בתמורה לחודש של שקשוקה | רות קלדרון

"מקום בגן עדן", העוקב אחר קצין החוזר מן הקרב ומוכר את מקומו בגן עדן תמורת ארוחה, הוא פתח לעידן חדש בקולנוע הישראלי בשל השפה היהודית שהוא דובר בטבעיות

בסיום הקרנת הסרט "מקום בגן עדן" ישבתי שתולה במקומי מרוב רגשות. אני לא מבקרת סרטים, וקשה לי לדבר על חוויה אמנותית במילים אובייקטיביות. עם הזמן אני משערת שהרגש יתגבש לתובנות שייעשו חלק מריהוט הנפש שלי. עם זאת, ישנן מחשבות על הסרט שאותן אני מבקשת ושמחה לחלוק; "מקום בגן עדן" הוא עבורי פתח לעידן חדש בקולנוע הישראלי, בגלל השפה היהודית שאותה הוא דובר בטבעיות כה רבה.

סיפורי התשתית של התרבות היהודית־עברית: הריגת קין את הבל, יעקב והסלע שעליו הניח ראשו כשחלם את סולם המלאכים העולים לשמים, אהבת יעקב ורחל, מכירת הבכורה לעשו, סיפורי חסידים על מכירת מקום בגן עדן, יחד עם סיפורי מורשת קרב צה"ליים, הווי צבאי, פס הקול, הבגדים, הנופים; הכול חובר יחד באופן תלמודי מאוד. מדרשי מאוד.

למה אני מתכוונת כאשר אני מכנה סרט "תלמודי" ו"מדרשי"? ניכר כי יוסי מדמוני היה שרוי ב"מרינדה" של סיפורים מקראיים, מדרשיים וישראליים, עד שאלו נעשו בידיו גמישים כחומר ביד היוצר. בעזרתם הוא יצר, בהכרה ובמודעות, כי הסיפורים הללו הם שפה משותפת לכל תלמיד בית ספר ממלכתי (וגם נדבך משמעותי מהחינוך שאינו ממלכתי) והקהל שותף לו ב"אוצר המילים" הזה. מתוך כך אפשר היה למדמוני להשתמש בצורה מוכרת ולמלא אותה בתוכן חדש שהוא הוא המעשה המדרשי, ובכך לאפשר לצופה להבין את הסיפור הבנה עשירה ורב ממדית.

מעין שמשון הגיבור. מתוך הסרט  צילום: רן מנדלסון

מעין שמשון הגיבור. מתוך הסרט
צילום: רן מנדלסון

לא איילה ולא במבי

בקצרה, הסרט עוקב אחר במבי (אלון אבוטבול), קצין מהולל החוזר מפעולה נועזת והוא רעב מאוד. כל כך רעב, עד שהוא מסכים למכור את מקומו בגן עדן לעוזר הטבח, בתמורה לשקשוקה טובה שהלה ייתן לו משך חודש ימים. שנים אחר כך, בנו שחזר בתשובה מנסה למצוא את אותו עוזר טבח ולבטל את החוזה שבין כאן לשם.

כשאביה של איילה (בגילומו של גבי עמרני) מעביד את במבי שנה שלמה לפני שיזכה בבתו (רותם זיסמן־כהן), אנחנו כצופים חווים בו בזמן גם את סיפור יעקב ורחל של "והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה", וגם את סיפורו של הגיבור הישראלי. זהו סיפורו של הצבר המכונה "במבי" הזוכה בבתו של היהודי העולה מתימן; כיבוש הישראליות את היהודיות מתרחש במערכה הראשונה. ברור לנו שכל הבנות רוצות את במבי, אך דווקא השקטה מכולן, הענוגה מכולן, זוכה בו.

האֵרוס שמתלקח בין היהודי החדש, גיבור המלחמה שחזר חמוץ בגדים מן הקרב, לבין היהודייה ה"ישנה", המסורתית, הנשמעת לאביה, ברור. הוא מוקסם מן האחֵרוּת שלה, מן העומק התרבותי שניכר בחיוכה גם ללא מילים, אך מן הצד השני אין כאן שום אידיאליזציה של האב הקשה ועולמו. נראה שבחפץ לב תבחר איילה, בתו היחידה של הזקן התימני שאיבד את שלושת בניו, לברוח מן העולם הישן וסבלותיו אל החיים החדשים עם בחיר לִבה.

אלא שיוסי מדמוני אינו איילה וגם לא במבי (משחק השמות ביניהם מזכיר כי החדש הוא בריאה של הישן). הוא מתבונן כאותו עורך תלמודי על שולחן העבודה שלו, והשולחן מלא פיסות פיסות של ספרות ועדות ותובנות ומסורות ורגעי קדושה, והוא אורג מכולן בחופש גמור את המארג החדש שלו.

עוצמתה של תרבות עברית חדשה ניכרת כאשר היא עושה שימוש בעושר המשמעויות המרובד שבה. המשוררת אגי משעול קוראת לכך "תיבת התהודה" של העברית. כך, כמעט כל תמונה בסרט משחקת בין כאן לשם, בין האתוס והמיתוס למציאות היומיומית, ומאפשרת לנו תובנות אישיות רבות שמתאפשרות בזכות האריגה הלא צפופה מדי. מדמוני אינו אונס אותנו לראות רק סרט אחד, ואני בטוחה שבצפיות חוזרות יתחדשו לי רגעים אחרים וחדשים שלא הספקתי להבין עדיין, או שיהיו רלוונטיים לי בשעה אחרת.

היחס בין במבי לבנו החוזר בתשובה נוגע בעדינות באותו היחס שבתוך הזהות הישראלית־יהודית, בין היהדות כדת לבין היהדות כתרבות. חטא היוהרה של הישראליות הצעירה מתואר דרך זעקתו של במבי, שזועק זעקה גדולה ומרה – גם זה ציטוט מן המדרש. הצער אין לו סוף, ומי שמכאיב בדור אחד יכאב בשעה אחרת את אותו הכאב. לצד חטא היוהרה החילוני מתואר חטא הקיבעון הדתי שחרד מן השינוי ודבק בעבר שלא בטובתו.

בראשית הסרט הצליח מדמוני ליצור מבמבי הצעיר דמות של גיבור, ולעשות אותה אמיתית דווקא באי הנוחות והקבס שיוצרת הכאפייה המדממת שהוא נושא בידו – מעין שמשון הגיבור ועורלות הפלשתים. העיניים שלנו היום מתבוננות בגיבור "פעולות התגמול" ויודעות את המחיר של השימוש בכוח. רמזי הסוף המר מצויים באותה תמונה. כמו שמשון נע במבי בין שתי הנשים בחייו, היהודייה, אהבת חייו שהיא משאת נפש – ביופייה ובטובה, כמעט דמות שמעבר לחיים, והזרה – האנושית, שדווקא לצידה, כנגד כל האידיאולוגיה שלו, מצא מנוח.

נמרוד, בנו של במבי, שבוי בתוך השם החילוני הכופר שנתן לו אביו, ועובר מול עינינו תהליך התפכחות מהערצה גמורה לאב הגיבור הכול יכול והכחשת חולשותיו, עד למרד אמיתי מהופך – מרד בחילוניות הישראלית ובחירה דווקא בחיי דלות הלכתיים. נמרוד מנסה לעשות תיקון לחטאו של אביו ולקנות מחדש את מקומו בגן העדן, שאותו מכר האב לפני כארבעה עשורים, אך מה שנמכר בקלות דעת כזאת בתמורה לחודש של שקשוקה קשה מאוד לפדות.

כבוד אל העבר

"מקום בגן עדן" דובר את שפת הציונות הרוחנית, שראתה את התגשמות התחייה הלאומית של עם ישראל ביצירת מרכז רוחני בארץ ישראל. מרכז רוחני ולא עלייה המונית. מרכז רוח ולא צבא. מדמוני הוא גיבור תרבות לתפיסתו של "אחד העם", משום שעל ידי לימוד הוא רכש בעלות על אוצרות התרבות היהודיים, ועכשיו הוא מסוגל לעשות בהם כרצונו וליצור אמנות מקורית, דווקא משום שהיא בנויה ממקורות.

זכיתי ללמוד עם מדמוני כחלק מבית מדרש יוצרים שהתקיים ב"עלמא", בית לתרבות עברית בתל־אביב. לצד יוני רכטר, קובי אוז, שם טוב לוי, יהודית רביץ, לארי אברמסון, ציבי גבע ויוצרות ויוצרים רבים אחרים, היה בית המדרש מקום לימוד ורכישת שפה עבור יוצרים שהיו פתוחים ובעלי תיאבון להכיר את אוצרות התרבות היהודית – על הטוב והרע, הדרמטי והמשעשע שבהם. ללמוד כדי שתהפוך לחלק משפתם ומתוך כך יוכלו להשתמש בה כחומר ליצירה. הבורות במקורות יהודיים קלאסיים, שהיא חולשת הדורות הראשונים של הציונות, אינה הכרחית. הלימוד אינו מחייב את קבלת עול ההלכה או עמדות מסוימות. אני רואה את הלימוד כגילוי כבוד של אדם אל העבר שלו, ומתוך כך כיצירת מודעות רחבה יותר למי שהוא ולמה שעשוי להיות עתידו.

הסרט עוצמתי וחדש לא משום שאינו עוד עלילה הוליוודית על זוג שנפגש ונפרד ובמשך ארבעים וחמש דקות יעבור עליות ומורדות עד שייפגש מחדש לקראת הסוף הטוב, אלא משום שזוהי עלילה מקומית שלנו, יהודית וישראלית עד העומק, ועם זאת עשויה ביד של אדם שהאוניברסליות מוכרת ומובנת לו. הומניסט שבוחר באדם, אבל מצוי ביחס של כבוד וסקרנות אל האפשרות הרליגיוזית.

הסצנה האחרונה, של הליכת הגיבורים בשדות העולם הבא, נפלאה דווקא בפשטותה. נוף פרחי הבר שכל ישראלי מכיר נעשה בלי מאמץ נוף העולם הבא, שהוא אולי פשוט העתיד, מה שעתיד לבוא. הגבול בין ה"רציונלי" לבין ה"אי רציונלי", מה שהיה ברור כל כך במודרנה, נעשה שוב מלא חידה.

האב והבן – הסיפור שאינו נגמר מאז אלוהים ואברם, אברהם ויצחק, יצחק ויעקב ועשו ועד אלינו – עשיר יותר בשבילי מסיפורו של אדיפוס, כי הוא שלי. האתוס הזה נוצר כאן, באור התכלת העזה, בפרחי החרדל של מייסד החברה להגנת הטבע וחתן פרס ישראל עזריה אלון, בריח בגדי הצבא שלבשנו בעצמנו וכיבסנו לילדינו.

 ד"ר רות קלדרון היא חברת כנסת מטעם סיעת "יש עתיד"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אדר ב' תשע"ד, 7.3.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 במרץ 2014, ב-גיליון ויקרא תשע"ד - 865 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ד"R רות החכמה והמקסימה
    הדעה שאומרת שצריך תמיד להעדיף את הרוח ומה תעשה עם קצת לחם וחלבון, בעייתית בעיניי, אם כי באמת ביצים מודרניות עם אומגה-6 ושמן של הטבח הצבאי רצוי לא לאמץ כנורמה. טבעונים מכינים חביתות חימצה, אני תמה שעיסוקך אינו במאכלה של רות המטבלת פת בחימצה, יש אומרים, או כדברי הגמרא על חילוף חימצה בעדשים, ואם כך למכור רכוש רוחני זה תלוי בעבור מה, עשו הרשע מכר בעבור עדשים לעומת רות שהסכימה לרדת לעולם החומר עם מיטיבה בחימצה, שכל איש ישראל יודע שעדיף לאכול בשולחנו הדל את החימצה ולא בשולחנות מלכים בלי כי שף מלכותי שאין לו מה לנגב זה כדברי התוכחה שקיבלו בית הלל, לתקן רב בלי לתקן את עבדו, להיות רוחני לגמרי זה נורא ממש כמו כל חטא אפשרי ויותר מכל החטאים האפשריים, ועל כך מקריב הנזיר אשם והקב"ה שעיר ר"ח, וחטאה הארץ ששינתה את טעם העץ מטעם הפרי.וזו דרשת הרמב"ם על "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך וכו'" ששמחה או לכל הפחות טוב לבב והנאה נתבעת מאיתנו ולא רק לוקסוס, יום אחד אעשה ספר על תנאים שמסופר בפירוש שראו קרי, עליו נאמר שמגיע מעודף הנאה ושמחה, ואקרא לזה טבילת גברים, כי למה להפלות גברים, ומי יודע אם לא אבחר לכנסת או אקבל "תפילת נשים" כאלוף שום, לא יודע כמה תיהני לשמוע – זה הכאבי פופיק שגרמה לי הקריאה, בקטע הfun-enemy הזה שקורא להרבות בנכסי רוח ולמעט בתאוות וכדברי איגרת הקודש המיוחסת למי שיהיה, מה שהרמב"ם אמר שחרפה היא לאדם על החוש הגשמי, נמשך אחרי אריסטו ולא ממסורת ישראל, יעוי"ש
    עם מציאותו של מדמוני בים המדרש עליי לומר שהשמנה המצוטטת כ"כ על "תורה שאין עמה מלאכה" אפשר לדרוש על התורה עצמה – תורה ספרותית חסרת יסוד, אישית חסרים לי הימים שעניתי לשו"תים בישיבה בלוד, כיון שהלכתי שמאלה ואני מתיר לסמס בשבת אין מי ששואל ואין לי סיבות לעסוק בהלכה פרט לבעיות אישיות פה ושם. בבקיאות במדרשים יש לדעתי ייאוש מההלכה – יש שמיואשים מלשאול ויש שמלהורות ולא יודע מי זה אותו מדמוני ומה טיבו, גם עגנון היה זוכה לביקורת דומה, ואין לי אלא לצטט את אחד החכמים: ואמנם עשיתי את תורתי קלה לזכירה, האם יש מי שיזכור. סורת הירח. אז לחילוניות אסור לומר להקפיד על מינימום אפשרי ולהתיר חשמל ע"פ סופרים וספרים זה כידוע לא יהודי או לפחות רפורמה. ממש לא ניתן לעמוד במחיצתי כגאותם דמויות בתלמוד, אשריי שזכיתי! ככה אני חושב לגבי שבחייך הרבים שכמו גלי הים המגיעים אל החוף גם שבחים כאלה על ידע מדרשי, שבו עצמו יש מדרגות רבות – אין בהם ערך בבית המדרש, לא בשמים היא ולא רוחני נושא החזון הרצוי לנו, והעובדה שכל מי שהוא לא "דתי" לא צריך שיגידו לו מה לעשות היא עצובה. אני מודה שגם לענות לציבור המסורתי כולו לא ממש בסביבות יכולתי ואני מתהדר בכללי אצבע שפחות צריך דקדוקי סופרים, אם כי כמובן איני מתכחש למציאותם במסורת. הזמרים שפיארת כאן כלומדים על מנת ללמד ולשיר, אוקיי, מה שמטריד אוצתי זה איפה חושבים גם על נורמות ומיישמים עם מוכנות לפרקטיקה חדשה ולא רק דיבורים. גם דתיים וגם חילוניים לא מוכנים להזיז אצבע מדפוסי החברה שלהם. מה שמצחיק כי זה רק רווח לכאן ולכאן להייות נורמליים בגבולותיה הרחבים של מסורת ישראל, חזון מסורת ישראל השלמה אפשר לומר. מהמדבר העירקי ועד הצלילות בים סוף. מה הטעם לחכות ארבע עשרה יום ולא לסמס בשבת וכו, או להיות "ככל הגויים בית ישראל" ביובש נשמתי, תורה וחיים למה לוותר על אחד מהם, וכמובן על כל ההנאות שניתנות לנו בגבולות החיים והתורה. אם לחזור לנק' התחלה. והשתייה בפורים וכו' זה העניין
    תודה רבה רבה לך על השיתוף הכנה והפתוח, ועל הסיעור הרעיוני, זה ממש חסר בישימון הרוחני שלנו. תודה לך ותודה לבמה שבה פורסם המאמר, ושיהיה 16 לחודש שמח, או כמו שקוראים לזה כאן – פורים. חודש אדר ופורים שמח, ובכלל מי רוצה לאכול כשאפשר לשתות. כמבשל בירה מומחה זו דעתי צריך לקיים את מצוות הפורים בדקדוק וישתה יותר מכדי לימודו, והמהפכה הפמיניסטית חלה גם כאן שאף הן היו באותו הנס , את משתה אסתר. בכמויות הרואפים אומרים שגדברים צריכים פי שתיים, בלי לערב רבנים, חמצן שרירים חילוף חומרים וצריך לבדוק שהגברים הם כאלה ששותים, כי זה אבסולוטי ולא חצי מגבר מסוים, מי ששותה כוס אחת אשתו צריכה לשתות שני בקבוקים ולאזן אולי, ובכלל זה החג גם לסיים בו גם סופגניות אם נשארו מחנוכה והמחמיר תבע"ה הייתי שם את שיר השוק רק שאין כאן מדיה והמילים לא ממש שוות קופי פייסט, כל טוב ולהשתמע.

    תודה וברכה,
    חנן [אברהם] ק'
    קראו אצלי בבלוג ארבע שלוש אחד, ו/או גער חית קנה והבלוג באנגלית cane-pen שבעצם נכתב לא לישראלים ועדיין תקראו אולי אני טועה לשונית וסגנונית ומעשית – מי יודע, אז מוזמנים לשבת ביציע ולצעוק דברים.וחפשו אותי בפייס. היוש ביוש וזה צ'טמע תהיו חזקים מילות פרידה שונות, excuse me, beg your pardon הנפת יד לשלום, דמעה דמעה חיוך מנחם היה נעים מאוד וצריך להיפרד. שלומות וד"ש, נקבע לפעם הבאה מעכשיו, נהניתי מאוד. כן גם הקטן שלנו שואל מתי תבואו, אחשלו גיבור דבר איתנו. אז מה ככה? להתראות בעז"ה. bon voyage תיסלם סלמת סלמתכ צ'או צ'או

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: