עקרון הצניעות | מיכל טיקוצ'ינסקי

הפיכת סוגיית הצניעות לעיסוק בפרטי לבושה של האישה שגויה ולפעמים מהווה פריצות בעצמה. צניעות היא הלך נפש פנימי הקשור בעמידה מול ה' 

"הגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ־לֹהֶיך" (מיכה ו, ח).

הבנת מושג הצניעות בהלכה מחייבת עיון במקורות המוקדמים המעצבים את ערך הצניעות. הפסוק הזה מתוך ספר מיכה מבטא בצורה הקולעת ביותר את העובדה שהצניעות, על מהותה וגדריה גם יחד, קשורה לנוכחות ה' בעולם ונובעת ממנה. אולי משום כך נמנית הצניעות כאחד משלושת עקרונות היסוד שהם תמצית התורה, לדברי הנביא (מכות כד, א).

קישור בין צניעות לנוכחות ה' מצוי כבר בתורה עצמה, בפרשת שמירת הטהרה והנקיות במחנה הצבא:

כִּי ה' אֱ־לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ (דברים כג).

גם כאן ביטויה של הקדושה הוא בחובת הנקיות ובהצנעת "ערוות דבר", ואלו נדרשות כיוון שה' אלוהיך מתהלך במחנך. החיבור בין שני הפסוקים, בין הקריאה המוסרית של הנביא ובין ההוראה המעשית של התורה, מעצב את הצניעות כערך רחב־היקף המתפרט גם לביטויים מעשיים בהקשרים קונקרטיים. כשם שחוויית נוכחותו של הקב"ה מלווה את האדם בכל דרכיו, כך גם עניין הצניעות מתרחב למגוון של תחומים ולרמות שונות של חיוב. על כן, "הלכות צניעות" אינן מרוכזות תחת כותרת אחת, ואין למצוא אותן סדורות במסכת אחת או בפרק אחד מספרות ההלכה.

היישום המעשי הראשוני של הוראת ההצנעה הוא כיסוי הערווה. מקור ראשוני לכך מצוי בפרשת נח, בהערכה השלילית את ראיית ערוותו על ידי חם, ובכיסויה על ידי שם ויפת. המשנה במסכת ברכות אוסרת לקרוא את שמע (ברכות ג, ב) – ושאר דברים שבקדושה – בפני הערווה, ובגמרא מבואר שהאיסור לקרוא כנגד הערווה כולל גם ערוות גוי ולדעות מסוימות גם ערוות קטן. העולה מן הסוגיה הוא שהגדרת האיברים האינטימיים כערווה אינה נתונה לשיקולים משתנים או להסברים על רקע תרבותי. מדובר בהגדרה יסודית שאי אפשר לערער עליה, וגם אם במקומות מסוימים ערכי הצניעות הבסיסיים אינם נשמרים, הם עדיין מחייבים. מעבר להגדרות הבסיסיות המוחלטות של ערווה, קיימים גם חלקים בגוף האדם שמידת החובה להצניעם תלויה בהקשר תרבותי ובמוסכמות חברתיות (ברכות כה, ב).

הצניעות בלבוש, הטהרה והנקיות אינן עומדות בפני עצמן. הן משמשות ביטוי חיצוני להלך נפש פנימי שהתורה מבקשת לסגל לנו. על כן, מלבד השפעת מידה זו על צורת הלבוש, ישנם ביטויים נוספים של אותו ערך המצויים בתחומים הלכתיים אחרים. נדגים זאת ממקור שאין רגילים להביאו בדיונים המקובלים על צניעות במחוזותינו. המשנה הראשונה במסכת בבא בתרא עוסקת בחיוב שכנים לבנות מחיצה בין חצרות בתיהם. בעקבות המשנה מתקיים בגמרא דיון במושג "היזק ראייה", מושג המבטא את הפגיעה בפרטיות של האדם כאשר השכן יכול לראות את הנעשה בחצרו. מן הסוגיה מתברר שקיים מגוון של מפגעים הנובעים מן ההבטה והראייה: החל בחשש לעין הרע וכלה בהגבלת אפשרויות השימוש בשטח כאשר הוא חשוף לעיני השכנים.

הצנעת השימושים האישיים המתחייבת מן הדיון היא ביטוי לרצון להגן על ערכי האינטימיות ועל הזכות לפרטיות. הרצון למנוע את ההצצה אל נבכי ענייניו האישיים של האדם ומנהגים שונים הנוגעים לכך מקבלים גושפנקה הלכתית בדמות מחיצה בגובה ד' אמות, מעל גובה עיני האדם, בחצר. בהמשך המסכת מוזכר האיסור לפתוח פתח כנגד פתח לחצר השותפים, כדי למנוע אפשרות הסתכלות ומשום צניעות. קל וחומר שמוטלות מגבלות על פתיחת חלונות מול החלונות של בית השכן, שכן אין לאפשר הצצה אל תוך הבית הפרטי (רש"י בבא בתרא ס, א, ד“ה לא יפתח).

המקור לכל מערכת המגבלות על ההסתכלות אל חצרו וביתו של השכן הוא בדרשת ר‘ יוחנן: “אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: ‘וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו‘, מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר: ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה“ (בבא בתרא שם). כמו במצוות המחנה, גם בבית וביישוב משמשת הצניעות, במובן של שמירה על הפרטיות והאינטימיות, תנאי להשראת השכינה.

המתלבש, המתפלל, המטלפן

נמצאנו למדים שהיסודות להלכות צניעות אינם מצויים במתח שבין המינים ואינם נובעים מחשש לאיסורי עריות ומגרימת הרהורים. אך אין להסיק מכך שאין להלכות צניעות מקור. המאמץ לליבון המקורות של גדרי הצניעות ושיעוריה אינו נובע מעקשנות פלפלנית. ישנה חשיבות רבה ללימוד הלכות צניעות ממקורן, שכן היישומים ההלכתיים חייבים לנבוע מן המגמות היסודיות של ערכי הצניעות ולשקפן נאמנה. כל ניסיון להיתלות במקור שגוי מעוות את התוצאה ההלכתית, בין שהלומד מבקש להרבות צניעות ובין שהוא מבקש למעט בה.

המקורות ההלכתיים שהבאנו משתרעים מהמרחב הפרטי ועד לשטח הציבורי, מצניעות בלבוש ובעמידה לפני ה' ועד להקפדה על מראה פניה של רשות הרבים. הדוגמאות הללו עוסקות במקרים ספציפיים, אך מהם יש לגזור הלכות שונות להקשרים חדשים ומתחדשים. על מנת לעשות כן, עלינו לשאול את עצמנו: מה הם גבולות הפרטיות? מתי נחשב דבר כלשהו למציצני ומתי השיתוף מבורך? מתי ניחשב חושפניים ומתי ניחשב כנים וישרים, פתוחים ולבביים?

כדי להגיע למתווה נכון, נעיין בסוגיות נוספות. מול התיאורים המעצימים את חובת הצניעות עומדות סוגיות אחרות המעמידות ערכים אחרים המצדיקים גילוי וחשיפה, ומייצבים את הצניעות הנדרשת בנקודת איזון שונה. יש במקורות חז"ל דגמים של התנהגות הנראית כבלתי צנועה בעליל. האמורא שמואל בדק את שפחתו כדי ללמוד סימנים אנטומיים בגוף האישה, ופיצה אותה על אי הנעימות בפיצוי כספי מסוים (נידה מז, א); מעמד השקאת הסוטה כולל את פריעת ראשה וקריעת בגדיה (סוטה ז, א); ישנם תיאורים מוחשיים מאוד של בדיקת נגעי המצורעים על ידי הכהן או של אופן סקילת האישה (סנהדרין מה, א); הגמרא מורה שלא לעבור במקום שבו נשים עוסקות בכביסה, כיון שיש בכך חוסר צניעות, אף שאין הן עוברות בכך על איסור (בבא בתרא נט, ב). כל הסוגיות הללו מלמדות שחובת הצניעות אינה יכולה להיות פלקטית ואחידה. היא חייבת להיות מותאמת למצבים המשתנים שבהם נמצא האדם. הסוגיות הללו נכנסות להקשר הנכון כשמבינים את חובת הצניעות לאשורה. עיון במערכת המקורות השלמה מאפשר ליצור מתווה ברור של מהות הצניעות ודרכי יישומה.

מן העיון בסוגיות עולה שיש להבחין בין השימושים הראויים בבית לבין השימושים הראויים בחצר. לפיכך יש להבחין בין מידת הצניעות המתחייבת בין השכנים באזורים שונים של המרחב שבין הפרטי לציבורי, על פי טיב השימושים המקובל בהם. אין לכך אמות מידה אחידות ומדויקות. ברור שאין להציץ לבית השכן כי ללא ספק יש בכך פגיעה בצניעותו ופרטיותו, אך אין זה ברור ביחס לשימושים שאדם עושה בחצרו. ודאי שגדרות יועילו להגן גם שם על הפרטיות, אך בידול חמור וקיצוני מדי עשוי גם לפגום בצורך בשיתוף וביחסי שכנים. בכל אלו ובעוד עניינים דומים יש גם חשיבות לשאלה מה מקובל ואיך אנשים רואים את החשיפה, אם כמציצנות והיזק או כעניין שגרתי חסר משמעות. הצצה לתלוש משכורת של חבר תיחשב עזות פנים, וחשיפתו על ידי העובד תיחשב לרוב כבוטות או התרברבות. עם זאת, לעתים נובעת פעולה כזו מצורך בביקורת או בשקיפות.

אפשר לבחון דפוסי התנהגות שונים ברשתות החברתיות, או באופן ניהול שיחות אישיות בטלפון הנייד במקומות ציבוריים. יש הנוטים לדווח לכל העולם על כל פרט אישי המתרחש אצלם בבית או בחיים, ואחרים מצניעים גם מידע שגרתי וגלוי על חייהם. יש המתנסחים בעדינות ויש בבוטות. אחדים מנהלים שיחות שקטות וממעטים בהן בפומבי ואחרים מנהלים שיחות קולניות. פערי האישיות הנחשפים בהתנהגויות אלה מופיעים גם בהבדלים בין הלומד השקט למי שלומד בצעקות וממלא את כל בית המדרש בלימודו, בין המתפלל בלחש למי שמתפלל באופן שמושך אליו תשומת לב בתנועותיו ובקולו. גם בחירה לתאר בלשון מדויקת חוויות רוחניות, כגון הדגשת הקרבה לה', עשויה להיות נגועה בחוסר צניעות. צניעות בלבוש אף היא נמדדת על פי הנסיבות, ובהתאם להקשר. אינו דומה מקום עבודה לשפת הים, ואינו דומה בית הכנסת לרשות הרבים, או שבת ליום חול.

כריכת מושגי הצניעות הפנימיים – הצורך בהסתרה ובשמירה על האינטימיות בשלל נושאים – עם הצניעות בלבוש מבארת עניין נוסף. כעת מתברר מדוע יש המתלבשים בצניעות על פי כל הגדרים המחמירים אך אינם נראים צנועים. ולהפך, איך גם מי שאינו גדור בהתאם למפרט משמרת הצניעות אינו בהכרח לא־צנוע. מתברר כי הגדרים אינם מועילים למי שלא הפנים את הערך עצמו. מעמדו הרוחני של כל אדם אינו נאמד על פי מראהו החיצוני, ותחפושת בלבוש אינה מצליחה להוליך שולל את מי שעיניו רואות. למעשה, מי שמסגל לעצמו את תכונת הצניעות ואת המידה שביסודה, של ה' המתהלך במחנה, של הצורך בכבוד, אינו זקוק להדרכה מדוקדקת בדבר פרטי הלבוש. מי שצריך הדרכה, זו ככל הנראה גם לא תועיל לו.

יש להדגיש שללא ספק בכל אדם מצויה השניות. כל אחד ואחת מאיתנו נע בין הצורך להבליט ולחשוף, הרצון להישמע, לקבל תגובה וללמוד את עצמו באמצעות העולם, לבין הצורך והרצון לשמור על מרחב אישי, לטפח את הסוד ולגדור את עצמו ואת תוכיותו בפני העולם. מי שיש לו באופן בסיסי צורך גם להסתיר ולא רק צורך לגלות – לא רק שאינו זקוק להדרכה, אלא גם אין בנמצא הדרכה קולעת כזו. נקודת האיזון נגזרת בקווים עדינים ומדויקים מאישיותו, והיא נכונה ומתאימה רק לו. אין נקודת איזון "נכונה" אחת.

הנחיות סדרי הצניעות נוגעות לגברים ולנשים כאחד. חני כהן זדה, דיוקן עצמי בנדנדה, 2013

הנחיות סדרי הצניעות נוגעות לגברים ולנשים כאחד. חני כהן זדה, דיוקן עצמי בנדנדה, 2013

"צניעות" בלתי צנועה

המסקנה מן הדברים ברורה, ובכל זאת אציין את הדברים במפורש. כיוון שמדובר במידה ממידות הנפש ובתכונת אישיות, גם עניין צניעות הלבוש שייך לשני המגדרים. וכך מובא בתשובת הרב עובדיה יוסף ביחס ללבושו של המתפלל ושליח הציבור:

הלובש חולצה בשרוולים קצרים, המכסים את הזרוע עד המרפק, מותר לו להיות שליח צבור להוציא את הצבור ידי חובתם, אבל אם השרוולים קצרים ביותר, עד שחלק מהזרוע העליון, שבין המרפק לכתף, מגולה, אינו רשאי לשמש שליח צבור, שאין זה כבוד הצבור, אבל יחיד המתפלל לעצמו, מותר לו מן הדין להתפלל בשרוולים קצרים (יחווה דעת ד, ח).

אפשר להתרשם בדבריו מן הדמיון בין גדרי הלבוש המקובלים כהולמים נשים לאלו הנדרשים מן הגברים, כמעט ללא הבחנה. עוד ראויה לציון בדבריו ההבחנה בין שליח ציבור לבין יחיד המתפלל, והעובדה שבקביעת הלבוש הנכון והמתאים יש משמעות להקשר ולמקום. חיבור נושא הלבוש עם נושא כבוד האדם והציבור אינו גורע מערכה של הצניעות או מהאפשרות לקבוע לה גדרים ואמות מידה. הוראות נוספות חוצות מגדרים שעניינן בצניעות מצויות בשולחן ערוך כחלק מן ההדרכה הנוגעת להשכמת הבוקר:

לא ילבש חלוקו מיושב אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודנו שוכב…

אל יאמר: הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו (אורח חיים ב, א־ב).

וכן מצוין בהוראות לסיום היום, לקראת שינה:

כשיפשוט חלוקו לא יהפכנו ממטה למעלה, שאם כן נמצא גופו ערום, אלא יפשטנו דרך ראשו ויכסה עצמו בסדינו מתחת, ויכנס במטתו (אורח חיים רלט, ב).

ההנחיה ללבוש את הבגד ולפושטו בצניעות, גם כשאין איש בחדר, נובעת מן הצורך של האדם בצניעות גם אל מול עצמו ומול קונו. כידוע, קיימות הנחיות מפורטות באשר לסדרי הצניעות בכל התחומים האינטימיים של החיים: במרחץ ובמקווה, בשירותים ובחדר השינה. הן נוגעות לגברים ולנשים כאחד – בהבדלים המתבקשים מן האפיונים של כל מגדר ושל כל תחום. כולן נובעות מן התודעה הבלתי פוסקת של "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". כמובן, מי שיגזור מכל אלה כי יש להתקלח בלבוש מלא נכשל בהפנמת מושג הצניעות וערכו…

המגמה לצמצם את העיסוק בהלכות צניעות לדיני ערווה ועריות בטעות יסודה. הסוגיות שדנות בדיני ערווה באישה אינן עוסקות בלבושה של האישה. הן מדברות על "שמירת העיניים" של האיש ועל המגבלות הנובעות מן המתח המיני הטבעי, מתח שלא ייפתר גם אם נשים יכסו את כל גופן. מתח זה חיוני לקיומו של עולם, ויש להתמודד עמו (יומא סט, ב).

המסקנות העולות מגדרי הערווה השונים מובאות בסימן כא באבן העזר. אין בסימן הזה רמז קל שבקלים למגבלות המוטלות על לבושה של האישה ואין בו איסור על פעילויות מסוימות של נשים. הן יכולות להתבשם, ללבוש צבעונים, לכבס את הכביסה על הנהר, ללכת בשוק ועוד ועוד. האיש אסור בהסתכלות בכל אלו אם הוא מתכוון ליהנות מהם. מי שמנסה להוכיח מן הסוגיות הללו ולגזור מהן את הלכות הצניעות הרי הוא שוגה.

בהתאמה, גם החינוך לצניעות על בסיס זה הוא שגוי. הסחת הדעת שתיגרם למורה ממין זכר שילמד בכיתה אינה נימוק לחיוב בלבוש צנוע, שהרי אין שום הבטחה שמורה המלמד בכיתה של בנות הלבושות צנוע יישמר מהרהורים אסורים ומהסתכלות "באצבע קטנה". העברת מוקד הבעיה מן העיניים של המורה אל הלבוש של הבנות אינה פותרת את הבעיה אלא מעבירה את האחריות למקום הלא נכון. בניית ערכי הקדושה והכבוד העצמי שמעניקה הצניעות לאדם היא המייצרת את המרווח הנכון עבור שני המינים לתקשורת בריאה ונקייה. היכולת להבחין בין מפגש ענייני בין המינים לבין גלישה למישורים אינטימיים או קלי ראש לא תושג על ידי הקפדה על הסממנים החיצוניים, כי אם על ידי חינוך ליצירת אקלים ראוי ביחסים בין המינים, והאחריות לה מוטלת על שני הצדדים.

הנחת כללי לבושה של האישה בתוך הקשר של יחסים בין המינים היא עצמה בבחינת פריצות והפך הצניעות. את הדברים כתב בצורה הנוקבת ביותר הרב יהודה ברנדס בפירושו לדברי אברהם אבינו היורד למצרים "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את":

משהגיעו למצרים נחשף אברהם לראשונה בחייו, אחרי שנות נישואין רבות, לאפשרות להסתכל על נשים כעל "אובייקט מיני", ולא כעל בני אדם. לפיכך נתיירא שהמצרים יחמדו אותה, יהרגו אותו וייקחו אותה, כפי שאכן קרה בהמשך. הזיהוי המיידי של אישה עם מיניות, ושל כל מפגש בין גברים לנשים כרקע לפריצות, הוא נחלתה של חברת שוחרת זימה (דרשה לפרשת לך־לך תש"ע, אתר בית מורשה).

לדבריו, ההפרדות ובניית החומות והגדרות סביב הנשים נובעות מתודעה "מצרית" שלפיה האישה היא אובייקט מיני. כל אלו נובעות מן ההשפעות של התפיסה המתירנית הפרוצה ולא מצניעות יתר או מהפנמה של ערך הצניעות.

מה מפנימים בני הנוער מתוך הדיבור האינסופי על חובת ההפרדה בין בנים לבנות? מההטפות בדבר האיום הנורא של הטלוויזיה והאינטרנט? מההנחה של המבוגרים שאין כביכול לנער ולנערה שום כלים להתמודד ולכן הפתרון היחיד העולה על הדעת הוא להשליך את הטלוויזיה והאינטרנט מן הבית, או לכל הפחות להתקין מערכות הגנה ובקרה כאלה שימנעו מן הילדים התמימים לגלוש לכל אותם מחוזות של זימה? הנוער קולט את המסר בשלמותו. הבנות לומדות שיש להתייחס אל כל הגברים כאל מצריים, הבנים לומדים שמצופה מהם באופן טבעי להסתכל על נשים כמו המצריים על שרה אמנו (שם).

על אלו אוסיף מניסיוני האישי. מתברר שלפעמים אותם אנשים שמדברים בשבח כיסוי האישה מתוך פירוט מדוקדק ובוטה מצד עצמו, החל בהלכות צניעות והדיבור עליהן בפרהסיה וכלה בהפרדה כמעט מוחלטת בין המינים, הם אלו שאינם מבינים את הבעיה שבנוכחות הדיינים במעמד הטבילה של נשים לגיור, אף שמעמד זה רחוק מאוד מגדרי הצניעות שהם מציבים בדרך כלל. בעיניי, הדיסוננס הזה מצביע על קהות חושים, על אובדן דרך, על פורמליסטיקה של מושג הצניעות ועל התנתקות מן המוסר הטבעי ומערך יסודי בעבודת ה'.

מדידת הסנטימטרים

האתגר של הצניעות אינו נובע כאמור מהיחס שבין המינים, ולכן החינוך לצניעות אינו אמור לסגור את הנשים מאחורי סורג ובריח; גדרי הצניעות אינם נובעים מהיבט זה. כמסקנה ראשונה אציע לומר שריבוי כיסויים, למשל, הוא פסול. התהליך המחלחל בחברות מסוימות של כיסוי יתר של הנשים ברעלות ובשכמיות מוּנע מפריצות יתר ויש לשלול אותו מכול וכול. כך גם יש להתנגד לכל ניסיון להלביש את האישה באופן שהוא נוח יותר לאיש העומד מולה. אך מהו הכלי המאפשר לגזור גדרים הלכתיים מערך הקדושה?

המעבר מערך לגדרים ברורים הוא מעבר מוכר מכל תחומי ההלכה. בהרבה תחומים בהלכה אי אפשר לנתק את הזיקה ההדוקה שבין תחום ההלכה הצרופה לתחום המוסר. בתורה עצמה בדרך כלל אין מרחק בין שני ההיבטים הללו, ומצוות רבות נתמכות בטעם רעיוני ובעיקרון מוסרי. למרות הצמידות של האגדה להלכה, אפשר לייצר גדרים. ההלכה אינה חומקת מלתאר לאדם כיצד לירא את אביו ולכבדו: יקום מפניו, לא יסתור את דבריו או יאכילו וישקהו. אך אוי לו לאדם שאינו מבין כיבוד הורים כפשוטו מהו, וכדי לקיים מצוות כיבוד הורים בשלמותה או כדי לצאת ידי חובתה ישקיע עצמו בדקדוק בהלכות המובאות בשולחן ערוך, מבלי להתחשב בכלל הבסיסי שקבעו חז"ל קודם לכל פרטי המצווה: "רצונם הוא כבודם". יש תחומים שלמים בתורה שבהם התנהגות "לפי הספר" אינה יוצרת צדיקים אלא דווקא "נבלים – שלא ברשות התורה".

בנושאי צניעות המצב מורכב עוד יותר מאשר בכיבוד הורים, שכן חובת הצניעות פזורה לרסיסים על פני חלקי השולחן ערוך, והיא ניבטת מעיצוב אורחותיו של האדם המאמין מהשכמת הבוקר ועד בוא הערב – אל מול עצמו, אל מול אשתו וילדיו ואל מול החברה שבה הוא חי. היא ניבטת מן הצורך להתגבר כארי בבוקר לעבודת הבורא. היא באה לידי ביטוי גם בלבוש השונה בתפילה ובציבוריות, בגדרי שכנים ובגדרי "ואהבת לרעך כמוך". איסוף ההוראות השונות לסל אחד שייקרא "צניעות" טרם נעשה, ועד היום עניין הצניעות נגזר מן הסוגיות הלא נכונות.

אם כן גדרים ישנם, אך אין מדדים קבועים וברורים לכל סיטואציה והקשר, ממש כבכל חובה מוסרית אחרת. אמות המידה של אורך השרוולים ועובי הגרביים אין להן מקור. ההיתפסות לסנטימטרים משפילה ומביכה מכל צד שממנו מסתכלים עליה, אף על פי שלעתים הם אינם רחוקים מלשקף מהימנה את תפיסת הצניעות המקובלת והמתבקשת.

ישנם יסודות. ישנה הגדרה לדברים שהם ערווה ללא הבחנה מבחינת הזמן, המקום והתרבות. ישנה חובה לקדושה, וכן ישנן חובת ההצנעה וחובת ההגנה על הפרטיות. הניסיון לתאר באופן מדוקדק, בצבעים עזים, במידות, באורך וברוחב, בציורים ובתרשימים את הלבוש, מתוך התמקדות באישה דווקא, הוא חלק מניסיון רחב יותר לקרוא את ההלכה קריאה שטחית ומנטייה לרדד את הגוונים המרובים שלה ואת המורכבות של הדברים. הלבוש צריך להיות מכובד והוא צריך לכבד את לובשיו (שבת קיג, ב). כדי לבאר מהו לבוש מכובד צריך ללמד אדם לכבד את עצמו. כשם שלא ימכור אדם את עצמו ואת הצלחותיו בשוק, כך לא יחשוף את בשרו לעין כול. רק הכסיל חפץ בהתגלות לבו – תרתי משמע.

הגמרא במסכת עירובין מבטאת היטב את הטבעיות והאינטואיטיביות של ערך הצניעות: "אמר רבי יוחנן: אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול…" (עירובין ק, ב). התהליך המבוקש הוא פנימי ומשמעותי. הוא מחייב שימת לב לא רק לאיסור ולהסתרה, אלא גם לצורך של כל אחד ואחת בביטוי אישי; ביכולת לנצל את ההזדמנות החד פעמית שניתנה לו לחיות בעולם על מנת לממש את עצמו ואת צלם א־לוהים שבו.

הרבנית עו"ד מיכל טיקוצ'ינסקי היא ראש בית המדרש לנשים בבית מורשה בירושלים. מאמר זה הוא עיבוד מיוחד ל"שבת" של המאמר "גדולה מסך חלקיה – צניעות כעקרון יסוד" שפורסם בכתב העת אקדמות, גיליון כ"ט, שראה אור לאחרונה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' ניסן תשע"ד, 4.4.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 באפריל 2014, ב-גיליון מצורע תשע"ד - 869 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 12 תגובות.

  1. בס"ד ח' בניסן ע"ד

    הטעמים שהביאה הכותבת להלכות הצניעות, וטעמים נוספים, מפורטים בתחילת קונטרסו של הרב שלמה אבינר, 'צניף טהור', ירושלים תש"ס, עמ' 103:

    'בגד בלתי צנוע אסור משום כמה סיבות:

    א. פגיעה בכבוד ה', שמלא כל הארץ כבודו. נימוק זה שייך הן לאיש והן לאישה (שו"ע או"ח סי' ב,ב)…

    ב. הכשלת הגברים הרואים (שו"ע אה"ע סי' כא,א; משנה ברורה סי' עה, ס"ק ז; שו"ת יחוה דעת, חלק ג, סי' סז).

    [המ"ב שם, מביא בשם ה'פרי מגדים', ש'במקומות שדרך להיות מכוסה, כגון זרועותיה וכהאי כוונא שאר מקומות הגוף – אף ראיה בעלמא אסור', וראייתו כנראה, שהרי במכוין ליהנות אף במקום המגולה אסור, ובהכרח לומר שבמקום שיש לכסותו – אסורה אפילו ראיה בעלמא ללא כוונה ליהנות!].

    ג. "בחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח,ג). בגד אפנתי של גויים, בלתי צנוע ומושך תשומת לב – יש בו איסור מפני "חוקות הגויים" (רמב"ם, הלכות עבודה זרה יא,א; שו"ת מהרי"ק, שורש פח; שו"ת חתם סופר, או"ח, סוף סי' קנט; שו"ת דברי חיים, יו"ד ח"א סי' ל; שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"א סי' פא).

    ד. מידה רעה היא לנסות לעשות רושם על הזולת על ידי חיצוניותו ולהשתדל להבליט את יופיו…

    ה. מלבד החובה העצמית לאישה להתלבש בצניעות, יש איסור לגבר לומר דברי קדושה, כלומר תורה ותפילה, בפני אישה שאינה לבושה באופן צנוע, אפילו אשתו, אלא עליו לעצום את עיניו או להפנות את גופו לכיוון אחר, כל מקרה כדינו (שו"ע או"ח, סי' עה)'

    [טעם נוסף נזכר בירושלמי: 'מפני כבוד בנות ישראל, שלא יהיו מביטין בנשים' (סנהדרין פרק ב, הלכה ד), ונראה שהכוונה, שלא נעים לאישה כשגבר 'נותן את עיניו' בה].

    חומר רב בסוגיות הצניעות, מיסודותיהם בדברי חז"ל עד לשיטות הפוסקים המרכזיות – בספרו של הרב אליקים אלינסון זצ"ל, האישה והמצוות – ספר שני: הצנע לכת, ירושלים תשמ"ג. ו'תן לחכם ויחכם עוד'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • דברים על דיוקם

      תמוהים דברי הכותבת, שדוקא מאה"ע סי' כא, היא מנסה לדייק שכביכול אין על האישה חובה להתלבש בצניעות. הרי שם (בסעיף ג') משמע כדברי הפרי מגדים (שהבאתי בתגובה הקודמת, אות ב) שבמה שהגדירו חז"ל כ'ערווה' אסורה על הגבר גם ראייה בעלמא בלי כוונה ליהנות, והרי אישה מחוייבת כאיש באיסור 'לפני עוו לא תתן מכשול (כמבואר בספר החינוך, מצוה רלב). ובלאו הכי, כפי שהזכירה הכותבת עצמה , לבוש צנוע מכבד את לובשו, איש כאישה., .

    • "אליכם בנות ישראל, שכל גאולת ישראל תלויה בכם"....

      קיצור-הלכות צניעות לבנות ונשים:
      קודם כל: ידוע שכל אשה שתתלבש יותר צנוע- בעלה ומשפחתה יכבד אותה יותר ויותר…
      אם יש אורחים בבית – אשה לא תתכופף לפניהם.
      אם יש גברים בבית- אשה תזהר בספונג'ה.
      אשה לא תתלה בגדי בנות ונשים במקום שגברים יכולים לראות.
      אשה לא תסתרק ולא תסדר שערה לפני גברים ובפרט בחוץ, וכן לא תסתכל בראי.

      אשה לא תעלה על סולם בנוכחות גברים, כמו כן לא תעלה על כסא.
      אשה לא תחלק כלי אוכל לגברים כדי שלא יראו את ידיה וכו', הבעל והבנים יעשו זאת.
      אשה לא תשיר בבית, מחשש שהגברים הנמצאים בתוכו ואלה העוברים בחוץ – ישמעו.
      אשה לא תעמוד ליד עובדים בבית שהגיעו למטרת תיקונים ושיפוצים.
      אשה המתבקשת לטלפון תדבר בקיצור נמרץ.

      אשה מגיל שלוש אסור שיגע בה גבר, כמו כן אסור לה לגעת בגבר.
      אסור אפילו שתהיה נגיעה מתוך חיבה. עניין זה נחשב "ייהרג ולא יעבור".
      לגבר אסור לגעת בקרובות: גיסה, דודה, חמות, אחיינית, כלתו.
      באשר לנגיעה באחותו – עד גיל 6-7 הוא יוכל לגעת באחותו.
      כשאסורה הנגיעה היא אפילו דרך בגד ואפי' השערות אסור לגעת.
      כאשר מוסרים חפצים מיד ליד- צריך להעביר ללא נגיעה כלל.
      כאשר צופים במשותף במחשב – צריך להמצא במרחק כזה שלא תהיה נגיעה.

      הוראות איסור ייחוד (מלשון להיות יחידים, קיצור ההוראות)
      מתי אין ייחוד? לפי דברי הרמב"ם ו"השולחן ערוך" :
      כאשר נמצאים ביחד: שלוש נשים, שלושה גברים, זוג נשוי.
      לבעל מותר להתייחד עם אשתו גם בנידתה.
      לאב מותר להתייחד עם בתו
      לאם מותר להתייחד עם בנה
      לסבא מותר להתייחד עם נכדתו
      לסבתא מותר להתייחד עם נכדה.
      וכן לגבי הדורות הבאים: נינים ונינות. מותר להם לגור יחד.
      אסור לגבר להתייחד עם בתו המאומצת.
      אסור לאשה להתייחד עם בנה המאומץ. ילדים חורגים- הם כמו מאומצים.
      לאח ולאחות- מותר להתייחד לפעמים, לא בקביעות.
      גבר יכול להתייחד עם תינוקת פחות מגיל שלוש.
      אשה יכולה להתייחד עם ילד פחות מגיל תשע.
      ילד בן פחות מגיל 13 יכול להתייחד עם ילדה בת פחות מגיל 12.
      לאשה- אסור להתייחד בלילה, בעיר, עם שני גברים.
      לאשה- אסור להתייחד ביום בשדה עם שני גברים.
      לגבר- אסור להתייחד עם שתי נשים.
      לגבר – אסור להתייחד בלילה, במקום ריק ללא עוברים ושבים, עם שלוש נשים. ביום – מותר לו.
      בעל ואשתו מותר להם להתייחד עם עוד אשה.
      בעל ואשתו מותר להם להתייחד עם עוד גבר.
      אשה לא תתייחד עם גוי, גם אם הוא מלווה באשתו.

      כאשר הבעל בעיר, אין איסור ייחוד לאשה, פרט לאיסור ייחוד עם גוי.
      גבר הנמצא בחברת אמו, או אחותו, או בתו, יכול להתייחד עם אשה.
      גבר לא יתייחד עם אשה שהיא קרובתו, או גדלה עמו, אפילו בעלה בעיר.
      אשה הנמצאת בחברת אביה, או אחיה, או בנה, יכולה להתייחד עם גבר,
      אפילו כשהוא ידוע כעבריין או כסוחר בנשים.
      גבר יכול להתייחד עם אשה וחמותה, אשה ובת בעלה, אשה ובת חמותה.
      גבר יכול להתייחד עם אשה ותינוקת (היודעת מה זה ביאה, אבל אינה מוסרת עצמה) וכמו כן עם אשה ותינוק.
      אין סומכים על תינוק ותינוקת מעל גיל תשע.
      תינוק ותינוקת מתחת לגיל תשע – תלוי בשכל שלהם.

      "אליכם בנות ישראל, שכל גאולת ישראל תלויה בכם"….

    • בענין המלבושים…

      ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה: (לט, יב)

      הנה, על אף שלא שייך כלל להשיג מהותו של יוסף הצדיק, ובשכלינו הדל לא שייך כלל לדרת לעומק כוונת פעולותיו, בכל זאת שומה עלינו להתבונן במעשיו וללמד מהם ארחות חיים, שהרי התורה נצחית היא, ואם נכתבו מעשיו בתורה ודאי שיש בהם הוראה גם לדורות, וכל דור כפי בחינתו ומדרגתו יכול להפיק מהם לקחי חיים.

      וקודם שנעיין באותה נקודה שרוצים אנו להוציא מהכתוב הנזכר נביא את דברי רש"י לעיל על מאמר הכתוב (לט, ו) ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה, וז"ל: כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקב"ה אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך? אני מגרה בך את הדוב, מיד ותשא אשת אדוניו וגו' עכ"ל.

      באלו הדברים מגלה לנו רש"י הק' את הסיבה שהביא את יוסף לידי נסיונו המר, יוסף שראה בהצלחתו התחיל ליפות את עצמו, והיה בזה טענה על אותו צדיק שעשה כל זאת בשעה שאביו מיצר ודואג עליו, ולכן נענש על ידי זה, שאותה אשה ארורה התחילה להתגרות בו והוצרך להתמודד עם נסיונו הקשה.

      ועל פי הקדמה זו אפשר לומר, כי מאחר שמטרת הסלסול היה כדי להתייפו להתייפות, כמו כן אפשר ששינה גם את בגדיו, שגם על ידם יתכבד על הבריות, וכיון שזה היה הסיבה לנסיונו, לכך 'ותתפשהו בבגדו'.

      כי איתא בספרים הקדושים הקדושים כי הסטרא אחרא רודפת אחר כל אדם מישראל שיש בו ניצוצות של קדושה, וברצונה להתגרות בו כדי להפילו ולינוק על ידי זה מן הקדושה, אך כל עוד שאין היא מוצאת בו איזה פגם, אין היא יכולה להתגרות בו, ורק אחר שנמצא בו פגם אז יש לה אחיזה באותו אדם ובכך בנקל להתגרות להתגרות בו ר"ל.

      וכעין זה היה ביוסף הצדיק, כי האשה הארורה זו היתה שליחה של הסטרא אחרא, ויוסף הצדיק הרי היה אדם השלם, ולולא אותו מעשה (של הבגדים ולסלסל השערות וכו) לא היה לה מקום להתגרות בו, ורק מכוח אותו מעשה היתה לה אחיזה בו, ולכך תפסה אותו בבגדו, אך אותו צדיק הבין מיד מה הביא עליו אותה צרה, ותיכף ראה לנכון להפשיט מעליו את אותם הלבושים, וזהו שממשיך הכתוב ואומר 'ויעזוב בגדה אצלה' כי מאחר והבין שזה הוא הגורם לנסיונו מיד הסירם מעליו, ובכך זכה להינצל מצפרני הסטרא אחרא 'וינס ויצא החוצה'. כאותן הדברים רואים אנו בזוהר הק' בפרשתן (ח"א קצ:) שכשהיצר הרע חפץ לקבל שליטה על האדם מסית אותו תחילה בענין הנ"ל ע"ש.

      הרי לנו מכאן שענין הלבוש אינו ענין של מה בכך, ושנוי הלבוש הוא פתח להתגרות היצר הרע באדם, ובכדי לבאר הענין הטמון בלבוש, נביא מקודם את דברי האר"י הקדוש (שער הכוונות- דרושי ברכת השחר, ברכת מלביש ערומים) שכתב בזה"ל: 'ודע שאין טוב לאדם ללבוש שני מלבושיו ביחד, והעושה כן קשה לשכחה, וסוד הדבר הוא, כי הנה מלבוש האדם הוא מן הקדושה, ועל ידי העבירות שהאדם עושה, גורם להתלבש בקליפות, ושיתאחזו הקליפות במלבושיו, והנה המלבושים יש בהם בחינת אור המקיף מחוץ להם כנודע, כי יש אור פנימי בפנים, ונכלל בתוך הגוף, והמלבוש סובב את הגוף, ועל המלבוש הם האורות המקיפים, ועומדים מחוץ המלבושים.

      והנה לכל לבוש ולבוש, יש בחינת אור מקיף, ואין לך דבר שדוחה את הקליפות כמו אור המקיף, לפי שאין יכולת בקליפות, לינק ולהתאחז באור המקיף, לכן הוא עומד בחוץ, ואין לו פחד מן הקליפות, ונמצא כי המחבר שני מלבושיו ולובשם ביחד, אינו נותן מקום לאור המקיף ליכנס תוך שני המלבושי המלבושים יחד, ולהקיף בין כל לבוש ולבוש, ועל ידי כן אין הקליפות נדחות משם' עכ"ל.

      מתוכן אלו הדברים אתה למד ענין הלבוש מהו, רואים אנו כאן כי מלבד מה שהלבוש משמש לגוף, משמש הוא גם לנפש האדם, ולאורות הפנימיים שבו, והלבוש עצמו הוא 'אור המקיף' המגן על האדם לבל יתאחזו בו החיצונים, ולאור האמור מובן טעם הדבר שיש בכוח שינוי הלבושים פתח לסטרא אחרא להתגרות באדם, כי מאחר ועצם הלבוש אינו כדבעי ובו בעצמו יש פגם, לכן אין ביכולתו לעשות את פעולתו ולהגן מפני כוחות הטומאה, ואלו הכוחות הרי רואים הם לעיניהם כי אלו הלבושים הם מחסום לפניהם, לכן תחילת דרכם הוא לפתות את האדם לשנות מלבושיו, כי זה כל חפצם לאחוז באלו האורות הפנימיים, ויודעים הם כי רק ע"י הפגם בחומת השמירה יהיה ביכולתם לחדור בתוך תוכו של אדם ולהתגרו ולהתגרות בו.

      ולכך יזהר מאוד האדם לא לשנות ממנהגי האבות בלבושים, הן בלבוש הגברים, שלא ישנה ממה שהלכו אבותיו, והן בבגדי הנשים, שלא לשנות מצניעות, דהיינו מצניעותן של האמהות אפילו כלשהו, כי יש לאלו הבגדים יסוד גדול בקדושה, ובאמת ענין זה רואים אנו בחוש, שאדם שרוצה לעזוב את דרכי אבותיו, הדבר הראשון שהוא עושה הוא החלפת בגדיו, וכך הוא מתחיל להתדרדר ברוחניות מטה מטה. כי כאמור היא הגורמת להסרת כל האורות המקיפים מהאדם, ומאז יכולים הקליפות והמזיקין לשלוט עליו ח"ו. ויה"ר מלפני אבינו שבשמים, שכשם שזכו אבותינו במצרים לגאולתם בזכות שלא שינו את לבושם, כך יזכה אותנו השי"ת בזכות האחיזה באלו המלבושים, לגאולה השלימה במהרה בימינו בקרוב ממש אמן.

  2. תודה. מאמר חשוב מאין כמוהו.

  3. אבל מפורש בישעיה פרק ג' שאסור לאשה להתלבש בצורה מושכת ופרוצה וזה מה שגרם לחורבן כמובא שם ובגמרא ביומא ט:
    איך זה מסתדר עם מה שכתבת:
    המסקנות העולות מגדרי הערווה השונים מובאות בסימן כא באבן העזר. אין בסימן הזה רמז קל שבקלים למגבלות המוטלות על לבושה של האישה ואין בו איסור על פעילויות מסוימות של נשים. הן יכולות להתבשם, ללבוש צבעונים, לכבס את הכביסה על הנהר, ללכת בשוק ועוד ועוד. האיש אסור בהסתכלות בכל אלו אם הוא מתכוון ליהנות מהם. מי שמנסה להוכיח מן הסוגיות הללו ולגזור מהן את הלכות הצניעות הרי הוא שוגה.

    אשמח מאד לתגובה

  4. נדב שלום

    גם לדבריך, מפורש בישעיהו ג' וביומא ט: שאסור לנשים (לפחות הנשואות. אולי גם נידות) ללכת באופן פרוץ שעשוי למשוך מבטים ולגרות גברים. וזה אחד מגורמי החורבן.

    כיצד זה עולה בקנה אחד עם דבריה של הרבנית מיכל?

    הלא היא כתבה:
    המסקנות העולות מגדרי הערווה השונים מובאות בסימן כא באבן העזר. אין בסימן הזה רמז קל שבקלים למגבלות המוטלות על לבושה של האישה ואין בו איסור על פעילויות מסוימות של נשים. הן יכולות להתבשם, ללבוש צבעונים, לכבס את הכביסה על הנהר, ללכת בשוק ועוד ועוד. האיש אסור בהסתכלות בכל אלו אם הוא מתכוון ליהנות מהם. מי שמנסה להוכיח מן הסוגיות הללו ולגזור מהן את הלכות הצניעות הרי הוא שוגה.

    • לח'

      כפי שאתה רואה אין סתירה בהכרח בין הראיה שלך מישעיהו לבין דברי הרבנית טיקוצ'ינסקי שדנה במה שכתוב בשלחן ערוך. אם היא צודקת לגבי סימן כ"א, או לגבי השו"ע בכלל, אז לכל היותר אתה יכול לומר שמהפסוקים בישעיהו עולה אחרת, ונשאר לדון מה מקומם של הנהגות שנדרשו בגמרא לחיוב או לשלילה אבל לא הוזכרו בפוסקים (יש לא מעט כאלו).

      מעבר לכך מה שנראה לכאורה מפירש"י הוא שהבעיה היא בלבוש המעיד על כוונה לניאוף, ולא בחשיפת בשר דווקא. הנה אחד מפריטי הלבוש עליהם התמרמר ישעיהו היו "הרעלות", שקשורות דווקא בכיסוי יתר (השווה "וירא יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה").

      בכל הנ"ל כבר הארכתי (ואגב הרבנית טיקוצ'ינסקי כתבה מאמר תגובה נגדי – תוכל למצוא גם אותו באתר שלי) וכמובן שיש עוד הרבה מה לדון, מ"מ לענ"ד הדברים אותם אתה רואה כסתירה גלויה אינם כה חדים.

  5. לגבי רעלות שהזכרת כמה פעמים רש"י כותב בישעיהו (ג יט) שמטרת לבישתן היתה כדי שיתאווה אדם. אכן, לעיתים דווקא כיסוי מוגזם של הגוף עלול להיות חריג ומושך מבטים.
    על כל פנים הטענה שלי היא מאד פשוטה – לפי ישעיה והגמרא ביומא חובת הצניעות וכן האחריות למנוע מן הגברים הרהורי זימה מטילות מגבלות מסוימות גם על הנשים ודלא כקביעה המופיעה במאמר כי כל אשה יכולה להתבשם כרצונה וכו'. האם כוונתך לטעון שדברי הנביא והגמרא נדחים בשל השמטתם מן הרמב"ם והשו"ע?
    אגב לא ברור לי מה מסקנתך מתוך המאמר,
    יש חובה על רווקה או נשואה לכסות חלקים מן הגוף? או שזו ומידה טובה בעלמא של לפנים משורת הדין?
    ואם זו מידה טובה בעלמא אז מה אתה חושב על הפסוקים בישעיה והגמרא ביומא?
    אשמח אם תסביר את דעתך

  6. אכן כאשר הפוסקים משמיטים דברים שנאמרו בגמרא זו עובדה בעלת משקל ויש לדון בה, לא פעם מסבירים שהם תפסו את דברי הגמרא כאגדתא או אמירות מוסריות ולא כהלכה.

    לגבי יתר הדברים אין טעם שאצטט מחדש את מאמרי, את התגובות ואת תגובותי להן – הכל נמצא אצלי באתר ואתה, כמו כל אחד אחר, מוזמן לשפוט לפי דעתך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: