קהילות יהודיות במשבר | אליהו בירנבוים

מהתבוללות ועד התעצמות – את הקהילות היהודיות בתפוצות ניתן לחלק ככלל לארבע קבוצות. מסע עכשווי בקהילות המפוחדות באוקראינה ובוונצואלה

בחודש האחרון "זכיתי" לבקר בשתי מדינות הנמצאות במשבר עמוק, ונצואלה ואוקראינה. במדינות אלו יש קהילות יהודיות אשר ללא ספק מושפעות מהמצב המדיני. אינני סובייטולוג או פוליטולוג, אבל ברצוני להסביר ולנתח את "הנקודה היהודית" כפי שהיא עולה מתוך ביקור בבירות של המדינות, קראקס וקייב.

הקהילות בשתי הבירות שונות מאוד זו מזו. הקהילה היהודית בוונצואלה היא קהילה חדשה, ולעומתה הקהילה באוקראינה היא בעלת שורשים עמוקים מאוד. ראשוני היהודים הגיעו לוונצואלה במאה ה־17. אלו היו בעיקר צאצאי אנוסים שהגיעו מהאיים הקריביים. תחילה התיישבו בעיר קורו שבצפון מזרח המדינה ומשם היגרו לבירה קראקס. רק במאה ה־19 התארגנה הקהילה היהודית הראשונה בבירה, עם גלי ההגירה הגדולים מברזיל, מצפון אפריקה (בעיקר ממרוקו) ומקורסאו. יהודים רבים פנו לוונצואלה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה ולפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ורבים יותר היגרו אליה לאחר השואה.

לעומת ונצואלה, היהודים הראשונים שישבו באוקראינה עשו זאת במאה השביעית, בתקופת ממלכת הכוזרים. המסורות ההיסטוריות מספרות שאל הנסיך ולדימיר הגיעו יהודים מהממלכה הכוזרית וניסו לייהדו, אך הוא בחר להתנצר. בנימין מטודלה מזכיר את קייב כ"עיר גדולה של יהודים". במאה ה־12 הגיעו לאוקראינה יהודים ממרכז אירופה ובמאות ה־15 וה־16 הגיעו אליה יהודים מפולין. על כל פנים, יש לזכור שיהודי אוקראינה הם חלק מיהודי רוסיה, שכן המדינה קיבלה עצמאות רק בשנת 1992.

באוקראינה יש כיום כ־300 אלף יהודים, ומתוכם כ־200 אלף מתגוררים בקייב. בסך הכול יש כמאה קהילות באוקראינה, חלקן גדולות ורובן קטנות. מלבד עיר הבירה קייב יש קהילות יהודיות בברדיצ'ב, באודסה, בניקולאייב, בחרקוב, בלמברגר (לבוב), בצ'רנוביל (סדיגורא), בדנייפרופטרובסק, במז'יבוז' (עירו של הבעל שם טוב) ובאומן, מקום הציון של רבי נחמן מברסלב (כ־50 יהודים, מלבד האלפים הרבים הפוקדים את הציון במהלך השנה).

קהילה בעלת שורשים עמוקים מאוד. יהודי אוקראיני ליד האנדרטה בבאבי יאר, 2000 צילום: אי.פי.איי

קהילה בעלת שורשים עמוקים מאוד. יהודי אוקראיני ליד האנדרטה בבאבי יאר, 2000
צילום: אי.פי.איי

על זמן שאול

התחושה החזקה והמשותפת של היהודים שפגשתי בוונצואלה ובאוקראינה היא שהיהודים חיים על "זמן שאול" ונמצאים בקרב מאסף. כמו כן, היהודים הביעו חוסר ביטחון ובעיקר חוסר ודאות לגבי עתידם במדינה, הן כיהודים והן כאזרחים מן השורה.

אין ספק שהיהודים בתפוצות אינם עצמאיים. קיומם תלוי בקיומן של המדינות שבהן הם חיים. היהודים חיים כמיעוט בתוך חברת הרוב והרוב הוא הקובע בדרך כלל את מצבם של היהודים כאזרחי המדינה וכיהודים.

ישנם אמנם גורמים פנים קהילתיים הקובעים את אופיים של החיים היהודיים, כגון זהות יהודית, חינוך יהודי, דמוגרפיה, כלכלה, עלייה והגירה – אולם גורמים אלו הם רק חלק מהפאזל המשפיע על הקיום היהודי, שכן גם גורמים חיצוניים שאינם בעלי אופי יהודי משפיעים על אופיים של החיים היהודיים. כוונתי לגורמים כגון גיאופוליטיקה, גלובליזציה, התפתחות המדע והטכנולוגיה, מגמות דמוגרפיות עולמיות, שינויים תרבותיים, אנטישמיות ויחס הנצרות והאסלאם ליהודים.

גורמים אלו מביאים לכך שהמציאות של הקהילות היהודיות בתפוצות איננה הומוגנית וחד ממדית, לא רק בגלל ההבדלים בין היהודים אלא בעיקר בגלל ההבדלים הקיימים בין מקומות מגוריהם של היהודים.

נדמה שניתן לחלק באופן כללי את הקהילות היהודיות לארבע קבוצות שונות.

ישנן קהילות הנמצאות בתהליך של התבוללות, איבוד הזהות היהודית, היסחפות והיחלשות. קהילות אלו פוחתות והולכות מבחינה דמוגרפית עקב שיעור נישואי התערובת ההולכים וגדלים. לעומתן, קהילות אחרות בעולם היהודי נמצאות בתהליך הפוך של פריחה ושגשוג, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה מספרית. תהליכים של חזרה בתשובה וחזרה למסורת יחד עם תהליכי הגירה ממדינה למדינה גרמו לכך שקהילות רבות נמצאות בפריחה.

קהילות יהודיות אחרות חיות כיום ב"גטו יהודי בחירי". חומותיו הן חומות היהדות והחברה היהודית אשר חבריה החליטו לבנות סביבם. אנו עדים לקהילות מסוג זה בעיקר בציבור החרדי, וגם בקהילות ספרדיות מסוימות. כמובן שקהילות אלו מקיפות עצמן בחומה כדי לקיים ולשמר את זהותן היהודית ללא סכנה וחשש.

הסוג הרביעי של הקהילות הוא קהילות החיות במשבר ובסיכון. אלו קהילות שלא בחרו את מצבן והמשבר נכפה עליהן, בעיקר בגלל המצב במדינה שבה הם חיים. כל משבר כלכלי, פוליטי או ביטחוני במדינה גורם באופן ישיר למשבר בקהילה היהודית הממוסדת. חומות הקהילה, לרוב, הן רק מחיצות שלא יכולות לחצוץ ולהפריד כשמשבר פוגע בציבור הכללי.

חלק מהאומה

אין ספק שהקהילות היהודיות החיות כיום בוונצואלה ובאוקראינה מושפעות מהמשבר הפוקד את המדינות. בשתי המדינות חיים התושבים בחוסר ודאות ובפחד לא רק לגבי העתיד, אלא גם ביחס ליציאה מהבית יום יום. בקראקס אין כמעט מוצרים בחנויות, ואף מוצרי יסוד חסרים על המדפים. אנשים עומדים שעות בתור כדי לקנות שמן, חלב ונייר טואלט. האזרחים ממעטים לצאת לרחובות בכלל, ובשעות הערב בפרט. כל יציאה לרחוב כרוכה בסכנה שאנשים הזקוקים לפת לחם יעצרו את האדם הפוסע ברגל או נוהג ברכב כדי לגנוב ממנו כסף, שעון או כל דבר בעל ערך. זה מקורו של ה"מנהג" הקיים במדינה שלפיו לא עוצרים ברמזורים אדומים…

אולם למרות הדמיון במשבר המדיני, יש לדעתי הבדל גדול בין יהודי ונצואלה ליהודי אוקראינה. היהודים בוונצואלה הם "יהודים חדשים" במדינה. לכן, הזהות הלאומית שלהם חלשה ורופפת, אולי אפילו אפסית. הם לא מרגישים חלק מהזהות הלאומית, הם לא חלק מהמהפכה. הם לא חושבים על עתידה של האומה הוונצואלית אלא על עתידם כיהודים או תעשיינים במדינה. כאשר החל המשבר הם לא ניסו לשנות את המצב על ידי מעורבות, אלא פשוט קמו והחלו להגר למדינות שכנות – פנמה, קוסטה ריקה, מיאמי. בוונצואלה היו 20 אלף יהודים בשנת 2000 וכיום נותרו במדינה כ־7,000־8,000 יהודים, ועוד היד נטויה.

לעומת זאת, באוקראינה המצב שונה ואף הפוך. היהודים נמצאים במדינה כאמור מאות שנים ואף יותר והם מרגישים חלק אינטגרלי ממנה (באוקראינה היה מספר היהודים הגדול ביותר מבין מדינות ברית המועצות). זהותם היא זהות אוקראינית, ויותר מכך – גם זהותם היהודית כרוכה בזהותם האוקראינית. הם מרגישים חלק מהעם היהודי, אבל לא פחות ואולי אף יותר חלק מהעם האוקראיני. לכן, בהפגנות האחרונות שהיו בכיכר המרכזית בקייב לא היה מפתיע לראות את הצעירים היהודים בקו האש הראשון. תחושתם הייתה שהם נלחמים כיהודים כדי לבנות את המדינה האוקראינית.

כמובן, מצב זה מעלה דילמה בין ראשי הקהילה והרבנים – האם זו המלחמה שלנו? האם יהודים צריכים להילחם בשדות זרים? האם היהודי צריך להתגייס למען קיום 127 המדינות של אחשוורוש, או שמא עליו להישאר רק בחצר מרדכי ואסתר? כמובן, שאלה נוקבת זו המעסיקה ללא הרף את יהודי אוקראינה היא שאלת יסוד הקשורה להגדרת הזהות היהודית בכלל, ובפרט בהקשר של המאבק הלאומי האוקראיני.

לזהות הלאומית ולהשתייכות העמוקה לאומה האוקראינית יש גם השלכות על הזיקה לעם ישראל ולמדינת ישראל. שכן מחד, המעורבות האידיאולוגית והחברתית מורידה את רמת האנטישמיות והופכת את היהודי לבן האומה ולאח ורע מתוך קִרבה, אבל מאידך יוצרת ריחוק מהאומה היהודית ומהצורך לעלות למדינת ישראל מתוך אידיאלים ציוניים ולאומיים. בסופו של דבר השאלה המרכזית היא שאלת הזהות, שאלת הבית והמשפחה. כל צעיר יהודי אוקראיני צריך להשיב על השאלה – מהו העם שלי? מי המשפחה שלי? היכן הבית שלי? למי אני שייך?

תיקון החברה הכללית

בעשרים השנים האחרונות 70 אחוזים מיהודי המרחב של ברית המועצות לשעבר עזבו את המדינה. חלקם עלו לארץ ורבים אחרים היגרו לגרמניה, לקנדה ולארצות הברית. כעת יהודי אוקראינה שוב חושבים על עלייה, אבל הם נחלקים בדעותיהם בין הצעירים הרוצים להישאר ולהגן על המולדת לבין היותר מבוגרים המבקשים להפוך את עלייתם למדינת ישראל ולערים אחרות כמקלט בטוח.

בעולם פוסט־מודרני, הזהות היהודית היא זהות מחודשת. היא איננה מורכבת רק מהלידה כיהודי אלא גם מבניין הזהות האישית לבנה על גבי לבנה. הזהות היהודית של צעירים רבים בעולם היהודי כוללת גם ממד של תיקון עולם, של דאגה לא רק לעם היהודי כלפי פנים, אלא לחברה הכללית. ללמדנו שדרכי החיבור של הצעירים ליהדות עוברות לעתים גם דרך שדות זרים, ואיננו יודעים תמיד מהי הדרך המובילה אותם לזהותם היהודית.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' ניסן תשע"ד, 4.4.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 באפריל 2014, ב-גיליון מצורע תשע"ד - 869, רב עולמי / אליהו בירנבוים ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: