חירות, דרור וחופש | שלום רוזנברג

שלוש המילים המבטאות את החירות מקיפות את העולם מכל צדדיו ומשיקות למשולש יחיד־חברה־אנושות

"זמן חרותנו" המתקרב דורש מאיתנו להתעמק במושג "חירות". הרבה פעמים משתכנע אני מחכמתה של השפה, הנבונה יותר מהמשתמשים בה. איעזר בחכמת השפה כדי להבהיר מושג זה, תוך שאני חוזר ברשותכם על המסגרת שקבעתי בספרי "בעקבות הכוזרי".

שלוש מילים שונות מבטאות את המושג "חירות": חירות, דרור וחופש. יש למילים אלו, כמובן, צד משותף, אך יש לכל אחת מהן גוון משלה. "חירות" מתייחסת לאי־השעבוד של עם תחת שלטון זר. הדרור, כדברי התורה בפרשת היובל, מתייחס לחירות החברתית של האדם, לשחרור העבדים. החופש מתייחס לחירות היחיד. לא לחינם אנו מדברים על "בחירה חופשית" ולא על "בחירה דרורית". ההבחנה הסמנטית אינה מדויקת. אם תרצו, תקראו להבחנה הזאת "דרש" ולא יותר. ולמרות זאת ההבחנה אומרת לנו משהו.

שלושת המושגים האלה מביאים אותנו אל שלושה תחומים של חיינו. כדי לרדת למלוא משמעות הדברים ארשה לעצמי להציג בפניכם לוח שיחבר את השלשה הזאת עם השלשה הידועה של רבן שמעון בן גמליאל:

היחיד אמת חופש
החברה – העם דין דרור
האנושות שלום חירות

מכלול התנגשויות

שוב מצאנו כאן מכלול של אידיאלים או ערכים, העלולים להתנגש זה בזה. ואכן, כפי שנראה שני הטורים מתנגשים. ברור הוא למשל שעם נורמלי מחפש שלום, אך לא על מחיר חירותו. באימפריה הרומאית שלט, כך נאמר, ה־pax romana, השלום הרומאי, על חשבון חירות העמים שהיו משועבדים לה. כאן נעוצה הייתה הטרגדיה של אבותינו.

גם בשורה השנייה מתעוררת התנגשות מקבילה. אם תרצו היא התבטאה במאה העשרים במסך הברזל, כשמצדו האחד, במערב, שלט אידיאל החופש החברתי, כולל הכלכלה החופשית, ובצדו השני, במזרח, שלטו סיסמאות שחיפשו את הדין, את הצדק החברתי. כמובן שאנו מדברים על דגמים וירטואליים, שהרי בעולם הריאלי במזרח שרר משטר איום של דיכוי ושעבוד כשבמערב החופש התבטא לפעמים בהיתר למות ברעב ברחוב כשאף אחד לא מפריע.

ועתה להתנגשות השלישית, בין אמת לבין חופש – אחד הקונפליקטים העיקריים המעסיקים אותנו בעידן הפוסט־מודרני. מצאנו בהגות היהודית פירושים שונים למושג “צלם א־לוהים“. פירוש אחד מהם (של המהר“ל ושל בעל ה“משך חכמה“ למשל) מלמד אותנו שהאדם הוא יצור חופשי, שלא משועבד לטבע כבעלי החיים ולא לאידיאלים כמלאכים. אלא שזהו צד אחד של המשוואה. בחופש לא די. היהדות הדגישה את קיומה של האמת, ומתוך כך את דרישותיה, המהוות מגבלות לחופש. האמת מביאה בעקבותיה מחויבויות. מסקנת הפוסט־מודרניזם – אין אמת.

אנסה להסביר בעיה זאת בעזרת מטפורה. כל אחד מאיתנו הוא קברניט של אונייה. הוא עצמו האונייה. כל אדם הוא קברניט של עצמו, “כַּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח, בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח“. זאת בעזרת שכלו, רצונו, רגשותיו וכל עולמו הפנימי. האונייה שטה בים סוער, ים החיים, ואנו צריכים להביא אותה לחוף מבטחים. לשם כך אנו מחפשים מפות. ההגה שביד הקברניט מאפשר את החופש, המפות הן האמת. אנו יכולים להטביע את האונייה שלנו בים, או להביא את נושאיה ליבשה. אנו מסוגלים להעלות את האונייה על שרטון בשוגג או במזיד. עד כאן האמת. אלא שאנו מאמינים שיש מפות של תרי“ג נתיבי הים. איך כתב אפלטון בספר המדינה כשהתייחס למחפשים את השלטון, השואפים לתפוס את מקומו של הקברניט:

ואילו בדבר הקברניט האמיתי אינם מבינים אף זאת: שחייב הוא לתת דעתו על תקופות השנה ושעות היום, על שמיים וכוכבים ורוחות וכל מה ששייך לאותה אמנות – אם עתיד הוא להיות לאמִתו של הדבר איש הראוי לשלוט באונייה (ספר ו‘, עמ‘ 384).

נשארו מפות

נראה לי שלא אטעה אם אטען בפשטות שבעקבות החיפוש אחר חופש מוחלט כופר הפוסט־מודרניזם בקיומה של אמת. הדוגמה הבולטת ביותר לכפירה זאת נמצאת, לדעתי, בספרו של מישל פוקו "תולדות השיגעון בעידן התבונה".

אולי אני טועה, אך נראה לי שהדבר יובן טוב יותר אם נשווה לשם הניגוד את השיגעון עם תופעה אחר, למשל ההומוסקסואליות. שלומי אמוני המסורת נאבקים בהומוסקסואליות כתופעה המנוגדת לטבע האנושי – אף אם אין מושג "טבע" זה ברור די צורכו. חושבים הם שהיא מנוגדת לעצמיותו הפסיכולוגית של האדם, למרקם החברתי שבתוכו האדם חי וכדומה. והנה פוקו, הנלחם על כבודה של ההומוסקסואליות, הולך בצדק עד הקצה. לא רק פסילת ההומוסקסואליות מבטאת את מוגבלותה של הפרספקטיבה שלפיה האדם "הנורמטיבי" או "הנורמלי" שופט. גם כשפסיכיאטר מאשפז חולה־נפש בבית חולים שופט הוא את החולה מהפרספקטיבה המעוותת שלו. אין מהות כמו "מחלת נפש". המושגים הללו לא נולדו בטבע, והם תוצאה של הבניה חברתית. הם נוצרו בגלל אינטרסים, בייחוד בעקבות הרצון לשלוט, חיפוש הגמוניה וכדומה.

עבור הפוסט־מודרניזם אי האפשרות של החולה – אונייה שעלתה על שרטון – לראות את המציאות כפי שהיא, בפרנויה למשל, איננה חולי אלא אופציה. ואני חשבתי, ועדיין חושב, שמחלות אלו אינן תוצאה של הגדרות שהאדם קובע. כשלעצמי, המפגש עם חולים במחלת נפש גורם לי צער וכאב עמוקים. כן, כאן נשארו מפות. ואולי לא רק פה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' ניסן תשע"ד, 4.4.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 באפריל 2014, ב-גיליון מצורע תשע"ד - 869, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: