוהי, מוחלט, מוכרח המציאות. לא בחירה שאני בחרתי, להיפך: מישהו בחר בי להיות כאן, להיות בן הזוג שלה. אינני רוצה להיות איתה; אני מוכרח להיות איתה – אינני יכול אחרת. הכרח פנימי זה יוצר פחד נוראי, כל הישות והאוטונומיה שלי עומדות בסכנה. האם אני הוא זה שמקבל את ההחלטה, או שמישהו אחר החליט עבורי?

זהו חלק מהקושי להיכנס לים הקרוע.

אדגיש שוב: עניין זה של עמידה מול הים שהפך ליבשה – המיסטי שהפך לרציונלי – קיים דווקא כאשר מדובר בזיווג אמיתי, כלומר כאשר אתה אכן נפגש עם מישהי שהקישור בין נשמותיכם חזק מאוד, ושאכן נועדתם להיות יחד. זהו למעשה העניין שעליו כתבו סופרים ומשוררים בכל הזמנים ובכל התרבויות את כל שירי האהבה ותיאורי האהבה הליריים, הדרמטיים ואף הטרגיים. המופלא שבאהבת אמת הוא המפחיד שבה: אתה נעשה מודע לכך שאתה צולל עכשיו לתוך מציאות אחרת מכל מה שהכרת.

האני והמודעות צריכים לשחרר שליטה ולהסכים להיסחף עם הרגשות, להסכים ליפול ברשת האהבה – כתרגום האנגלי למילה "להתאהב" (To fall in love). לא לחינם קוראים לכך “נפילה“, כיוון שההתאהבות כורכת עִמה תחושה לא פשוטה של “נפילה ברשת“, של איבוד שליטה על החיים, על הרגשות, ואפילו על עצם הגדרת האני ותפיסת העצמי שלי; איבוד האוטונומיה הכה מוכרת לרווק, שעליה עמל מאז ימי נערותו – להכיר את עצמו ולהיות נאמן לעצמו ורק לעצמו (ובפרט בעידן המודרני).

לפתע עולים וגואים בו רגשות ותחושות חזקות ומוזרות, שסוחפים אותו הרחק מהדימוי העצמי שלו, הרחק מהמחשבות הרגילות והאינטימיות כל כך שלו, מחשבות שנעשו אחד עִמו עד שאינו יכול להיפרד מהן. היסכים להיפרד מהעצמי המוכר? היסכים להיסחף ולהפוך לאדם אחר? לשנות את זהותו?

חוסר אוטונומיה וביטחון

בספרו "להיות זוג" מגדיר המחבר רפי יעקובי את המעבר מרווקות לזוגיות "שינוי זהותי", כלומר שינוי בזהות העצמית, ורואה את המוכנות לעשות שינוי כזה תנאי הכרחי לזוגיות אמת.

זהו המקום שבו, לדעתי, רבים לוקחים צעד אחורה. דווקא כאשר הגיעו אל האהבה הנכספת, דווקא כאשר הרגשות חזקים וודאיים כל כך, דווקא אז עולים הפחדים הקמאיים של האני, והאדם מגלה שהוא מפחד להשליך את יהבו על המציאות, על הקב"ה או על זיווגו, ולזרום עם האהבה. זה קורה לאנשים שכבר מעוצבים מאוד, מעוצבים מדי, ויש להם הרבה מה להפסיד, כביכול. וזה קורה לאנשים שהם בעלי צורך שליטה חזק על חייהם, שאינם יודעים להרפות. זה קורה לאנשים שאינם בנויים מספיק ושחוששים לאבד כליל את זהותם. או פשוט לאנשים חסרי אומץ.

הנקודה החשובה כאן היא להיות מודע לכך שזה באמת מפחיד. הפחד אינו אשליה, ומאידך – הוא אינו סימן לכך שצריך לברוח. פחד זה הוא פחד מבורך – הוא נובע מנס הזיווג שהוא נס קריעת ים סוף, ופחד זה קורא לי להשליך את יהבי על ה', בבחינת "ה' יילחם לכם, ואתם תחרישון".

התרופה לפחד הזה היא רק ההבנה שבעצם לא אני המנהל את חיי – למרות שלעתים זה נראה לי כך – אלא הקב"ה. זה תמיד נכון, אלא שכאן, בתחום הזוגי, זה נעשה מוחש מאוד ולכן זה מאיים עליי. ככל שיפנים האדם את עובדת חוסר האוטונומיה האמיתי שלו, וככל שיתרגל יותר את מידת הביטחון בקב"ה המדבר אליו דרך המציאות עצמה, כך יקל עליו להסכים ולהרפות גם כאן, להתגבר על הפחדים והחששות, ולקפוץ למים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח ניסן תשע"ד, 18.4.2014 

פורסמה ב-18 באפריל 2014, ב-גיליון חוה"מ פסח תשע"ד - 871 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: