אבנים מדברות בעיר האורות | יונתן דה־שליט

אמנים רבים נשבו בקסמה של הבירה הצרפתית, שביופייה יש כמעט פגם מוסרי, ומקצת מקטעי הספרות והשירה שלהם כונסו לספר אוהב. ממואר אישי

54פריז, סיפור אהבה

בחר וערך: ראובן מירן

נהר ספרים, 2014, 253 עמ'

"פריז, סיפור אהבה" הוא ספר אישי מאוד. ראובן מירן, סופר, מתרגם, מוציא לאור ואדם מורכב ורב כישרונות, מזמין אותנו להשתתף ברומן המתמשך שלו עם עיר מרהיבה ומיוחדת. "העיר הזאת מקננת בי ומשמשת לי בית שני, עיר מקלט, מקור של תעצומות נפש, מקום מסתור מדומה ובה בעת מוחשי מאוד, חיוני ומנחם, מקום גלות שהוא לי יותר ויותר בית" (עמ' 13).

הספר הוא אוסף אקלקטי של קטעי ספרות ושירה על פריז, שמירן ליקט באובססיה ובאהבה. חלק גדול מהקטעים תרגם בעצמו. הספר משובץ בצילומים צנועים בשחור לבן שמירן צילם בפינות שונות של העיר. צילומים אלה הם הדבר הרחוק ביותר מצילומים שאפשר למצוא בספרי תיירות. רק באחד מהם ניתן לזהות מונומנט מוכר, וגם הוא מצולם מהצד, מוסתר על ידי עצים. הצילומים משקפים הלך נפש ועין של אמן אמיתי והם משתלבים בצורה מקסימה בקטעי הטקסט על פריז, מאהבת גדולה, מלהיבה, יפהפייה, מסתורית, מרתקת ובוגדנית כמות שהיא.

"אני אוהב את המקום הזה, הייתי רוצה להישאר כאן לנצח… כאן אכתוב, כאן אחיה ואכתוב… ובכל יום אראה עוד קצת מפריז, אחקור את זה, אלמד כאילו היה מדובר בספר… הרחובות שרים, האבנים מדברות ובתים נוטפים היסטוריה, תהילה, רומנטיקה" (הנרי מילר במכתב לחבר, 1934).

ויקטור הוגו כתב: "פריז נשארת בלתי נשכחת, נותרת בלתי מחיקה. בלתי ניתנת להעלמה, גם לאדם השקוע בצל, המעביר את לילותיו בהרהור אל מול השלווה הנצחית, ובנשמתו מקננת הפליאה העמוקה מהכוכבים".

מוליכה שולל

פעמים רבות פריז היא בלתי נסבלת. כשהמוני תיירים נלחצים אליך מכל עבר. בימי אוגוסט הלוהטים, כשהעיר לחה ומאובקת. כשההדר והפאר מעיקים עליך ולא נותנים לך לנשום. כשהיומרה והשוביניזם מגיעים לך ממש עד כאן, וגם מעבר לזה.

אבל כשקרני שמש מבקיעות בין עננים אפורים ולשונות אש פורצות מהפסלים המוזהבים המעטרים את אחד מגשרי הסיין; כשאתה צולל בתוך מחול צבעיו של קלוד מונה באורנג'רי; כשגשם דק מלטף אותך בעצבות רומנטית בין מצבות בית הקברות העתיק; כשאישה אלגנטית חולפת על פניך, נחפזת; כשאתה מתחבר פתאום לדופק המיוחד של הרחובות הצדדיים של המקום הזה, כשהמולת העיר פועמת בעוצמה, אבל לא כאן, מעבר לפינה; או אז אתה יודע שאין עוד עיר כזאת בעולם כולו.

 "פריז מוליכה שולל אדם שאינו מכיר אותה היטב. הדבר החמור הוא שהיא אינה מוליכה שולל בחיוכים. פריז ממש לא נחמדה. פריז תוקפנית… לפריז יש קיבת ברזל. היא מעכלת הכול. היא אינה מטמיעה דבר… לפריז שני נהרות. השני הוא הבולוואר" (ז'אן קוקטו).

באחד הבולווארים האלה הכרתי איש צנוע ויקר. הוא ניהל סוכנות ספרותית שאותה ירש מאביו. הוא זכה לייצג שמות גדולים כמו הנרי מילר וג'ון לה־קארה. משרדו נראה כמו שמשרד של סוכן ספרותי פריזאי צריך להיראות: חדרים קטנים וצפופים, אלפי ספרים ממלאים את המדפים שכיסו את הקירות כולם, כרכים כרכים נערמים על הרצפה, תיקים וצרורות דפים עמוסי טקסטים יוצרים הררי נייר מתנדנדים על השולחנות.

נאלצנו לפלס דרכנו בכוח, דרך כל הספרות הזאת, כדי לשבת ליד שולחן העבודה שלו, ללגום קוניאק זול ששרף את הגרון. לפעמים היה מעדיף לצאת לרחוב דרך חלון אחורי, לתלוש ממכוניתו עוד דוח חנייה ולצרף אותו לערימת הדוחות העצומה המצפה לחנינה הכללית הניתנת לפני כל מערכת בחירות לנשיאות. הוא היה אוהב ישראל גדול, הוא ידע שבע עשרה שפות, הוא היה נהג מרוצים חובב, ותמיד אמר: לעולם לא יהיו לי בעיות פרנסה. תמיד אוכל להיות נהג מונית באחת משבע עשרה בירות. הוא הלך לעולמו לפני כמה שנים. אני זוכר אותו באהבה.

"הרחובות שרים, האבנים מדברות ובתים נוטפים היסטוריה, תהילה, רומנטיקה".  גוסטב קייבוט, רחוב פריזאי בגשם, 1877

"הרחובות שרים, האבנים מדברות ובתים נוטפים היסטוריה, תהילה, רומנטיקה".
גוסטב קייבוט, רחוב פריזאי בגשם, 1877

מגנט ענק

"באביב הזה הייתה פריז בית משוגעים", כתב ב־1925 פ' סקוט פיצג'רלד לידידו, "וכמו שאתה מתאר לעצמך היינו עמוק בתוכו". ואכן, חלק מאוהביה הגדולים ביותר של פריז היו סופרים אמריקנים שנשבו בקסמה, או אולי שבה את לבם הדימוי שלה, שהם עצמם תרמו לא מעט לעיצובו.

פריז של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 הייתה מגנט ענק שמשך אליו אמנים מכל העולם. ציירים ומשוררים ומוזיקאים וסופרים שרעבו ללחם, אבל הרגישו בלב העולם התרבותי, במקום המחולל אנרגיה חשמלית אינסופית של יצירה ותשוקה.

"מלבד תחושת רוממות הנפש שמילאה אותי מן הרגעים הראשונים של המפגש, היו גם ימים שהבטן קרקרה מרעב והעור התברווז מקור. נהגתי אז להיכנס", מספר מירן, "לסלף סרוויס שזה עתה נפתח בשאנז אליזה, להניח על המגש חצי באגט ויוגורט ולהשלים את החסר בחרדל ובסוכר שתמורתם לא היה צריך לשלם. ועדיין היא נותרה בעבורי, כמאמרו של פילוסוף הייאוש המפוכח אמיל סיוראן, 'הנקודה הרחוקה ביותר מגן עדן, אבל עדיין המקום היחיד שטוב להתייאש בו'" (עמ' 12).

פריז לא שילמה את מחירה הנורא של המלחמה, מלחמת העולם השנייה, כפי ששילמו ערים גדולות אחרות באירופה. היא נפלה כפרי בשל בידי הנאצים, כי לצרפתים, לאחר מלחמת העולם הראשונה, לא נותר עוד כוח להילחם. והם לא רצו להביא לחורבנה של עירם היפה. לכן, יש המוצאים ביופי המדהים שלה גם משהו פגום, דווקא בגלל מושלמותו.

"כל עיצבונה של העיר בא לפתע עם הגשמים הקרים הראשונים של החורף, ובעת שצעדת לא היו עוד גגות לבתים הגבוהים והלבנים, נותרה רק האפלולית הלחה של הרחוב והדלתות הסגורות של החנויות הקטנות, מוכרי עשב התבלין, חנויות צורכי המשרד והעיתונים… ובית המלון שוורלן מת בו ושבו היה לי חדר בקומה העליונה, שם עבדתי" (ארנסט המינגווי).

לכל אחד זיכרונות מפריז אחרת, פריז אמיתית או פריז של חלום. מירן ליקט חלומות של מגוון יוצרים, צירף אותם זה לזה ביד מבינה, שיבץ בהם את מבט העין שלו, ועטף אותם באהבתו. ואני זוכר את רחובות פריז מטיול שעשינו בה, אמי ואני, לפני כמה שנים, ומעולם לא חשבתי לפני כן שרחובותיה יפים כל כך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח ניסן תשע"ד, 18.4.2014 

פורסמה ב-18 באפריל 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון חוה"מ פסח תשע"ד - 871, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: