בלש מהסוג הישן | חבצלת פרבר

ספרי בלשים נטו להיות מאצ'ואיסטיים ושוביניסטיים עד שהחלו נשים לכתוב אותם. קריאה רעננה של בלש ותיק מתאפשרת כשמתייחסים אליו כאל רומן חברתי
4290434-8860האישה באגם
ריימונד צ'נדלר
מאנגלית: אסף שור
כתר, 2014, 280 עמ'

ספר של ריימונד צ'נדלר? הבלש העתיק הזה? הרי ספרים שלו כבר הופיעו ואזלו לפני עשרות שנים. כך הגבתי כשראיתי צ'נדלר מתורגם חדש על מדפי הספרים. מה פתאום לתרגם אותו שוב? ובכל זאת החלטתי לנסות. קראתי ונלכדתי.

עזבו את האישה הטבועה באגם. זה לא משנה. אפילו לא שתי נשים באותו אגם. לספרו של צ'נדלר, כפי שעיניים בנות ימינו קוראות אותו כעת, שבעים שנה לאחר שיצא לאור לראשונה, יש "בטנה" ספרותית אחרת לגמרי. משהו שמאפשר קריאה שונה וחדשה לחלוטין. כזאת שמשאירה את הבלש בן השבעים רענן ומעניין גם עבור קורא בן זמננו.

לכן, אפשר לזנוח את עלילת הרצח ולקרוא את הספר הזה כמו שקוראים רומן. קראו את השפה, התבוננו בדמויות, בנופים, במקומות, במוסכמות החברתיות, בנורמות ובנורמות־שמתחת־לנורמות ובביקורת עליהן.

בעיר ביי־סיטי מסתובב פיליפ מרלו, הבלש הפרטי של צ'נדלר, ומחפש תשובות לכמה שאלות מטרידות. בעיקר כששוטרים עוצרים אותו ומכים אותו. כמו ביי־סיטי הבדיונית בספר הזה, היו עוד עיירות וערים רבות באותו זמן באמריקה. וכמוה, אם לא ניזהר, יכולות להיות ערים ועיירות גם במדינה קטנה בת ימינו במזרח התיכון. כי יש נורמות של התנהגות משטרתית ויש גם נורמות שכפופות לקריצות־עין בין בעלי הכסף והכוח לבין הממונים על אכיפת החוק והסדר. כש"מבחן דוקטור אלמור" – רופא המחמד של העשירים ובעלי הכוח והכסף – גובר על "מבחן ג'ורג' טאלי" – הוא ה"בוזגלו" המקומי, בלש קטן בגיל העמידה, בעל קול שקט והבעה מודאגת, שעלול לחשוף את הלכלוך שמאחורי החזות הנוצצת של הקליניקה של אלמור ושל האחראים על השוטרים המכים.

אבל זאת רק פינה אחת של מציאות חברתית שנגלית לעינינו כשאנחנו מניחים לרגע בצד את העיסוק הבלשי בנשים שנעלמו, ומתפנים לקרוא את הספר על כל צדדיו, במבט על־זמני. עוד נגלה כי בין הביקורות החברתיות של צ'נדלר – המובאות מפיו ובסגנונו הנשכני של גיבור הספר, הבלש פיליפ מרלו – מפוזר גם הרבה הומור, גם הוא דקיק ומושחז.

ביקורת חברתית בסגנון נשכני. פיליפ מרלו איור: Warner Bros Art

ביקורת חברתית בסגנון נשכני. פיליפ מרלו איור: Warner Bros Art

ספרות מהוגנת

ריימונד צ'נדלר רצה להיות סופר של "ספרים רציניים", ורק מציאות חייו והצורך המתמיד בכסף דחקו אותו להתפרנס מכתיבת "ספרות לא רצינית", ספרות שאיננה־ספרות, במונחי אותם ימים, ספרות בלשית. מכיוון שכך, הוא כתב ברצינות נובלות, סיפורים קצרים ורומנים שבמסווה של "בלשים" עוסקים בביקורת חברתית ופוליטית על החברה העירונית האמריקנית באותו זמן.

סיפוריו של צ'נדלר מצטרפים בכך לשורה ארוכה של ספרי בלשים פרי עטם של סופרים ילידי העשורים הראשונים של המאה העשרים, שבזכות איכותם הספרותית יש מקום לשנות את יחסנו אליהם ולבחון אותם בדרך שבה אנחנו בוחנים ספרות קנונית.

נזכיר שבשנות החמישים, כשספריו של צ'נדלר במקור או בתרגום לעברית הגיעו לשוק הישראלי, הם היו חלק מספרות בלשים עשירה ומשגשגת. יחד איתו אפשר למנות עוד שורה של שמות מפורסמים: אגתה כריסטי וארקול פוארו, ז'ורז' סימנון והמפקח מֵגרֶה; ארל סטנלי גארדנר – יוצרן של הדמויות הבלתי־נשכחות של הבלש פרי מייסון ומזכירתו הנאמנה דלה סטריט, שגם זכו לגרסה טלוויזיונית; אֶלרי קווין – הבלש, יציר עטם של שלושה סופרים לחוד וביחד, שסדרת התסכיתים מעלילותיו ("הרפתקאותיו של אלרי קווין") הייתה פופולרית בין מאזיני הרדיו בשנות החמישים־שישים; ורקס סטאוט עם נירו וולף שלו, הבלש השמן שמגדל סחלבים ואינו יוצא מהבית, ועוזרו ארצ'י גודווין, שמשמש "כליא הברק" שסופג את כל המכות במקומו – אשר סדרת הטלוויזיה שלהם זכתה להצלחה עצומה בראשית ימי הטלוויזיה אצלנו.
למרות הפופולריות של ספרי הבלשים, העיב עליהם זמן רב צל כבד: כבר בשנות השישים, כשהחוברות הדקיקות בסדרת "ספרי מסתורין" של הוצאת מ. מזרחי, עם צללית הבלש במגבעת על העטיפה, הופיעו אצלנו, ועוד יותר בשנות השבעים ואילך, כשהוצאות ספרים שונות פרסמו את ספרי הבלשים האחרים כספרים מן המניין, בלט בהם מאפיין אחד מטריד שדחה רבים מקהל הקוראים ובייחוד הקוראות: המאצ'ואיזם, השוביניזם הגברי הבוטה והדוחה שאפיין את רובם המכריע. מאפיין זה בלט גם בסרטים ובסדרות הטלוויזיה שנעשו על פי הספרים, ושכולם היו במובן מסוים גרסאות בלשיות של הארכי־שוביניסט אַרצ'י בָּנקֵר הזכור לרע ושל אשתו אדית הכנועה, המתרפסת בפני הזכר המתעלל.

מאחר שנשים קוראות מהוות קהל יעד וגורם חשוב בקביעת אמות המידה שלפיהן מוגדרת ספרות יפה, דחייה זו הותירה את הספרות הבלשית כספרות נישה שולית, ומנעה ממנה להיחשב לספרות תקנית שראויה להתפרסם ולהיקרא בחברה מהוגנת. רק כשהופיעו הכותבות האנגליות הגדולות, רות רנדל ופ"ד ג'יימס, ואחר כך סופרת הבלשים הישראלית הבלתי נשכחת בתיה גור – פרצה הסוגה הבלשית את מחסום המגדר מבחינת אפיון הדמויות, היחסים הבין־אישיים ומעמד האישה. בעקבות זאת נפרץ גם מחסום המוניטין וההתייחסות אל ספרי הבלשים.

ארכי־שוביניסט. ארצ'י בנקר, מתוך "הכל נשאר במשפחה"

ארכי־שוביניסט. ארצ'י בנקר, מתוך "הכל נשאר במשפחה"

ביקורת חברתית

השינוי הזה במעמד ספרות הבלשים, ופרספקטיבת הזמן שעבר מאז שפורסם לראשונה, מאפשרים לנו לקרוא היום קריאה שונה לגמרי גם את "האישה באגם": לעצום חצי עין מול השוביניזם הגברי (המעצבן עדיין), ולגלות את הערכים הספרותיים והחברתיים המצויים בספר. וכאן, בניגוד לשמרנות הכפרית הפרובינציאלית שמאפיינת את ספריה של אגתה כריסטי, צ'נדלר מפתיע במשב הרוח הרענן, החתרני כמעט, שפורץ מבין דפיו.

כך, למשל, לא היינו מצפים מספר בלשים משנות הארבעים לכלול את האמירה הבאה: "ביי סיטי הייתה עיר נחמדה מאוד. אנשים התגוררו בה וככה הם חשבו. אם הייתי מתגורר בה בעצמי, ודאי הייתי חושב כך גם אני. הייתי רואה את המפרץ הכחול והיפה… את הרחובות השקטים ובהם בתים ישנים נחים בצל עצים זקנים… הכרתי בחורה שגרה ברחוב ה־25. זה היה רחוב נחמד. היא הייתה בחורה נחמדה. היא אהבה את ביי סיטי. היא לא הייתה חושבת על משכנות העוני של המקסיקנים והכושים באזור המוזנח שמדרום לפסי הרכבת… לא על מאורות המריחואנה… על הכייסים, הנוכלים, השיכורים, הסרסורים בטיילת…". בכמה משפטים, רגישים חברתית, מתוארת עיר אמריקנית קטנה – על שני פניה, היפה והמכוער.

או התיאור של גברת גרייסון, שיש בו לא מעט ביקורת סמויה על התפקיד המשני, השותק, שמוקצה לאישה האמריקנית: "היא ישבה ותיקנה גרביים, קרסוליה העבים משוכלים, רגליה מגיעות אך בקושי אל הרצפה ובחיקה סל נצרים לצורכי תפירה…". הבעל הוא שדיבר עם הבלש, והאישה לכל היותר "נדה בראשה" או "השפילה ראש וגלגלה זוג נוסף של גרביים". אבל דווקא ברגע המכריע, מילה אחת שלה כיוונה את מרלו לכיוון הנכון: "גברת גרייסון אמרה: סמים… וכאילו המילה האחת הזאת נתנה לו אור ירוק…".

"האישה באגם" הוא ספר בלשים מהסוג הישן. בעל מבנה ליניארי, לא מתוחכם, לא רב־עלילות ומרובה רבדים מקבילים, כמו ספרות הפשע והבלשים של ימינו. אין בו הרבה אתגר אינטלקטואלי. זהו סתם סיפור טוב שמספק תמונה שכבר שכחנו על אמריקה ההיא והעולם של פעם, עם תאי טלפון ציבורי ומברקים שנשלחים בדואר. ספר שתורגם היטב בידו האמונה של אסף שור, קריא ומשעשע. ספר שאורג ולבסוף מפענח חידת־שרשרת אחת על אודות סדרה של מקרי מוות ורצח, ושבמרכזו בלש אחד שמעיד על עצמו ש"אין שום סיבה להתרגש. זה רק מרלו שמצא גופה. הוא כבר משופשף בזה לא רע. אורח לרגע רואה כל פגר, ככה אומרים עליו… בחור נחמד בדרכו המטופשת. חזרתי אל הצומת, נכנסתי למכונית ונסעתי משם…".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אדר ב' תשע"ד, 28.3.2014

פורסמה ב-28 במרץ 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון תזריע תשע"ד - 868, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: