הפגנת החרדים והבחירות לרבנות | מיכאל אברהם

המאבק האמיתי בין המגזרים אינו נע על הציר הציוני מול הלא ציוני, אלא על ציר הליברליזם והמודרניות מול השמרנות, ובעצם סביב שאלת היחס להלכה ולתורה בכלל

הציבור החרדי השכיל להתאחד אל מול האיום בהפסד הרבנות הראשית… לעומת זאת, לציבור הדתי־לאומי שהציג פילוג ומריבה – לא נשאר ביד דבר (כותרת היומן, "מקור ראשון", 26.7.2013).

אפתח בשלוש הקדמות, מפני שזה לא מאמר סטנדרטי, בוודאי לא במוסף נכבד זה. ראשית, אמנם חלק נכבד מהדברים שיובאו כאן נוגעים לפוליטיקה עכשווית לא עלינו, אבל מטרת המאמר היא הסבת תשומת הלב לנקודה בעלת משמעות ערכית ורוחנית חשובה מאוד. נא לקרוא את הדברים בהקשר זה. שנית, דבריי על תפיסתם של הרבנים השונים לא נובעים מהיכרות אישית עמם, ולכן ייתכנו טעויות. ושלישית, חלק מהדברים יהיו פולמוסיים וחריפים למדיי, אבל ביסודם הם לא נכתבים כביקורת על עמדה כלשהי (אף שישנה כאן ביקורת והיא ממש לא מוסתרת), אלא כניסיון להבהיר נקודה חשובה שכנראה נסתרת מעיני רבים מאיתנו.

כפיות טובה כלפי התחשבות וסובלנות בלתי נתפסות של הציבור הכללי. הפגנת החרדים בירושלים  צילום: פלאש 90

כפיות טובה כלפי התחשבות וסובלנות בלתי נתפסות של הציבור הכללי. הפגנת החרדים בירושלים
צילום: פלאש 90

נורמות כפרמטר הלכתי

בעקבות הפגנת ההמונים נגד הגיוס השבוע, עלו בי שוב הרהורים שליוו אותי בעת מירוץ הבחירות לרבנות הראשית. איני אומר שההפגנה היא נגזרת מתבקשת של תוצאות הבחירות האחרונות לרבנות, או של כישלון הציונות הדתית בבחירות הללו. ברצוני לומר כאן משהו שונה לחלוטין: ישנו אספקט באירועי ההפגנה הזאת שמשקף את הטעות היסודית בהבנת מה שקרה בבחירות ההן.

מאיר עיניים יהיה לפתוח במשפטי הסיכום הטיפוסיים כל כך לבחירות ההן, כגון אלו שמובאים כאן בראש העמוד. אין כמותם כדי לבטא את עומק הקיבעון שבו כולנו שרויים, הן בבחירות ההן והן בחיינו ובשיח שלנו בכלל. השיח הציבורי בעקבות הבחירות לרבנות הראשית, בין אצל אלו ששמחים מהתוצאה ובין אצל אלו שמבכים אותה, מבטא קונצנזוס כאילו היה כאן כישלון של הציונות־הדתית כנגד החרדיות. המאבק לכל אורכו הוצג כמאבק על ציונותה של הרבנות הראשית.

בנוסף לכך, התפיסה הרווחת היא שהכישלון הזה הוא תוצאה של הפיצול בין מועמדיה של הציונות־הדתית מול האחדות החרדית. שתי הטענות הללו שגויות. למיטב שיפוטי הן גם מבטאות חוסר הבנה עמוק מאוד בקריאת המפה. זוהי שגיאה שמלווה אותנו בהרבה מאוד הקשרים נוספים, ולא מאפשרת לנו להבין מי כאן באמת נגד מי ברובד הרוחני. דומני שרוב הציבור, כולל חלק מאלו שהשתתפו במאבק ובפולמוס סביבו, לא באמת מבינים על מה באמת הוא התנהל ומתנהל.

אקדים ואומר שבעצם לא היו מועמדים ממש חרדיים בבחירות הללו (כמו גם בקודמותיהן). החברה החרדית שוללת את הרבנות הראשית, ולא משתתפת בבחירות אליה באופן ישיר (כלומר, לא מציבה מועמדים משלה, אף שהיא כמובן מנסה להשפיע בצורות שונות). לדוגמה, שלושת המועמדים האשכנזים שעמדו לבחירה הם רבנים ציוניים בכל מובן מעשי שאני מצליח לחשוב עליו. ככל הידוע לי כולם אומרים הלל ביום העצמאות (הביטוי האולטימטיבי לציונות בחברה הדתית), כולם שותפים לבניין המדינה והחברה ורוצים בהצלחתן, כולם נמצאים בקשר טוב עם שכבות רחבות בציבור מכל הגוונים, ודומני שהפעם כולם גם היו אנשים טובים וראויים. הוא הדין למועמדים הספרדים.

אם כן, בניגוד למה שמלעיטים אותנו כל הזמן, הציר החרדי־ציוני אינו רלוונטי לבחירות ההן, וכפי שאטען בהמשך בעצם כבר כמעט אינו רלוונטי לחיינו בכלל. אז מה כן? על מה התנהל המאבק? לתלות את הכול באינטרס אישי, ברצון של כל מועמד להיבחר, זה קל מדי ולא מדויק. ישנו הבדל אחד, ולהערכתי סביבו התנהל עיקר המאבק: שאלת הליברליזם והמודרניות מול השמרנות, ובעצם שאלת היחס להלכה ולתורה בכלל.

ביטוי מובהק שלו הוא הוויכוח עד כמה ניתן וראוי לעשות שינוי בדרך התנהלותם של הרבנות ושל בתי הדין הרבניים, ועד כמה הנורמות והסביבה החברתית העכשווית הן פרמטר שראוי להתחשב בו בעת שבאים לפסוק הלכה. האם נוקטים דרכים שכיניתי כאן פעם "פסיקה מסדר ראשון" או רק עוסקים בפסיקה מסדר שני (הסתמכות על תקדימים, תוך מוכנות מעטה להתחשב בשינויים במציאות). מעמד האישה והגוי, היחס לספרות ואמנות וכו' הם ביטויים נוספים של שאלת השמרנות שעליה אני מדבר כאן.

נמצאים באותו צד

כשמבינים שהמאבק על הרבנות הראשית התנהל על הציר הזה, ולא על הציר הציוני־חרדי (כלומר היחס למדינה), מיד רואים שמשני צדי המתרס לא עומדים חרדים מול ציונים־דתיים. יש רבנים ציוניים שהם שמרנים בגישתם ההלכתית ולחלוטין לא ליברליים. אנחנו שומעים לא מעט פסקי הלכה של רבנים ציוניים לגבי מקומה של האישה, או מעמדו של הגוי (ביניהם המועמד לרב הראשי הספרדי שקרא לא להשכיר דירות לגויים), ומאידך יש גם רבנים חרדים שנוטים יותר לליברליות ומוכנים לבצע שינויים. אך זה לא רלוונטי, שכן כאמור החרדים לא באמת נמצאים על המגרש הזה.

במובן הזה, הרב דוד לאו (המועמד ה"חרדי") והרב יעקב שפירא (ראש ישיבת "מרכז הרב") נמצאים באותו צד. דומני ששניהם מחויבים במידה רבה להנהגה הרבנית החרדית, שניהם לא דוגלים בליברליות וגמישות הלכתית, ועד כמה שאני יודע שניהם פוסקים מטיפוס של סדר שני ולא ראשון. לעומתם עומד הרב דוד סתיו, שלטעמי אינו מהפכן גדול (כך הוא גם מתאר את עצמו), אבל נראה שהוא בכל זאת מוכן לשקול התאמות מתבקשות לפחות של נהלים וסטנדרטים ואולי גם של הלכות שונות למציאות ימינו, ודומני שלפעמים גם בניגוד לעמדתם של הפוסקים והרבנים השמרניים. לא סוד הוא שהיו התארגנויות של רבנים ציוניים שמטרתן הייתה למנוע את בחירתו של הרב סתיו לתפקיד.

כפיות הטובה החרדית

הבה נעביר כעת את המבט להפגנה האחרונה. לא אוכל כאן להכביר מילים, אבל כל בר דעת מבין שההפגנה הזאת מבטאת שחיתות מוסרית, חוסר הכרת טובה, מניפולטיביות צינית ועוד מגרעות רבות שלא אפרוט אותן כאן. אבל מה שחשוב לי כאן אינו הגינוי המוסרי והתורני של ההפגנה הזאת, אלא תיאורה כביטוי מזוקק לגישה החרדית (במירעה).

ההפגנה התעוררה עקב הדרישה להטיל סנקציות פליליות על המשתמטים מגיוס. כעת צא וחשוב, אם באמת מסכימים לעצם הטלת המכסות אבל מתנגדים להטלת סנקציות על מי שחורג מהן, מה משמעות הדבר? שבעצם המכסות הללו יהיו אות מתה. שיהיה כאן אי שוויון מחפיר בפני החוק, שלפיו לובשי מעילים שחורים יהיו רשאים לעבור על החוק בלי להיענש, רק מעצם היותם לבושי שחור. החוק יקבע מכסת גיוס, אבל זו מכסה שלא מיועדת ליישום. חשוב להבין שזוהי הדרישה המוצהרת העיקרית של ההפגנה הזאת (סליחה, עצרת התפילה ומעמד קידוש השם הללו). ישנה הסכמה חרדית לכך שיחוקק חוק ושייקבעו מכסות, ובלבד שהחוק יהיה אות מתה. זו מהות הדרישה החרדית בהפגנה הזאת.

המכסה של 1,800 לומדים מתוך שנתון של 7,000, יעד החוק בנוסחו הנוכחי, היא מכסה יפה ומכובדת לכל הדעות (לצורך הרוגע הנפשי אעזוב כאן את המונח האבסורדי "עילויים"). אין מספר כזה של לומדים חרדים בכל שנתון שמתעתדים לצמוח בתורה לאורך שנים, ואני אומר זאת מהיכרות לא רעה עם עולם התורה החרדי (הייתי שם). אבל הוויכוח כאמור לא מתנהל על המכסה, אלא על הסנקציות. אז אם זו מכסה ראויה ומוסכמת, כיצד ניתן לדרוש שלא יוטלו סנקציות על מי שעובר על החוק ולא מתגייס? האם יש כאן כוונה כנה להגיע להסכמה? ודאי שלא. זוהי זריית חול בעיניים, שמאפיינת מיעוט שחש נרדף ולכן מרשה לעצמו לנקוט דרכי רמייה כאלה.

הרטוריקה החרדית מכריזה בראש חוצות שזוהי שעת שמד וייהרג ואל יעבור, רדיפת עולם התורה על ידי בנט ולפיד הרשעים. בנט הוא המן הרשע, כידוע. כפי שאומר אמנון לוי בפתיחת ספרו על החרדים, בשיח החרדי אין אירוע שהוא לא שואה. מה שלא שואה פשוט לא קורה. כל דבר שקורה הוא גזרת שמד על עולם התורה המחייבת קריעת בגדים וזעקות מסירות נפש היסטריות. ועדיין, השיח המזעזע הזה אומר דרשני.

כפיות הטובה כלפי התחשבות וסובלנות בלתי נתפסות של הציבור הכללי כלפי העולם החרדי המשתמט מנשיאה בנטל לאורך שנים רבות היא מאפיין חרדי מובהק. הציבור החרדי נישא על כספי הציבור הרחב, מסתייע ברפואה, בביטחון, בסיוע חברתי ופסיכולוגי, ונהנה מסבסוד של השכלה ורכישת מקצוע (בדרך כלל מחולטרים מאוד). השירות שכבר נעשה כמעט לא מביא תועלת, עולה המון כסף ודורש התאמות לא פשוטות בצבא. תמורת כל זאת ועוד החרדים מעניקים לחברה בישראל הכרת טובה בצורת חרפות, גידופים וכינויי גנאי.

נעבעך תינוקות שנשבו

ועוד לא הזכרתי שהמניע הטהור הזה מצדיק גם שחובבי התורה ושוחריה בטהרה ידרשו להאריך את משך השירות של בחורי ישיבות ההסדר על חשבון לימוד התורה שלהם (שוויון בנטל, כבר אמרנו?). הכול למען האדרת התורה כמובן. ועוד לא הזכרתי את הכתבה, אחת מיני רבות, באתר "בחדרי חרדים" על דברי הרבי מוויז'ניץ, וזו לשונו הזהב:

שמעתי לאחרונה שקמה מפלגה שקוראים לעצמם "הבית היהודי", אני לא יודע למה הם בחרו בשם זה אם כל מטרתם זה נגד היהודים, זהו בית שאינו יהודי. רחמנא ליצלן הם נלחמים בכל דבר שבקדושה, בתורה, בשבת, ובכל דבר, הם נעבעך תינוקות שנשבו ברמה הקשה ביותר.

ומיד אחר כך הוא מוסיף את מילות הפז הבאות:

צריך לדעת שכל האנשים שמכורח הנסיבות מנסים לדבר איתם בפה רך ולוותר קצת פה וקצת שם אנחנו אומרים להם ברורות שום דבר. אבי ה"ישועות משה" זצ"ל היה אומר שפשרות יש רק בדיני ממונות ולא בעיקרי הדת, לא יכרע ולא ישתחווה.

ממש בעל "אוהב ישראל" מאפטא. כתבה שמופיעה ממש שורה אחת מתחת לזו הקודמת באותו אתר מעוטרת בכותרת הבאה שמתייחסת לרב שי פירון: "מחנך לשנאה: 'ישראל פחות יהודית בגלל החרדים'". נו, לפחות מצאנו מי מחנך כאן לשנאה. אבל אל חשש, לא נראה שמישהו שם במערכת האתר אפילו מצמץ למראה האבסורד הזה (שוב, אחד מרבים מאוד). ואני לא מזכיר כאן את הכותרת שהסבירה שרב ציוני דתי פלוני "פורש מן הציבור" (כך!) כי הוא קרא שלא להשתתף בהפגנה.

אבל מטרתי בכל זה אינה להסביר את דעתי על ההפגנה הזאת ועל כל מה שסובב אותה. מטרתי נוגעת ישירות לנושא שלנו. חשוב להבין שההתלהמות הזאת והגישה שמונחת בבסיסה הן ביטוי לגישה חרדית מובהקת. לאו דווקא חרדיות של התנגדות למדינה, אלא חרדיות במובן של יחס מעוות לתורה. חרדיות במובן של פומפוזיות והיסטריה כצורת השיח היחידה. גישה חרדית במובן של חוסר הקשבה מוחלט לאחר. זוהי חרדיות במובן של חוסר התחשבות מוחלט בחברה הכללית, של ראיית עצמם בלבד ואפס זולתם, חרדיות במובן של הקרבת הכלל החרדי שסובל מכל כך הרבה חולאים למען מעטים שיכולים לצמוח לאורך שנים בלימוד תורה. זוהי בעצם תמצית גישתה של הליבה החרדית, לטוב ובעיקר למוטב. אפשר להתווכח על כל זה, אבל אין ספק שזוהי גישה חרדית מובהקת.

המודרנה נמצאת במיעוט קטן בתוך הממסד הרבני. הפגנת החרדים בירושלים צילום: פלאש 90

המודרנה נמצאת במיעוט קטן בתוך הממסד הרבני. הפגנת החרדים בירושלים
צילום: פלאש 90

רבנים ציונים בהפגנה

למה חשוב לי לתאר את הממד החרדי בהתנהלות הזאת? שכן למרבה ההפתעה אני קורא בעיתונות שרבנים ציונים דתיים קראו להצטרף להפגנה הזאת, ואף עשו זאת בפועל. בין הקוראים הופיעו גם הרב יעקב שפירא והרב שמואל אליהו, שניהם כזכור מועמדים מטעם הציונות הדתית לרבנות הראשית.

מה מחפשים מועמדי הציונות הדתית ותלמידיהם בהפגנה שכולה חרדיות צחורה? מה משותף לרבנים אלו ולמפגינים, שביניהם היה הרב דוד לאו? אני רוצה לקוות שהרבנים הללו (כמו גם הרב לאו) לא הצטרפו לביטויי השנאה ולהתלהמות, וגם לא לעיוותים הבוטים האחרים, אבל עובדה היא שהם מצאו את עצמם שייכים למסגרת החרדית למהדרין הזאת. להזכירנו, אלו הרבנים שהציונות הדתית אבלה על כך שהם לא נבחרו לכהן כרבנים ראשיים מטעמה. דומני שהתופעה הזאת מחדדת מאוד את גישתם החרדית (לא בהכרח במובן האנטי ציוני אלא במובן השמרני), ובפרט את היחס שלהם למבנה של מדינה, חברה ותורה.

כעת אני שואל, האם לא זה בעצם מה שצריך להגדיר את הפרמטרים הרלוונטיים למי שמכהן כרב ראשי מטעם הציונות הדתית? האם כל זה לא יותר חשוב מקריאת הלל ביום העצמאות? הרי כבר במבט פשוט ניתן להיווכח שאין בינם לבין עמיתיהם החרדים אלא כמה פרקי תהילים פעם אחת בשנה (בה' באייר). הא ותו לא. למרבה האירוניה, למעשה אפילו ההבדל הזה לא באמת קיים. כאמור, הרב דוד לאו, המועמד ה"חרדי", גם הוא כנראה אומר הלל ביום העצמאות (אם כי זה לא באמת חשוב), ואם כן גם הוא ציוני לענייננו (לגבי עמדתו של הרב יצחק יוסף איני יודע, אם כי אביו ז"ל כנראה אמר הלל, לפחות בתקופות מסוימות).

אז מה בדיוק היה אמור להיות ההבדל בין גישתם של הרב יעקב שפירא והרב שמואל אליהו לבין גישתם של הרב יצחק יוסף והרב דוד לאו אם היו מכהנים בראש הרבנות הראשית? האם מישהו יכול להצביע על משהו שייעשה שם אחרת אם יהיו שם הרב שפירא או הרב אליהו? להערכתי התשובה ברורה: כמעט כלום. בשולי הדברים אוסיף שדומני כי הרב דוד לאו מוכיח מאז שנבחר התנהלות טובה, עם מגמה לשיפור התנהלותה של הרבנות. בוודאי לא פחות ממה שהיה צפוי מכל מועמד ציוני אחר. אני לא ממש מצליח להבחין בעיניי הכהות בהבדל מהותי בינו לבין הרבנים ה"ציוניים" שהתמודדו מולו.

חשוב לי להבהיר שאינני בא כאן לבקר את הרבנים הללו על גישותיהם ההלכתיות, ואפילו לא על החלטתם לשתף פעולה עם הפגנת החרדים (כאמור אני מאמין שהם לא היו שותפים לממדיה המעוותים). גישתם לגיטימית (אף שאיני מסכים לה), אבל חשוב מאוד לפקוח את העיניים לזרמי העומק. הגיע הזמן שכולנו נבין את הציר הרלוונטי שסביבו צריך להתנהל הדיון. זה בהחלט לא הציר החרדי־ציוני, אלא הציר החרדי־ליברלי־מודרני.

שלוש קבוצות

משמעות הניתוח הזה היא שבשדה שלנו ובצידיו עומדות שלוש קבוצות, ולא שתיים: חרדים לסוגיהם, ציונים־דתיים שמרנים (שמכונים לפעמים חרד"לים, חרדים לאומיים), ומודרניים. קו פרשת המים הרלוונטי ברוב ככל הסוגיות שעל הפרק כיום (למעט השאלה הלא חשובה של הלל ביום העצמאות) עובר לא בין ציונים לבין חרדים אלא בין שמרנים לבין מודרניים. כך הדבר לא רק בבחירות לרבנות הראשית אלא ברוב ככל הוויכוחים הציבוריים האחרים.

והנה, בבחירות לרבנות הראשית המודרנה (ולא הציונות) נחלה הפסד צורב, אבל הוא בהחלט לא תוצאה של פיצול או של קוניונקטורה כזו או אחרת. זו תוצאה של המצב האמיתי בשטח: המודרנה נמצאת במיעוט קטן בתוך הממסד הרבני, ובעיקר בקרב הנהגתו של הממסד הזה. למרבה האירוניה, הפיצול בבחירות לרבנות היה דווקא בין המועמדים השמרניים (למשל בין הרב לאו לרב שפירא), ואפילו זה לא הפריע לרב לאו לזכות בבחירות הללו, פשוט מפני שהוא נשען על רוב אמיתי וגדול מאוד (וכמובן גם על כוחם של נציגי הציבור החילוני שמשתפים פעולה עם המחנה השמרני ואחר כך מתלוננים על דרך התנהלותה השמרנית של הרבנות הראשית). זו כרוניקה צפויה מראש, ולא תוצאה של פיצול כזה או אחר.

אגב, במהלך המרוץ ח"כי הבית היהודי קראו נכון את המפה כשהם קראו לרב שפירא לא (!) להסיר את מועמדותו, וזאת כדי לסייע (כן כן, קראתם נכון) לרב סתיו. הם הבינו שהוא נוגס בקולותיו של הרב לאו ולא באלו של הרב סתיו. ועל אף זאת, אחרי הבחירות הם עצמם היו שותפים לשיח התלוש שתולה את העניין בפיצול ובמאבק הציוני־חרדי. יש כאן טעות בוטה ושיטתית בקריאת המפה, אבל דומני שיש כאן גם ממד של הטעיה מכוונת. לקבוצה השמרנית יש עניין להטות את הדיון למישור הציוני־חרדי, ולהסתיר את ממדיו האחרים (הרלוונטיים יותר), כדי להציג את המחנה המודרני יותר כמי שהפריע לציונות הדתית ולציבור הכללי לנצח בבחירות.

המסקנה שעולה מהדברים הללו היא שהגיע הזמן לשנות את השיח הפוליטי הדתי מיסודו. נראה שאנחנו עדיין מתווכחים האם להקים מדינה או לא, או האם לקרוא פרקי תהילים ביום העצמאות, כאילו אנחנו חיים בתחילת המאה הקודמת. האם לא שמנו לב שהמדינה קיימת כבר כמעט שבעים שנה? במקום הקיבעון הציוני־חרדי, עלינו לעדכן את השיח ואת נקודות המבט. השאלה שבאמת מונחת על הפרק היא איזו הלכה אנחנו רוצים. האם אנחנו רוצים לקבל פסיקה מסדר ראשון (במובן שהגדרתי במאמר קודם במוסף הזה), או שמא עלינו להישאר עם רבנות שמתנהלת בסדר השני (על פי תקדימים שהרלוונטיות שלהם מוטלת בספק, ובהכוונת המנהיגות הרבנית החרדית־שמרנית)? זאת השאלה האמיתית והחשובה.

הציונות, וגם צבע הכיפה או הבגדים, או שאלת ההלל, אינם רלוונטיים יותר בעולם שלנו. הגיע הזמן לקואליציות רוחניות אחרות מאלו הקיימות. אמנם יש אינרציה מפתיעה לקווים האידיאולוגיים הקיימים, אבל דומני שהגיע הזמן להיפטר ממנה ולעדכן את השיח ואת נושאי הוויכוח. הצעד הראשון הוא לפחות להבין את המפה ולקרוא אותה נכון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אדר ב' תשע"ד, 7.3.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 במרץ 2014, ב-גיליון ויקרא תשע"ד - 865 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 38 תגובות.

  1. בס"ד ט' באדר ע"ד

    וכך כותב הגאון רבי חיים דוד הלוי:

    'הרמב"ם אחרי שכתב (הל' שמיטה ויובל יג,י) דיני שבט לוי שהעתקנו לעיל, פיטורם ממלחמה ושאינם נוחלים בארץ, הוא מוסיף (שם, הל' יג): "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה אותו רוחו ובהינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – – הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללויים. הרי דוד ע"ה אומר: ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי:

    …ערך וחשיבות לימוד התורה עד כדי פיטור משירות צבאי, הוא דבר שביסוד האמונה העמוקה שבלב. הרואה בלימוד התורה השתלמות מקצועית בלבד, לא יבין שחרור לומדי התורה משירות צבאי. אך היודע ומאמין במעמקי ליבו, כי נשמת רוח חייה של האומה קשור ואחוז בלימוד התורה, וכי במידה שעם ישראל מרבה בלימוד תורה, מגדיל הוא בכך את בטחונו מכל צר ואוייב – יבין לאשורו שחרורם של לומדי תורה משירות צבאי…

    … אמר רבי ייסא… וכך נאמר "אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר", אלה הם העוסקים בתורה ועיר הקודש קיים בזכותם, ולא על הגבורים תקיפי עולם… (זוה"ק, פרשת ויצא, דף קנא,ב)

    מעתה, אדם הלומד תורה ומרגיש בכל זאת חובה להתגייס לשירות הצבא, למען בטחון האומה והמדינה, או למען הסר לזות שפתים מחובשי בית המדרש, או מכל סיבה אחרת, ראוי הוא שיעשה כך.

    אבל העוסק בתורה בשקידה רבה ושקוד עליה יומם ולילה… שאינו חןשב שגיוסו יהיה לתועלת בטחון האומה; ולא עוד אלא ברי לו שבעצם לימודו הוא מביא לאומה את התועלת הבטחונית המירבית – אלה פשוט שאסור לגייסם.

    מיותר לציין, שכל זה אינו מדובר בשעת מלחמה ממש… כשאוייב מתקיף בשער, שאז ודאי חובה מוטלת על כל אדם באשר הוא… להיחלץ חושים להציל נפשות ישראל כי אין שום אדם פטור ממצוות פיקוח נפש. אבל אין חוב זה חל אלא באותה שעה מצומצמת שהמערכה בעיצומה. אך מרגע ששקטה המערכה, אף כי השעה עדיין שעת חירום ומלחמה – חוזרים תופסי התורה לבית מדרשם לעסוק בתורה, ובזכותם ישמור ה' את העומדים בחזית לנחול נצחונות ולשוב לבתיהם לחיים טובים ולשלום'

    (שו"ת עשה לך רב,חלק ג, עמ' שכו שכט. וראו גם: חלק ז, עמ' רצב-רצד, שהוא תשובת הרב על קונטרס 'לעזרת ה' בגיבורים' מאת נדב שנרב).

    • אין מכריעים במחלוקת פוסקים בכפיה!

      כאשר רצו לכפות איכרים לסמוך על 'היתר המכירה' שהוא עצמו טרח לבססו, הגיב הראי"ה בחריפות ואיים שהדבר עלול להביא לביטול ההיתר. וכך הוא כותב לאדון פרנק, מנהל יק"א:

      '… מזה ידע הדרת כבודו, שאי אפשר כלל שתיפתר שאלת השמיטה בארץ ישראל, רק אם מצד הכוחות העומדים מחוץ לחוג הדת, לא יהיה על זה שום כפיה והכרח, אשר אז מסכים אני עם אותם החכמים שהכניסו מצווה זו בכלל המצוות הקלות, כלומר שהיא "מדרבנן" בזמן הזה, ושיש עם זה איזה צד של ספק בחיוב שלה, שעל כן ראוי להקל בה ע"י הפורמליה של המכירה.

      אבל אם מצד איזה כוח שיהיה יבוא עניין של כפיה, לכוף גם את הרוצים לקיים את המצוה מפני נטיית רוחם, או מצד שהם מאמינים יותר לאותם החכמים שסוברים שהיא מהחמורות – אז באמת ייצא מכלל הקלות ויהיה נחשב בכלל החמורות, ויוכל כל יסוד ההיתר כולו להתבטל…'

      (אגרות ראי"ה, איגרת רלז)

      נגד הסנקציות הפליליות בחוק הגיוס יצא 'גילוי דעת' החתום ע"י יותר משלושים אנשי ציבור, אקדמיה ותקשורת, המזהירים ששכרו ייצא בהפסדו ורק יזיק לתהליך שילוב החרדים בצבא ובכלכלה:

      וכך הם כותבים:

      גילוי דעת
      ———]

      אנו קבוצת חוקרים, אנשי תקשורת, אישי ציבור ופעילים חברתיים, העוסקים ומתמחים בקשתמרחבה של נושאים הקשורים למגזר החרדי, רואים בדאגה רבה את ההצעה להנהיג סנקציות פליליות כדי לאכוף שירות של תלמידי הישיבות.

      גם אם צעד זה נראה צודק ושוויוני במבט ראשון, בפועל הוא יגרום רק נזק. בציבור החרדי החלו תהליכים איטיים של השתלבות בשירות צבאי ואזרחי ובעבודה. למדינה יש עניין לעודד ולהאיץ אותם, כדי להגדיל את השוויון ואת תרומת החרדים למשק ולביטחון.

      חוק המבוסס על סנקציות פליליות יתפרש בעיני ציבור זה כהכרזת מלחמה על עולם התורה. סביר שיגרום לעצירת התהליך של השתלבות האוכלוסייה החרדית ויוביל את המדינה לקרע חברתי חמור. מעצר תלמידי ישיבות, לא רק שלא יביא לגיוסם – קיים חשש שהוא יוביל למרי אזרחי נגד הגיוס, והפגנות אלימות ולהוראה של רבנים שיאסרו על כל גיוס.

      במאבק זה לא יהיו כל מנצחים. רק מפסידים. הוא לא ישיג שוויון בנטל, אלא ירחיק אותו. לכן הצעת החוק הנכונה תעניק תמריצים למי שמתגייס ומעודד גיוס, תשלול הטבות ממי שלא יעשה זאת – וכך תעודד שירות ושילוב של כמה שיותר חרדים.

      אנו קוראים לראש הממשלה בנימין נתניהו, לראשי יש עתיד וישראל ביתנו ולחברי הכנסת כולם, לוותר על יוזמת הסנקציות הפליליות, שתשיג ההיפך ממטרתה ועלולה להיות בכיה לדורות.

      החתומים:

      אלוף (מיל.) עמי איילון, שחר אילן, פרופ' תמר אלאור, דב אלבוים, ד"ר איריס בראון, ד"ר בנימין בראון, ד"ר שרית ברזילי, אבירמה גולן, פרופ' עמירם גונן, ד"ר ראובן גל, ד"ר נרי הורוביץ, פרופ' אביעד הכהן, ד"ר לי כהנר, אמנון לוי, ד"ר יעקב לופו, ד"ר נסים ליאון, ד"ר הדר ליפשיץ, ד"ר גלעד מלאך, אסף מלחי, ד"ר מיכל נויבואר-שני, ד"ר נתנאל פישר, ד"ר ענת פלדמן, פרופ' מנחם פרידמן, הרב פרופ' נפתלי רוטנברג, ד"ר נורית שטדלר, פרופ' ידידיה שטרן, יאיר שלג, פרופ' יוסף שלהב, ד"ר אהוד שפיגל, אהרן שפירא, מור שפירא-שמגר, ניר שריג

      (פורסם במאמרו של עדו בן-פורת, 'מכתב המומחים: לא לסנקציות הפליליות', באתר 'ערוץ שבע', ד' אדר ב' תשע"ד)

      • מקורות על עמדתם של החזון איש ושל הרצי"ה קוק זצ"ל בנושא 'גיוס בני ישיבות' – בתגובותיי (מיום 19.6.13, שעה 1:53 – 3:37) על 'שלא ניעלם' מאת ישראל לבקוביץ, באתר זה.

        • על פעילותם של הגרש"ז אויערבאך והרצי"ה קוק זצ"ל כנגד נסיונות לבטל את דחיית הגיוס לבני הישיבות, ראו במאמרו של הרב יעקב עדס נר"ו, 'משרתים את הציבור', 'עולם קטן', גליון 403 (חוקת תשע"ג).

          • על הקמת 'הנח"ל החרדי' בשנות ה50 ע"י האדמו"ר מויז'ניץ, ראו בדבריו של ר' יצחק דרקסלר, בכתבה של שרי מקובר-בלינקוב, 'לא מתחרט', באתר זה.

  2. מיכאל אברהם היקר,

    אני מעריך ומוקיר את פועלך ותרומותיך בתחומים רבים. אתה אינטליגנטי ושנון, מקורי ואיש אמת, ואתה משתמש בכלים שנחונת בהם לטובה בדרך כלל. אבל במקרה הזה נדמה לי שהדברים לא נובעים מתוך ניתוח רציונאלי קר של המציאות וערכיך, אלא גם מרגשות שליליים שהתפתחו אצלך כתוצאה מחוויות אישיות מסוימות.

    היהדות צריכה להתאים לא רק לאנשי אליטה סופר-אינטליגנטים, אלא לכל עמך בית ישראל. לרוב האנשים קשה להכיל מורכבויות. השילוב של כלים מודרניים ומציאות משתנה יחד עם תורה וערכים ישנים, הוא צליח עבורך ואף מעורר אותך רוחנית ואינטלקטואלית. זה לא המצב עבור רוב הציבור. עבורם מדובר בדיסוננס קשה, ועינינו הרואות שאין בנמצא ציבור שלם שמסוגל להכיל את המורכבות הזו באופן מוצלח. זה לא במקרה.

    ודאי שבציבור החרדי יש חולות רעות, אבל גם אתה תסכים שרוב האנשים הם בדרך כלל יראי שמיים ואוהבי תורה וחסד. אני הייתי רוצה לשמור על הליבה החשובה והטובה הזו, ולשנות את החלקים הבעייתיים. זו לא משימה פשוטה, ולא בכדי היא מוטלת על כתפיהם של מנהיגי ציבור ולא על כתפיי וכתפיך. לא בכדי הרב שטיינמן (הנחשב לגדול הדור הליטאי היום, ובפועל יזם את העצרת האחרונה) הוא שתמך בנח"ל החרדי ועורר עליו את כעס מהפלגים החרדים הקיצוניים בזמנו, והוא שבשנים האחרונות פועל לטובת קיום ציבור חרדי המשולב בשוק העבודה, ושוב הוא מעורר עליו התנגדות מאותו כיוון. התהליכים האלה לא קורים (רק) מאליהם, הם גם מוכוונים. והם קורים לאט, אולי לאט מדי לטעמך, אבל לא ברור שאפשר לעשות זאת אחרת באופן בריא.

    ולא בכדי מי שמציע שינוי של זבנג וגמרנו (על הציבור החרדי) – בדיוק כאשר הדברים משתנים לטובה גם ככה – הם בעיקר כאלה שנגועים בשנאה ברמה המאוד רגשית, וגם כוחם האלקטורלי מבוסס בחלקו על מנדטים של שנאת דת שטחית למדי. אין להם דבר עם יראת שמיים ואהבת תורה, והם למעשה שואפים לחיסול הקיום הנבדל של הציבור החרדי – על נכסיו החיוביים. כפיית השינוי באופן כוחני עלולה להוביל להרס של הדברים האלה, ולהם זה לא ממש אכפת (אם לא להפך).

    ולא בכדי (בפעם השלישית והאחרונה) גם המומחים לציבור החרדי יצאו כנגד החוק הזה. ר' את גילוי הדעת שלהם באחת התגובות האחרות פה.

    ולכן, עם כל ההערכה שלי אליך, הפעם אני יחד איתם.

  3. תומר,

    הסיפור שאתה מנסה למכור כאן הוא שהנהגת הציבור החרדי אכן מודעת לבעייתיות שבהתנהלות של הציבור הזה, והיא פועלת לשנות את ההתנהלות הזו, אבל היא עושה זאת בדרכים מתונות שלא יגרמו למפולת חברתית שממנה נפסיד כולנו, ולכן היא גם מוחה כנגד מי שמנסה לכפות שינוי מהיר או דרסטי מדי.

    אי אפשר להוכיח, כמובן, שאתה לא צודק, מפני שמנהיגי הציבור החרדי מסרבים בתקיפות לנמק בפני הציבור (אפילו הציבור שלהם) את הנימוקים למה שהם עושים בכל תחום שהוא, ומשאירים את ההסברה כלפי חוץ בידי עורכי דין חלקי לשון כמוך, שנוהגים כמו גביהה בן פסיסה בשיטות של זיל הכא קמדחי לה זיל הכא קמדחי לה. באותה מידה ההית יכול לספר שהנימוק להפגנה ביום ראשון שעבר היתה הרצון להשחיר את הכניסה לירושלים כדי להגביר את ספיגת קרינת השמש במקום, מה שיועיל למניעת ההתחממות הגלובלית, וגם את הנימוק הזה לא הייתי מסוגל להפריך.

    שום שיח לא ייתכן לפני שמנהיגי הציבור יסבירו את מניעיהם בפומבי, ויאמרו, נאמר, באילו תנאים הם יהיו מוכנים שחרדים ישרתו בצבא או ילמדו מקצוע וכו' וכו'. דבר זה לא יקרה לעולם, מפני שהמטרה האמיתית היא קיום פרזיטי על חשבון ציבור שהחרדי רוחשים לו רק בוז ושנאה ורוצים לקחת כמה שיותר ולתת כמה שפחות. שום דבר יותר מחאפ תפוחים.

    עם זאת, ניתן לשאול אותך, לדוגמה, מדוע לא יצא הרב שטיינמאן כנגד הקמפיין הגבלסי שהריצו גורמים בציבור החרדי כנגד ה"חרדקים", קמפיין שהשתמש ממש באותן ססמאות ובאותם דימויים בהם השתמשו הנאצים כנגד היהודים. תרשה לי לנחש שהדבר קשור לתפיסה שלו לפיה "יש שמונה מיליארדים אנשים בעולם. ומה הם כולם, רוצחים, גנבים אנשים בלי שכל" (אינני משלה את עצמי שהוא לא כולל אותי ואת משפחתי בחבורה הזו). גם אמירתו ולפיה לימוד מקצוע לבחורים חלשים זה "להוסיף רעל על רעל. מקצוע זה רעל", לא ממש מתיישבת עם הסיפור שאתה מנסה למכור כאן.

    • תודה נדב.

      הרצון שהמנהיגים יחשפו את מניעיהם ה"אמיתיים" הוא חמוד. אנא בקש זאת גם מביבי ומלפיד. גם מחז"ל.

      ומכיוון שמניעיהם האמיתיים אינם חשופים לך, כדאי לשפוט אנשים לפי פועלם, ובכל אופן לא לפי ציטוטים המלוקטים מכאן ומשם. יש מליון ציטוטים ברמות שונות של אמינות ו/או הוצאת הקשר. אני יכול למצוא לך בנקל ציטוטים וסיפורים שבהם הרב שטיינמן מתבטא באופן "שמאלני" ביחס לציבור שלו. אם מדברים על פועלו של הרב, אין ספק שהיוזמות (לפחות עד החוק הזה) הלכו בכיוון החיובי, ועל זה גם נסוב העימות הידוע שלו עם הרב שמואל אוירבעך. הדברים ידועים לכל מי שמכיר מעט את הציבור החרדי, וזו כנראה הסיבה שאנשים רבים כאלה מתנגדים לחוק הזה. ואני מדבר על כאלה שאינם, בלשון המעטה, משוחרי החרדיוּת – אנשים כמו שחר אילן תמר אלאור ואמנון לוי (רשימה מלאה לעיל).

      אגב, מה רע בלהשאיר את ההסברה לעורכי דין חלקי לשון? לעיתים רבות זה הדבר הנכון לעשות. אני לא חושב שטוקבקים במקור ראשון הם ניצול הזמן הכי מוצלח עבור רב ליטאי בן מאה. אגב, יתכן שאותה טענה נכונה גם עבור פרופסורים. בכל אופן – אני לא נמנה על עורכי הדין הנ"ל וגם לא על אנשי החצר, כמו שעולה די בבירור מהבלוג שלי. מסתבר ר"ל שיש גם סתם אנשים מהיישוב שחושבים אחרת.

  4. תומר,

    טעות קלאסית של אנשים מערביים, הנובעת משילוב של בורות ויהירות, היא ההנחה שהאיש ש"מולך" הוא בוודאי פחות או יותר מן הסוג שלך, שמניעיו הם מן הסתם רציונליים (במובן שאותו אתה רואה) ובמידה מסוימת כלכליים, ועל כן הוא מן הסתם "פרגמטי" והולך, אולי לא בדיוק בכיוון שאתה מעוניין בו אבל לפחות לסוג של משא ומתן סביר על בסיס עקרונות המשותפים לשניכם. זה שהוא מצהיר מדי פעם כל מיני הצהרות מופלגות זה כדי לרצות את הבורים שהוא מנסה להנהיג אותם בדרך יותר ראויה, ולא צריך לקחת את המלים יותר מדי ללב.

    אם תקרא את ספרו של רוברט קונקווסט "מאה רבת מכאוב" תוכל לראות כיצד הלך המחשבה הזה היה חזק אצל אנשים כמו נוויל צ'מברליין או אצל אלו שניהלו משאים ומתנים מול רוסיה הקומוניסטית. בדורנו היה אפשר לראות את אותו סוג של טעות אצל אדריכלי אוסלו ביחסם לעראפת, או (אם אתה מספיק זקן בכדי לזכור) בהתייחסות למשטרו של חומייני בראשית שנות השמונים, או אפילו לפני שנתיים בתרועות בהן קידמו במערב את ה"אביב הערבי" שמנהיגיו הם "בוודאי" מתונים ודורשי טוב לעמם למרות הרטוריקה שלהם.

    היותו של אדם "מומחה", כלומר כזה שעשה עבודת קריאה או עבודת ראיונות ביחס לציבור או לשיטה פוליטית מסוימת, איננה מהווה בהכרח חיסון מפני סוג כזה של כשלים, כי במידה רבה יש כאן עניין של נקודת מבט שאם אתה מאמץ אותה אינך רואה את האפשרות האחרת, ושוב אני ממליץ בחום על ספרו של קונקווסט המנתח את הבעיה בתוספת דוגמאות מאירות עיניים. עם כל הכבוד לאנשים כמו אלאור או שחר אילן או אמנון לוי, אין להם מושג ירוק ביחס למערכת הערכים המניעה את הציבור החרדי, אין להם שמץ של יכולת להעריך מהו המטען התרבותי שקשור עם ביטוי או מנהג כזה או אחר, בודאי לא ביחס למיכי אברהם ש"היה בפנים" שנים רבות.

  5. תומר, לא אני הקטן יבוא ויתן הטפות לגדולי ישראל אך אומר שאני יכול להבין היטב את הרצון לשקיפות המניעים והטיעונים שמביע נדב בדבריו

    בניגוד למה שרמזת דווקא חז"ל ברוב מוחלט של המקרים נימקו את הטעמים לתקנות שלהם והם פרסו באופן די מדוקדק את הטעמים והנימוקים לכל דעה ופרשנות או תיקון תקנה לציבור

    בפולמוס הידוע על הגט מקליווא הנודע ביהודה גער בדייני בית הדין של פרנקפורט דמיין על כך שהם פסקו בשאלה החמורה שהייתה שם ללא הבאת נימוקים וכניסה לטוען ונטען עם שאר גדולי הפוסקים שחלקו על פסיקתם והוא טען שאין זו דרכה של תורה ושאפילו בסנהדרין בלשכת הגזית לכל פסק היה נימוקים וראיות
    [בבית הדין של פרנקפורט ראו לנכון שפסיקתם כפסק של אחד מבתי הדין החשובים של יהדות אשכנז באותה העת תתקבל ללא עוררין מתוקף מעמדם-הנודע ביהודה כאמור וכן שאר החולקים חלקו על המחשבה הזו בתוקף ואכמ"ל]

    לכן הגיוני ומתבקש מאוד שכשמתנהל דיון ציבורי נוקב כל הצדדים יפרסו את הטיעונים על השולחן ובאופן ברור

    ללא זאת אי אפשר יהיה לנהל דיון-אין הכוונה שגדולי הרבנים "יכתבו טוקבקים במקור ראשון" כדבריך אבל נימוקים צריכים להישמע

    אני דווקא לא מהתומכים של חוק הגיוס ולמרות שאני עצמי דתי לאומי ששירת בסדיר ומשרת במילואים אני ממש לא בעד לגייס את החרדים בכפייה וכיו"ב ומהיכרותי את הציבור החרדי והלך מחשבותיו אני מסכים אתך שצריך להבין את הפחד המובנה מ"הנמכת החומות" שיש לציבור זה גם אם אנו סוברים אחרת.

    אבל מה שכן בדומה לנדב אני כן חושב שהויכוח צריך להיות הוגן כאשר כל צד שם את הדברים על השולחן ובצורה ברורה

    שדוברי ומסבירני הציבור החרדי יאמרו בקול צלול ואחת ולתמיד את ההתנגדות האמיתית שלהם לשירות הצבאי של אנשיהם-חוסר רצון לקחת חלק בפרוייקט הציוני מתוך אידיאולוגיה ומתוך כך דרך חיים של חיים בבועה מרצון ומכוונה תחילה גם מתוך אותו שורש אידיאולוגי ומתוך פחד מרצון לשנות אותם מבחינה תרבותית וערכית בכור ההיתוך הצה"לי -ולא ידברו כל הזמן על חשיבות לימוד התורה למרות שהם יודעים היטב וגם בציבור החילוני יודעים היטב שההתנגדות לגיוס היא גם כלפי בחורים שלא עוסקים כל היום בהוויות אביי ורבא.

    רק כך הויכוח המתיש הזה יאכל להוציא אולי הבנה לציבור החרדי ומניעיו.

  6. אני עומד נדהם מול דבריו וסגנונו של כותב המאמר.

    אין ספק שצודק תומר במה שכתב "נדמה לי שהדברים לא נובעים מתוך ניתוח רציונאלי קר של המציאות וערכיך, אלא גם מרגשות שליליים שהתפתחו אצלך כתוצאה מחוויות אישיות מסוימות".
    אם כי, בניגוד לכותב המאמר, הוא התבטא בעדינות יתירה.

    מחד, ניכרת שנינותו ואינטילגנטיותו של הכותב, אך מאידך, בולטת שיפלותו.

    הוא אינו בוש לבזות ציבור ענק של לומדי ומוקירי תורה, יחד עם סגל גדולי תורה נכבד מאד, ולכתוב: "כל בר דעת (כמובן שכל מי שהשתתף באותה עצרת אינו יכול לענות על ההגדרה הזאת) מבין שההפגנה הזאת מבטאת שחיתות מוסרית, חוסר הכרת טובה, מניפולטיביות צינית ועוד מגרעות רבות שלא אפרוט אותן כאן".

    כאשר הוא מנסה ליישב את השתתפותם בעצרת של רבנים אותם הוא מוקיר, הרי הוא "מאמין שהם לא היו שותפים לממדיה המעוותים", אך משום מה כנראה אין בכוחו להחיל את האמונה הזאת על מספר גדול יותר של אנשים מאותם הנקובים בשמות בגוף המאמר.

    מסתבר שכל חוג, עדה או זרם ממשתתפי העצרת, השתדל להביע את עמדתו מעל גבי שלטים וכיו"ב, וכך הובעו שם גם עמדות שליליות, אבל הפסילה הגורפת של העצרת ע"י הכותב, המבוטאת בגסות צורמת, מעידה על ילדותיות, שמצאה לה, למרבה הצער, כלי ביטוי שנון ואינטליגנטי.

    אם הכותב הוא תלמיד חכם שמעד, אני מקווה שנתקיים בו מאמר חז"ל (ברכות יט.): "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה – אל תהרהר אחריו ביום, שוודאי עשה תשובה".

    ולוואי ישתף אותנו כותב המאמר במחשבותיו שלאחר פרסום מאמרו.

  7. מסכים עם הכתבה על הגדרת המאבק רק שאני מצוי בצד השני של המתרס ומזדהה עם העמדה השמרנית של הפסיקה ההילכתית
    בנקודה אחת לא נגעת והיא חשובה למה התפיסה היהלכתית המתחשבת כביכול התפתחה דוקא בציונות הדתית ולא בזרם החרדי
    אצלי זה ברור שזה אינו מיקרי אלא התפתחות צפויה מראש שהחברה החרדית חזתה והתריעה בפניה כל השנים
    והיא מלמדת על החטא הקדום של הציונות הדתית ביחסה למדינה שגררה את העברה הנוספת חדשה של היחס להלכה
    ובהסתכלות חרדית העברה הבאה נמצאת כבר ממש כאן בכל הקשור ליחס לרפורמים והקונסברטביים שבצפי שלנו הציונות הדתית בשנים הקרובות תוביל מהלך של פשרנות ואפילו קבלה אידיאולוגית שלהם
    לייתר דיוק התייחסות הציונות הדתית למדינה צבא וכו היא היא המבוא לתפיסה ההלכתית שהתפתחה מתוך אותה הסתכלות
    שעיקרה האם ערך התורה הוא עליון בלעדי ושוב בלעדי ואין מולו אף ערך או שישנם במרחב ערכים נוספים

  8. דוד, אתה טועה בדבריך בטעות חרדית ידועה שאתה שם בחדא מחתא את כל הזרמים בציונות הדתית

    בפועל אין דבר רחוק יותר מזה- הפער בין הדתיים הליברלים בסגנון "נאמני תורה ועבודה" לא דומים בכהוא זה לתלמידים ב"מרכז" ו"הר המור" ובנותיהם שתתפלא לשמוע כמה הם קרובים יותר לחרדים בלא מעט תחומים מאשר לאחיהם הסוציולוגים מהצד הליברלי.

    הטון מבחינה תורנית וחינוכית ניתן ע"י אנשי "מרכז" ו"הר המור" הרבה יותר מדר הליבלים וכדי שתדע על זה ,רבים מהחרדים לא מודעים להבדלים החשובים האלה ומתוך כך מכלילים הכללות לא נכונות ולא הוגנות

    • אמת בדבריך על הקבוצות של אנשי מרכז והר המור אבל לצערי אלו קבוצות קטנות ואינם מייצגים את הציונות הדתיתי

      • דוד, אתה צודק בכך שהגרעין הקשה של. מרכז והר המור הוא יותר קטן מבחינה מספרית אך עדיין יש ציבור גדול מאוד של תלמידי ישיבות הבת שלהם (וכן של ישיבת הגוש ובנותיה ) ששומר מצוות בהקפדה וקובע עיתים לתורה.

        מדובר בציבור שבניו ובנותיו לא מבלים ב"מרכזי הוללות" כלשון הזהב של המגיב מיכאל וזה ציבור לא קטן בכלל

        בקיצור:הציבור הדתי לאומי עובר בשנים אלו ממש תהליכים משמעותיים שאצלכם בציבור החרדי נראה שאין לכם מודעות ולו קלה עליהם וחבל

        ממזמן עברו הימים שדתי לאומי ממוצע חזקה עליו שהוא הולך לשחות בחוף מעורב

        • אוסיף גם שכמו שכתבתי הטון החינוכי והרוחני נתון בידי יוצאימרכז והר המור ובנותיהן בעיקר ולא בידי הדתיים הליברלים(שמתוסכלים ממצב זהלגמרי, אך מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת והמבין יבין )

          אגב גם רוב אלו המכונים דתיים לייט הם לא בעניין של התקרבות לרפורמים ולקונסרבטיבים וכיו"ב ורובם לא עוסקים בנושאים אלו השכם וההערב

          אלו שמתקרבים לקונסרבטיבים הם קבוצה קטנה שעושה יותר רעש מכמות ם והשפעתם של אנשיה בציבור הדתי

          שוב דוד כדאי לעמוד על הניואנסים האלו

        • מעניין .הלואי ואתה צודק

          • דוד, אני במקרה זה אכן צודק

            האמן לי שבתוך עמי אנוכי יושב אני מכיר היטב את הציבור שאני חי בו וגם יודע לבקר בו מה שאני רואה לנכון לבקר

            פשוט ההסתכלות על הציבור הדתי לאומי והתהליכים שהוא עובר. במשקפיים מלפני 40 שנה היא תמוהה במיוחד ומשום מה לא מעט חרדים נופלים בה

  9. דברי הרב מלמד על פגישת ראשי הישיבות עם שר הביטחון בשנת תשכ"ח

    בשנת תשכ"ח היתה פגישה בין משה דיין לבין כמה מראשי הישיבות, ובהם הגר"י אברמסקי, הרצי"ה קוק והרח"י גולדוויכט, שדנו בהמשך דחיית גיוס בני הישיבות. וכך מתאר הרב זלמן מלמד את עמדתו של הרצי"ה:

    'באותה פגישה השתתף גם הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שהיה ראש ישיבת מרכז הרב. והוא אמר שאינו מרוצה מצורת הדיון, כאילו יש כאן שני צדדים, שעומדים זה מול זה משני צידי המיתרס…. שתי המשימות חשובות לכולם. עם ישראל צריך תלמוד תורה וגדולי תורה שלמים, ועם ישראל צריך צבא גדול וחזק. וכולנו יחד, האחראים על הבטחון והאחראים על לימוד התורה – צריכים לדון ביחד, איך להתמודד עם שתי המשימות הללו. באותה פגישה השתתף גם הרב יחזקאל אברמסקי, והוא שמח מאד על דברי הרב צבי יהודה הכהן קוק'

    (הרב זלמן ברוך מלמד, 'גיוס בני הישיבות ב', באתר 'ישיבה')

    ומביא הרב מלמד את דברי הגמרא:

    '"אמר רבי אבא בר כהנא: אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה". אלמלא דוד שהיה עוסק בתורה, לא עשה יואב לחמה. זכותו של דוד עומדת לו ליואב במלחמותיו. "ואלמלא יואב שעשה מלחמה לא עסק דוד בתורה". הוי אומר: אחד תלוי בשני, הצבא והתורה. מפני שיואב על הצבא, יכול היה דוד לעסוק בתורה; ומפני שדוד עסק בתורה, יכול היה יואב לעשות מלחמה'.

    • הגמ' שציטט הרב מלמד, במס' סנהדרין מט,א:

      '…דאמר רבי אבא בר כהנא: אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה, דכתיב: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב על הצבא". מה טעם "דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו"? משום ד"יואב על הצבא". ומה טעם "יואב על הצבא"? משום ד"דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו"'.

      ופירש רש"י: 'אילמלא דוד – שהיה עוסק בתורה, לא עשה יואב מלחמה, אבל זכותו של דוד עומדת לו ליואב במלחמותיו של דוד'.

      דיון הלכתי בשאלת תורה וצבא, במאמריהם של: הרב אהרן ליכטנשטיין, 'זאת תורת ההסדר', תחומין, ז (תשמ"ו), עמ' 314-329; הרב זלמן ברוך מלמד, 'גדולי תורה – זהו צורך האומה', שם, עמ' 330-334; הרב אברהם שרמן, 'גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות', שם, עמ' 335-350.

      • וכן במכות י,א: 'אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים"? מי גרם לרגלינו שהיו עומדות במלחמה – שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה'.

        בשאלת יציאת תלמידי חכמים למלחמת מצוה דן גם הגאון רבי אליעזר יהודה ולדינברג, הלכות מדינה, חלק ב, שער ג, פרק ד, עמ' נו-סג (וראו גם בהקדמת רבה של ירושלים, הגאון רבי צבי פסח פראנק,שם,, עמ' 14)

        • קישור לחוברת 'לעזרת השם בגיבורים' מאת נדב שנרב ויאיר מייזליש, בתגובתו של נדב ל'שלא ניעלם' מאת ישראל לבקוביץ, מיום 16.6.13, שעה 17:55. לתגובתו של הגרח"ד הלוי זצ"ל לאותה חוברת – ציינתי לעיל בתגובתי הראשונה בדיון זה. ו'תן לחכם ויחכם עוד'.

          בברכה, ש.צ. לוינגר.

          • על עמדתו של הראי"ה קוק, ראו במאמרו של הרב פרופ' נריה מ' גוטל, '"חופשה לבני ישיבותינו" או מצוות גיוסם: על איגרת הראי"ה קוק [תת"י] ופולמוס פרשנותה', בתוך: מ' רחימי (עורך), עמדו"ת: עם-מדינה-תורה, א (תשס"ט), עמ' 25-40.

            • על תולדותיו של הסדר דחיית גיוס בני הישיבות, ראו בויקיפדיה, ערך 'גיוס בני ישיבות' ובערכים המורחבים הנלווים אליו.

              • אני מקווה שברור לך שכל הנידון של חיובם של ת"ח ביציאה למלחמה אינו רלוונטי למחאת החרדים.

                • וכן סובר הגרח"ד הלוי (הובאו דבריו לעיל בתגובה הראשונה בדיון זה, ד"ה מיותר לציין), שיציאת ת"ח למלחמת מצווה היא רק בשעת מלחמה ממש. וראה עוד בדבריו בחלק ז, עמ' רצג.

      • שמ"ש ומגן - שיטת הגר"ש משאש

        בס"ד כ"ד אב תשע"ד

        דיון בשיטת הגרא"י קוק זצ"ל, ובמאמריהם של הגר"א ליכטנשטיין והגר"א שרמן שליט"א (ב'תחומין ז) בסוגיית גיוס בני הישיבות, בשו"ת שמ"ש ומגן, לגאון רבי שלום משאש זצ"ל, חלק ג, יו"ד סימן כ.

        הרב משאש כותב שם בין השאר: 'דגם חתן מחדרו וכו', דחייבין במלחמת מצוה, והוא הדין לת"ח,- דוקא אם אין להם מספיק חיילים לעמוד במלחמה, והם צריכים לחתן וכלה ולתלמידי חכמים.,אבל אם יש שם די מספיק לעמוד בקשרי המלחמה, גם במלחמת מצוה החתן והת"ח אין יוצאים'.

        לשאלתו של הגר"א ליכטנשטיין האם אברך בישיבה יכול לטעון ש'פרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים', משיב הגר"ש משאש: 'דאברכים של כולל שלוקחים ד' מאות דולר בחודש להחיות אשה ובנים, וחיים לחם צר ומים לחץ כדי ללמוד תורה כל היום כולו, עם השגחה מעליא שלא יבטלו אף רגע – ודאי שיש לומר עליהם שפרקו מעל צוארם עול חשבונות הרבים, וכבר אמרו רבותינו: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", וכך היא עבודת בני הישיבות'.

        בסימנים שלפני כן יח-יט דן הרב משאש בשאלת חיוב בני תורה בשמירה ביישוב ובמיסים. באו"ח סימן מז, אות ה, דן הרב משאש בשאלה אם יש במלחמת 'שלום הגליל' דין מלחמת מצוה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • תשובה של הגר"ש משאש, בה הוא מעלה היתר ליוצאי מרוקו הנוהגים לברך על הלל בראש חודש, שיוכלו לברך גם על הלל שביום העצמאות וביום ירושלים – הביא הרב אורי שרקי נר"ו, בראש ספרו 'בית מלוכה' – סדר תפילות ולימודים ליום העצמאות.

  10. כב' הגאון המובהק, עיניו כיונים על אפיקי התורה והחכמות, הרב ד"ר מיכאל אברהם שליט"א.
    קראתי [באיחור מה] את מאמרך במוסף 'שבת' על הפגנת החרדים. כמי שנוטה כמה שנים להעריץ את ידיעותיך ויכולותיך בכמה וכמה מספריך ומאמריך שקראתי [חלק מה'קוורטט' והסיכום על היושב בשמים ומשחק בקוביות], נדהמתי. צר לי [באמת!] לקבוע שמאמרך זה לוקה ברצף של טעויות חמורות מרוחות בשכבה עבה של רוע מזוקק. ואם תרשה לי אפרט את חלקם.
    א]. אזדקק לענין ה'הפגנה' דוקא. תיאורך על ענין הסנקציות הפליליות מתעלם מקשת רחבה של חוקים במדינת ישראל. זכורני שבעידן ההפגנות נגד הסכמי אוסלו עצרה המשטרה מספר אנשים שצפרו לאות תמיכה במפגינים, בצומת כלשהי, בעילה שהם עברו על חוק שאוסר 'צפירה בשטח בנוי בלי סיבה תעבורתית' שדינו כך וכך. בעקבות כך קמה צעקה גדולה. אנשים הבינו בצדק שהשכל הישר איננו יכול לסבול שהתומך בהפגנה על ענין ערכי הוא עבריין – גם אם הצלחת לתפוס אותו על סעיף מפורש.
    דוגמא נוספת מענין לענין באותו ענין. ידוע לך שחוק שעות עבודה ומנוחה אוסר פתיחת עסקים בשבת. וידוע לך גם שהחוק הזה אינו נאכף בצורה רצינית [או כלל לא]. למה? כי זה סוג חוק שמשתייך למחלוקת מאוד חזקה בציבור הישראלי על מהותה של השבת. וגם הציבור הדתי שהצליח ביום מן הימים להשיג רוב לחוק זה, מבין שיש בו כפייה על החילונים שלא רוצים לקיים את השבת ב'פרשנות' הדתית שלה. ולכן יש הסכמה שבשתיקה שאי אפשר להגדיר חילוני הרוצה לבלות בקניות שבת, או המסייע לו, כעבריין לפי חוקי מדינת ישראל.
    שתי הדוגמאות הללו יהוו רקע [אם כי תוכל להתעקש שיש מקום לחלק ביניהם] לטעותך בענין הסנקציות הפליליות. לשונך הזהב על לומדי התורה החרדים 'לובשי מעילים שחורים' שיהיו רשאים לעבור על החוק 'רק מעצם היותם לבושי שחור' [מילות פז ברוח אהבת ישראל של 'ויזניץ'] היא היתממות מסוכנת. כי בסופו של דבר השורה התחתונה של החוק תהיה יכולה לקבוע שבחור היושב ליד הסטנדר ולומר תורה ברצינות [ויש המונים כאלה, הייתי שם] הוא עבריין!
    לדעתי, ולמיטב הכרתי, כל אדם דתי סביר יתקומם נגד זה. והעובדה היא שגם נציגי הבית היהודי [וראש הממשלה] הביעו במשך כל הזמן התנגדות עקרונית לאמירה כזאת. האמירה הזאת לא עברה עד אשר יאיר לפיד [יו"ר יש עתיד, הבית היהודי, והליכוד, בפועל] נעמד על רגליו האחוריות.
    ולגופו של ענין. טענתך שהחרדים רוצים שהחוק יהיה אות מתה איננו נכון. כי סנקציות כלכליות חריפות כל כך שהחוק מכיל הוא מספיק כדי שהחרדים ישתדלו בכל כוחם [וגם השתדלו בועדה עצמה] כדי שהם יעמדו ב'מכסות'. [אני מקווה שידוע לך שהחרדים כבר הוכו כלכלית בתקופה האחרונה, הכאה חסרת תקדים מבחינתם].
    אם שמת לב, הניואנס של ההפגנה [אצל חלק המרכזי של החרדים], וזה נאמר מפורשות מפי הרב שטיינמן שליט"א, שהנושא הוא 'חילול ה' ' בהצהרה הנ"ל, ותו לא מידי!.
    לאור הנתבאר בקטע זה, אני קובע בצער, שדבריך בזה גובלים בהסתה פרועה.
    ב]. אתה כותב "אין מספר כזה בכל שנתון שמתעתדים לצמוח בתורה לאורך שנים…". יש כאן הטעיה ברורה ומכוונת. החרדים, בניגוד לעמדה רווחת בציונות הדתית, מעולם לא טענו שהם נלחמים בעד אלו שמתעתדים וכו'. הטענה היא, שבחור שלומד, באותם שנים שהוא לומד, לא מתגייס. גם אם מובן להם שבשלב יותר מאוחר בחייו, כאשר ריחיים יהיו על צוארו, הוא ייצא מבית המדרש. אבל כל יום שהוא שם, בפרט בשנות נערותו שהדמיון מתעתע בו, זה קריטי להמשך חייו. יניח ראשו בתורה כל כמה שהוא יכול.
    ואתה יודע היטב את מבחן התוצאה. לטעמם של החרדים, בדרך זו הם הצליחו לשמר את תומתם והליכות חייהם בקדושה של מיטב צעיריהם. חושבני, שכאשר הם מביטים על ציבורים שלא נהגו כן, אין הם מצטערים על נוהגם הם.
    ג]. דבריך על 'כפיות הטובה' 'הציבור החרדי נישא על כספי הציבור הרחב' ו"תמורת כל זאת החרדים מעניקים לחברה בישראל הכרת טובה בצורת חרפות, גידופים, וכינויי גנאי". אין בהם, אליבא דאמת, אלא שנאה צרופה, ותו לא.
    יש אמת בדבר שהעתונות החרדית והחילונית מטיחה כינויים וחרפות אלו כנגד אלו. בעיקר בצמתים של חיכוכים, ולא על בסיס יום יומי [החיכוך האיום הנוכחי העלה את הטונים במאות אחוזים, לצערי. מי אשם בכך?]. אבל לומר שהחברה החרדית שונאת חילונים?!. נער הייתי גם זקנתי, ומעולם לא ראיתי חילוני המופיע באיזה מקום או ארוע חרדי [למעט המקום ה'ענק' הנקרא 'מאה שערים'. 4 רחובות של קיצוניות יתר] ומתקבל בשנאה. ההיפך הוא הנכון. החרדי הוא זה הסופג כינויי גנאי בכל מקום [על בשרי ספגתי].
    כמעט כל החילוניים שפגשתי בימי חיי [והמה רבים רבים] דוקא מציינים את רוח החסד וההתנדבות החרדית בכל מקום, ובאין ספור ארגונים.
    נכון הדבר שלדעתם זה אינו מספיק, וגם אינו נוגע כלל. כי הנטל העיקרי, שהוא הצבא ושוק העבודה, לוקה אצלם בחסר רב. אמת. כאב החילונים מכאיב לי עד מאוד, ונמצא מקום חרפתי. אולם מעולם, עד לרגע קריאת מאמרך, לא שמעתי טיעון חילוני בדבר שנאת החרדים [אם יש דבר כזה, הוא מגיע תוך דקות למאה שערים הנ"ל].
    היחס בין החרדים לציונות הדתית הוא מורכב יותר, והוא בבחינת 'הלא אח עשיו ליעקב, ואת עשיו שנאתי…'. רצוני לומר, שהשנאה בין קרובים יותר היא חזקה מאוד דוקא בשל קרבתם. דוגמא לדבר, היחס בין פלגים בתוך הציבור החרדי. ודעת לנבון נקל, שאין זה בכלל הענין.
    כפיות הטובה, אם כן, אינה קיימת כמעט כלל.
    הענין של הנטל הכספי, גם הוא לא הוכח מעולם. אין כאן המקום להאריך בחשבונות כלכליים מסובכים. לא נראה לי שזה מה שישכנע אותך. הציבור החרדי, גם אם נותן פחות, הרי צורך הרבה פחות מכך, בתרבות ופנאי, חד הוריות, ועוד המון סעיפים [עוד דוגמא קטנה. ידוע לך מה תקציב בתי המשפט בישראל?. הציבור החרדי המתדיין בבתי דין פרטיים בסכסוכים שבינו לבין עצמו, חוסך הון עצום למערכת].
    ד]. דבריך על 'משך השירות של בחורי ישיבות ההסדר' הם שקר מוחלט ומזעזע. כל מי שהיה כאן בשנה האחרונה יודע שהתביעה של יוזמי החוק היתה להאריך את השירות הזה ל- 24 חודש. הבית היהודי התנגד, ודרש ששירותם לא יורחב ביותר מחודש. לדרישה זו הצטרפו החברים החרדים, ובקולותיהם זה עבר כך. בעיתונות החרדית הרדיקלית ביותר [שלא תמיד אני מחבב אותה] הוסבר שחור על גבי עיתון, שעל אף התנהגותם הרעה הכללית של אנשי הבית היהודי, האינטרס שלנו שכל בחור, אף מישיבת הסדר, ילמד כמה שיותר, ולכן אנו לא מתנים את התנגדותינו להארכה זו בכך שהם יתחייבו להתנגד לסנקציות פליליות.
    ה]. יש לי עוד המון המון לכתוב. אבל נראה לי שבשלב זה כבר ראוי לנצור את המקלדת. מאוד רציתי גם לנגוע בעיקר מאמרך שמשקף את דעותיך הפלורליסטיות שאתה מודה שהם בחברה הדתית במיעוט מזהיר. הרי אפילו הרב דוד סתיו הוא דוס שמרן מדאי לטעמך. לכן כאשר אתה כותב על 'חרדיות במובן של יחס מעוות לתורה', אתה מייצג את ששת הקוראים של אפרים קישון. וברור גם איפוא, שהשמצותיך בקטע זה (ד"ה אבל מטרתי) מייצגים את הששה הנ"ל.
    סך הכל, עד פרוץ רוח העועים הפוליטית של 'ברית האחים' היתה התקרבות מסוימת של שני הזרמים המרכזיים, החרדיים והציונים דתיים. זו עובדה. גם כבוד הדדי בסיסי היה. אבל אני קובע, שוב בצער רב, שאולטרא – קיצונים, או אולטרא – רפורמיסטים מסוגך אינם מבוני עולם, אלא ממחריביו.
    כל דברי אינם אלא כהתייחסות פרטנית למאמרך. אך ביחס לאישיותך המוכרת לי משאר כתביך – משנה לא זזה ממקומה.

  11. מענינא דיומא.
    מעניין להעיר שאחת ממצוות ליל הסדר היא ההסיבה דרך חירות. והנה, בזמן שנאמרה הלכה זו היה זה דרך חירות להסב בשעת אכילה, כיום בד"כ זהו עול מעיק, ואע"פ שנמצא פוסק חשוב מאד המבטל את חובת ההסבה בימינו מפני שאצלנו אין זה דרך חירות (פסיקה מסדר ראשון, לדעת בעל המאמר), והוא הראבי"ה, בכל אופן הן השו"ע והן הרמ"א פסקו את ההסבה לחובה גמורה (פסיקה מסדר שני), ודעת הראבי"ה אינה נלקחת בחשבון אלא במקרה ששכח ואכל ללא הסיבה, או כלפי נשים, שבעבר לא היו מסיבות ועל כן אינן מסיבות גם בזמן הזה כדעת הראבי"ה.
    האם הכותב נוהג לכתחילה כראבי"ה ואינו מיסב בליל הסדר?

    • עמדתו העקרונית של הרב מיכאל אברהם בשאלות 'פסיקה מסדר ראשון ושני' מוצגת במאמר 'גוי שההלכה לא הכירה' באתר זה ובתגובתו ל'בתגובה ל"גוי שההלכה לא הכירה"', אף הוא באתר זה.

      חליפת מכתבים מעניינת בנושא, בין שואל אלמוני לבין הרב יובל שרלו, בכותרת 'הלכה שנקבעה בעידן אחר', 1-4, באתר 'מורשת'.

      • עין הקורא, חיפשתי את חלופת המכתבים עם הרב שרלו ולא מצאתי, תוכל לשלוח קישור?

        • לר' יחיאל – שלום רב,

          לצערי איני יודע לעשות 'קישור'.

          השם המדוייק של המאמרים: הרב יובל שרלו, 'קיום הלכות שנקבעו בעידן אחר', 1-4, אתר 'מורשת'.

          בברכת פסח כשר ושמח, ש.צ. לוינגר

          • אגב, שלחתי לרב מיכאל אברהם מייל בעקבות שאלתך וביאר לי את שיטתו בעניין הסבה בזמן הזה. אני ממליץ גם לך לפנות אליו במייל, ומן הסתם יענה לך בפנים מסבירות. את המייל שלו ניתן להשיג באתר 'המכון הגבוה לתורה' שליד אוניברסיטת בר-אילן.

            בברכה, ש.צ.ל

            • מצאתי את חלופת המכתבים הודות להדרכתך. תודה רבה.

              [לשם שליחת קישור יש לפתוח את הדף המבוקש ושם להעמיד את הסמן על שורת החיפוש, ללחוץ על מקש ימני בעכבר, בחלון הנפתח לבחור בפונקציה 'העתק', לחזור למקום אליו רוצים לצרף את הקישור, להקיש שנית לחצן ימני, ולבחור בפונקציה 'הדבק'].

              האם תיאות להעביר את מה שכתב לך הרב אברהם לאימייל hutkm1613@gmail.com ?

              פסח כשר ושמח

  1. פינגבק: הפרופסור (קויפמן) והרב (שרלו) – על מוסר ופולחן | ארץ העברים

  2. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 866 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: