אהבות עד מוות | בכל סרלואי

נער צעיר מתאהב בנערה מבריקה אך בעלת נפש פצועה וחיים קשים; סוף טרגי וניסיון לחיות עם האובדן – עלילה מרתקת שנשמעת מוכרת באופן מחשיד 

מחפשים את אלסקה

ג'ון גרין

מאנגלית: רנה ורבין

הכורסא וידיעות ספרים, 2013, 267 עמ'

 

דמיינו לעצמכן שאתן יוצאות לדייט: הבחור שמולכן מתגלה כאדיב, מקסים ורגיש. הוא מעניין, שנון וחכם לפרקים. במשך כמה פגישות יש לכן שיחות מופלאות, שבהן הוא תמיד אומר את הדבר הנכון. אתן מרגישות שאתן נופלות בקסמו, עד שבחיטוט בחנות ספרים אתן מגלות ספר בשם "המדריך השלם לחיזור ונישואין". אתן מגלות שכל דברי הרגישות והחכמה והשנינות שהורעפו עליכן מועתקים, מילה במילה, מהספר. כשאתן מתקשרות נזעמות לבחור, הוא עונה בקול יבבני: "אבל חשבתי שזה מה שבחורות אוהבות, זה מה שעובד!". כך היה לי עם "מחפשים את אלסקה".

את "אשמת הכוכבים", שכתב אותו המחבר, אהבתי מאוד, וכבר כתבתי על כך מעל דפי מוסף זה. זה היה ספר מבריק ומעורר, המתאר את אהבתם של נערה ונער החולים בסרטן. אבל זה היה הרבה יותר מעוד סיפור אהבה בלתי אפשרי, כיוון שהיו בו כמה אמיתות עמוקות מאוד על החיים, המוות והמניעים שלנו כבני אדם.

והנה מגיע לקוראי העברית הספר הבא של המחבר, ומסתבר שהוא בעצם הראשון: ג'ון גרין כתב קודם את "מחפשים את אלסקה", שהיה רב מכר היסטרי בארה"ב ושהה כ־69 שבועות ברשימת רבי המכר, ואחר כך, על כנפי ההצלחה, כתב עוד ארבעה ספרים שזכו להצלחה רבה. ספרו החמישי, שהוא הראשון מבין ספריו שתורגמו לעברית, הוא רב המכר המצליח "אשמת הכוכבים". הקריאה בשני הספרים וההשוואה ביניהם מעוררת את השאלה מהי באמת הצלחה ספרותית ומה חושב לעצמו היוצר שלה.

תכלית החיים

מיילס האלטר, המכונה פאדג', מגיע לפנימיית קאלבר קריק באלבאמה לאחר שמאס בחיי השעמום שלו. בפנימייה כמו בפנימייה, חיי החברה חשובים מהלימודים ופאדג' נשאב לתוכם במהירות: ביחד עם שותפו לחדר המכונה "המפקד" הוא מצטרף לחבורתה של אלסקה יאנג היפה והאימפולסיבית, וחולק איתה חברים שותפים, סיגריות ואלכוהול, כמו גם את חיבתה למתיחות.

במקביל ללימודיו בבית הספר, שבהם ניתן דגש על שאלת המשמעות הקיומית כפי שהיא באה לידי ביטוי בדתות הגדולות, מוצא פאדג' תכלית לחייו באהבה חסרת סיכוי לאלסקה. אבל האהבה, כמו שאלת המשמעות, לא מרפאת את החיים באמת. אלסקה הקוּלית והמהממת מתגלה כנערה מלאת כאב, שהמתיחות שהיא מארגנת מנסות לחפות על מציאות איומה שאותה היא חיה בייסורי נפש נוראים.

זהו רומן התבגרות קלאסי, שכמותו ראינו רבים: הגיבור הגמלוני והאנמי למדי, בעל החיים האפורים והתחביב המוזר (פאדג' נוהג לאסוף ולשנן משפטים אחרונים של מפורסמים), מצטרף לחבורה מגניבה ושנונה. המום ממזלו הטוב הוא מקבל ומתקבל ועובר תהליך של התבגרות. אבל ההתבגרות שבספר מלווה בצל האסון. פרקי הספר הם כמו שעון המונה לאחור את הרגעים עד לפיצוץ האטומי: מאה עשרים ושבעה ימים לפני, מאה וחמישה עשר ימים לפני, עד לאסון הבלתי נמנע והימים שלאחריו. חייו של פאדג' מחולקים לעולם שלפני ואחרי, והם לא יהיו אותו הדבר.

החצי השני של הספר, החצי שלאחר האסון, עוסק בבלשות שסביבו: מה מביא אדם אהוב, חזק ועולץ למוות טראגי? האם כל מוות הוא התאבדות? האם בכל תאונה יש אשמים, בעיקר אלה הנשארים מאחור, אבודים בחלל האובדן? ואולי שאלת האשמה מאבדת מהרלוונטיות שלה ביחס לשאלת הפשר שמעניק הסבל. החצי השני של הרומן מוריד הילוך ועוסק בכנות מעוררת הערכה בהשפעת האובדן על נערים מתבגרים, המנסים לחיות עם המוות ועם שאלת המשמעות שהוא נושא עִמו.

אהבות גדולות מעצימות עד לקצה את שאלות הקיום הגדולות  צילום אילוסטרציה: גטי אימג'ס

אהבות גדולות מעצימות עד לקצה את שאלות הקיום הגדולות
צילום אילוסטרציה: גטי אימג'ס

ניצול גופני ורגשי

ג'ון גרין אוהב אסונות. אהבות גדולות, בלתי אפשריות, של אנשים צעירים עד המוות, מעצימות עד לקצה את שאלות הקיום הגדולות. הזווית הזו מאפשרת לו לכתוב על שני נושאים שמעסיקים אותו במידה רבה (לפני שהחל בקריירה שלו כסופר הוא למד תיאולוגיה במטרה להיות כומר) – פשר הסבל והמוות. אלה שני נושאים עמוקים, ויש לו היכולת והכישרון לכתוב עליהם בתבונה ובכנות. הקושי מתחיל כשהוא משתעבד לנוסחה שלו.

אהבה עד לסוף הטרגי היא כר פורה לעיסוק בשאלת המוות, הסבל ופשר החיים, אבל היא הרבה מעבר לכך. העיסוק בשאלות הללו מצריך מרחב מעודן יותר מהמרחב הקיצוני ביותר, שטבעו לא מאפשר לו לגעת בנימים הדקים של הקיום. לבני נוער יש הרבה מה לומר בנושאים הללו, ונראה שהכנות שלהם סביב העיסוק בדברים גדולה בהרבה מזו שהמבוגרים מסוגלים לה לעתים. ועם זאת, כסופר, נראה שהוא נדרש להתבגרות אף ביחס למושאי הכתיבה שלו עצמו: הראשוניות והעוצמה שבחוויה הבתולית, בגוף והנפש, היא רק ראשיתו של המפגש עם העולם. היא אינה מעניקה משמעות. לשם כך נדרש האדם לשנות חיים ארוכות מאוד.

ספר נבחן לא רק על פי הדברים שהוא עוסק בהם, אלא גם על פי הדברים שהוא לא מעז לעסוק בהם. אלסקה מוצגת כ"בחורה הכי לוהטת במין האנושי" (ציטוט) לעיני הנער המתבגרות של פאדג', וכבחורה פמיניסטית לוחמת שמתנגדת לכל אמירה או מעשה של חִפצון האישה. כל זה היה יכול להיות טוב ויפה אלמלא מתכבד הספר בכמה סצנות מפגש עם מין מהדוחות והפוגעניות שקראתי. אולי יש בכך כדי להראות על האומץ והשנינות של המספר, אולי כדי להעיד על חייו של נער בפנימייה. אבל חפצון של אדם מכל סוג, ואין הדבר תלוי במגדר שלו, הוא עוול אנושי גמור.

הגיבור הרגיש והמאוהב באלסקה משתתף במערכת יחסים שיש בה ניצול גופני ורגשי, תמים יחסית, של נערה אחרת; ולכבודו של הפמיניזם החבורה יוצרת מתיחה המציגה בפני כל בית הספר חפצון של גבר. נראה שסופר הכותב על התבגרות לא תמיד יכול להיות בוגר בעצמו ביחס לנשים, או ביחס לדינמיקה שבין המינים: העולם המתואר הוא דיכוטומי ומחפיץ למעשה, גם אם לא להלכה.

הטיוטה והתרנגולת

לא קשה להבין מדוע "מחפשים את אלסקה" היה לרב מכר. זהו רומן חינני וקל לקריאה שעוסק בחוויות תיכון, שאוהבים להתרפק עליהן או להזדעזע באופן מהוגן כשנזכרים בהן. זהו סיפור אינטליגנטי לפעמים, קריא מאוד, וכמעט הכול עשוי בו במידה הנכונה. כמו טבח מיומן, נראה שהסופר יודע כיצד לשחק במינונים כדי להפעיל את הבלוטות. אבל זהו עדיין – למרות העיסוק בשאלות פילוסופיות – אינו ספר עמוק שמשביע את הנפש ומוליד בה. הוא מזכיר לי האזנה לשיר פופ טוב, שגורם לך לזוז ולהתרגש ולהזדהות עם המילים. זה הרבה ביחס לספרות הנוער העכשווית, אבל לא מספיק.

הקריאה בספר הותירה אותי מבולבלת. מבחינתי, קראתי כעת את הספר השני של ג'ון גרין שתורגם לעברית, בעוד הוא בעצם הראשון. לו היה "מחפשים את אלסקה" הספר השני, הייתי אומרת שזהו ניסיון זול לחקות את הצלחת הראשון. אבל הבעיה שלי היא הפוכה: נראה כי "אלסקה" היה ספר מצליח בשוק ובביקורת, ולאחר ארבעה ספרים מוצלחים למדי נעשה ניסיון לשחזר את ההצלחה שלו; וכך נכתב "אשמת הכוכבים", שהוא ספר בוגר וחכם ורגיש בהרבה. ועם זאת, היחס בין שני הספרים עומד כמו היחס בין הטיוטה החיוורת ליצירת האמנות שנולדה אחריה.

הבעיה היא ש"מחפשים את אלסקה" ו"אשמת הכוכבים" דומים זה לזה כשני אחים. לא כתאומים זהים וגם לא כמו שניים שיש להם אב משותף, אלא כאח חיוור וחלש שמנסה לחקות את אחיו המרשים. גיבור לא מנוסה המאוהב בנערה שנונה, מבריקה, מסובכת. אין לה סרטן – יש לה נפש פצועה וחיים נוראים שהיא מסתירה מתחת לערמות של שנינות וכישרון. סוף טראגי, לא נגלה עבור מי. ניסיון לחיות עם האובדן, והרבה ידידים מסביב. אין אנשים רעים, רק סיטואציות קשות. וכל זה יפה ומשכנע ומרגש לפרקים, אבל במהלך הקריאה ולאחריה נותר הקורא עם השאלה – זה הכול?

כי ג'ון גרין הוא כותב מוכשר מאוד, ועל כך אין עוררין. הוא כותב מדויק, שנון, אמין; הגיבורים שלו מעוררים בך רצון להכיר אותם או להרביץ להם או לחבק אותם. אבל אותם גיבורים, ספר אחרי ספר, אותה טרגדיה ודילמה – זו כבר לא מעידה, זה חוסר אחריות. או אולי ניסיון ציני, נואש וכן של סופר למצות את מה שהולך טוב: אם אני טוב בזה ואהבתם את זה בספר הקודם, תקבלו עוד בספר נוסף. וזהו עוול לקורא ולספרות, אך יותר מכול לגרין עצמו. הוא סופר טוב מכדי שההצלחה של ספרו הראשון תהיה אקראית, והיכולות שלו גדולות ממִחזור בלבד.

וכיוון שג'ון גרין הוא סופר אינטליגנטי ובעל יכולת, נהיה רחומים כלפי היכולת שלו וניתן לו לזכות מחמת הספק: לפנינו שני רומנים המכחישים זה את זה, יתורגמו האחרים לעברית ויבוא השלישי ויכריע ביניהם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח ניסן תשע"ד, 18.4.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 באפריל 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון חוה"מ פסח תשע"ד - 871, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: