בלי סיבה מיוחדת | אלחנן ניר

זיהוי הקדושה בכל מציאות, כמו גם זיהוי הטומאה בכל מציאות, פרט לתורה – מובילים לאותה הפגנה. יש דרך אמצע שנקראת אנושיות פשוטה ובשלה יש ללכת לצבא

לכאורה התגלע לאחרונה עוד וויכוח, אחד מני רבים ומרים מאז קום המדינה, בין החברה החילונית לזו החרדית. הפעם הוא לא נסב סביב שאלת מיהו יהודי, אלא סביב גיוס תלמידי הישיבות לצבא ונע בין מצדדי השוויון בנטל (ואיזה צמד מילים שפוף זה. וממתי הפך השירות הצבאי לנטל?!) לחרדים המתנגדים לשירות צבאי ולהכרה במדינה, ותובעים להמשיך ולהיבדל. וברור לכולם שההפגנה לא הייתה על הגיוס, שהרי גם זה ברור לכל: אף חרדי שאינו רוצה להתגייס לא יגויס. וכל כולה של "הפגנת המליון" לא בא אלא להפיח מחדש אוויר בחלוקת ה"טובים" מול ה"רעים", "זדים" מול "עוסקי תורתך" שכנראה קצת שכחה בעשור האחרון, חלוקה מתבקשת שרק מכוחה ימשיך ציבור זה לשרוד ולשמר את הלהט שבקרבו.

ההפגנה אפוא מובנת למדי ולא הייתה בה כל דרמה. הדרמה המפתיעה הייתה דווקא זו שרחשה בתוך החברה הדתית־לאומית, ובעיקר זו התורנית, הנבוכה זה מכבר במדבר הישראליות; ובהכרעה שזו נדרשה לה דה־פקטו, ולא בפעם הראשונה, לאיזה צד מן השניים היא קרובה יותר. כך נמצאו רבנים מחברה זו שהתנגדו להליכה להפגנה, היו שתמכו בהליכה והיו גם שתמכו וחזרו בהם אחר שהשכילו להבין כי ההליכה להפגנה משמעה אימוץ השיח החרדי־עכשווי הרווח; שיח שהוא מרכז השיח של חברה זו, הכולל שלילה נחרצת ומלאת שנאה, אלימות ואיבה כלפי כל מי שאינו חושב בדיוק כפי שהורתה לחשוב האינדוקטרינציה החרדית שאין בלתה. לאמור, כלפי אותם רבנים דתיים־לאומיים עצמם.

כדי לרדת לשורש הבוקה והמבולקה ביחס להפגנה הזו, כאשר רב דתי־לאומי אחד מבטל שעה לפני ההפגנה את בואו בשל המתקפות החרדיות על רבני הציונות הדתית ושני מודיע בפרהסיה שילך אך יתפלל לגיוסם של החרדים, אין די להפטיר ולומר כי מדובר על הנאיביות הידועה של המיזרוחניקעס (שאף פעם לא מבינים את הקריצה החרדית שתמיד גם מתלווה להפגנות מעין זו), וכדאי כבר להפנים שאנו חיים במזרח התיכון, אלא יש צורך לחזור מעט אל תפיסות הבסיס.

לא קדושה ולא טומאה, אלא החיים. הפגנת החרדים בירושלים  צילום: פלאש 90

לא קדושה ולא טומאה, אלא החיים. הפגנת החרדים בירושלים
צילום: פלאש 90

א. ביטול

החסידות עסקה רבות בצורך של הנברא האנושי להתבטל אל הבורא. ביטול היש החסידי מתחיל בהכרה שיש חיות א־לוהית בבריאה כולה ו"לית אתר פנוי מיניה", אך הוא מבקש לבטל את אותה חיות קטנה בחיות הגדולה והעצומה המצויה מעֵבר לה; כמו אור הנר הקטן הבטל כולו אל אור האבוקה הגדולה. כנובע מתפיסה זו מקובל בחסידות חב"ד, למשל, הפתגם "וואס מען טאר ניט טאר מען ניט, און וואס מ'מעג דארף מען ניט". ובעברית: מה שאסור – אסור, ומה שמותר – מיותר (היום יום, כ"ה באדר ב). המותר אינו בעל קיום עצמאי אלא נועד אך ורק כדי להיבלע ולהישאב בגדול ובגבוה ממנו.

לעומת תפיסה זו, הרי שהמתנגדים אינם רואים חיות א־לוהית בבריאה. מאומה. הם אינם רוצים לאחד את היש שכאן עם האצילות ששם, את התחתון עם העליון, אלא העולם כולו הוא הבל הבלים. חומר, גשמיות, יצר הרע, נחש הקדמוני ותו לא. מה נותר לעשות? – ללמוד תורה, שכן רק היא אלוקית, ורק היא רוחנית ושאובה ממעלה מעלה, מהאור אין סוף. כל השאר – מאומה. אפילו התפילה אינה באמת משמעותית ביחס לתורה, וכבר כתב ר' חיים מוולוז'ין: "אל תעש תפלתך קבע – כי הכל רק עראי נגד התורה" (רוח חיים על אבות ב, יג).

כיוון זה של ר' חיים, שלמעשה יצר בוולוז'ין את עולם הישיבות הליטאי שהחל מיחידים שרצו לעשות כרשב"י (כך על פי דבריו בנפש החיים א, ח) והתפתח להמון, התעצם עם השמדת מרכזי התורה באירופה והצורך להציל את יבנה וחכמיה ואת "דור החורבן"; להציב מול הישראליות המתעצמת בשנותיה הראשונות של המדינה חלופה ממשית. כך, לא רק שהכול עראי כנגד התורה, אלא הכול גם הפך לארעי כנגד העוסקים בה (בדרך החרדית־ליטאית־ישיבתית דייקא), ואין כל מפגש עם הקדושה המתאפשר פרט לדרך זו. "ידיעת האמת אינה גאווה – אנו הכול ממש", כתב הרב אליהו דסלר, "תכלית הבריאה בדורנו, דור יתום" (מכתב מאליהו, ג, עמ' 201, ודברים מעין אלו מופיעים בספריו עשרות פעמים).

בשל התודעה כי רק מי שעוסק בלמדנות הליטאית שבסדר נשים ונזיקין הוא בגדר עוסק בתורה, ניתן היה למצוא ביום ראשון השבוע את הכותרת המקוממת כל־כך באתר "כיכר השבת":

לראשונה מאז השואהקול התורה נדם, היכלי הישיבות שוממים. לראשונה מזה 66 שנים כל היכלי התורה והישיבות ברחבי הארץ ריקים ושוממים בשעה זו.

ומה עם המוני בעלי הבתים שלמדו באותם שעות רבות את שיעוריהם הקבועים ב“דף יומי“? ומה על תלמידי ישיבות ההסדר, למשל, שהמשיכו ללמוד אז, ואיך תמיד, אבל תמיד, השואה משתרבבת לה פנימה?! אלא שזהו האתוס – או הלמדנות הליטאית או ביזוי וזילות הכל. סוף דבר, שני הכיוונים הנזכרים, החסידי והמתנגדי, אינם רואים תכלית בבריאה הקיימת, ביש, ורואים להישמט ממנו איש איש בדרכו המובילה לאותה הפגנה.

ב. העלאה

בניגוד לשני הכיוונים הללו מבקש הראי"ה קוק למלא את גרעונו של היש ולהשלים את חסרונו – לא לבטלו. הוא איננו מבקש להוריד את ההוויה עד עפר ולמאוס בה, אלא להשלימה ולקדשה, שהרי בעומק הכול קדוש. הנה דבריו ביחס לתפיסה השוללת את העולם:

כשחושבים על דבר הא־להות, לפעמים הולכת היא המחשבה בצורה שוללת את העולם, כלומר שהציור הא־להי בגודלו, בעוזו, בקדושתו, ביופיו, בגבורתו, באין סופיותו, מאפס את ההויה כולה. וכולא כלא חשיבין, לאיִן דומין. זאת היא המחשבה הבאה מתוך הגבורה, והמתלבשת במידתה. ויש עוד ציור יותר מבוסם, שהמחשבה הא־להית משלמת היא את העולם, היא נותנת לההויה כולה את ערכה הנכון. מצד מחשבה שממקור חסד כזאת, הולכת אהבת העולם וכל הבריות ומתגברת, בכל המילוא שהאהבה הא־להית, והמחשבה הצלולה בענין הא־להי, מתמלאת ותופסת יותר מקום בעולם. בזה החושב לא נפרש מן העולם, אלא מעלה את העולם אל העדן העליון, העדנה והרוממות הא־להית (שמונה קבצים ב, קפד).

הראי"ה מזהה בעולם כולו, על כל ייצוגיו – בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בכישרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב – את הפתח לקדושה.

העלאת העולם אל העדן העליון כוללת את העלאת הבריאה כולה, היצירה, הגוף, הפיזיות באשר היא. היש כולו. כך בניגוד למשה הפורש מן האישה הרי שתהליך השיבה לארץ כולל שיבה אל הגוף, אל ויטאליות החיים; אל מציאות הקודמת אף לזו של משה רבנו, הנקראת בקבלה "זיהרא עילאה דאדם הראשון", שבה "מתעלה כל הגופניות כולה. אני אמרתי אלוהים אתם" (שם ח, קע). האדם במסע נמרץ לגילוי כי הכל אלוהי וקדוש.

ג. חששות

הראי"ה מבקש למלא את הנשמה, להשיב אותה אל החופש הא־לוהי שלה; להציע מענה מקיף ומשמעותי – וזאת לראשונה בדורות האחרונים – לתפיסה האמורה של החסידים והמתנגדים כאחד.

אלא שכעבור שניים ושלושה דורות מאז החלה לפוץ תורתו על פני כל הארץ, מאז שהנצרה השתחררה והיא מצויה היום בכל ישיבה תיכונית ואולפנה, עולה החשש שהפעלת החזון של הרב קוק ככתבו וכלשונו מסוכנת. שבשמם של ציטוטים בודדים, מודעים ובעיקר לא מודעים, המזהים קדושה בכל מציאות, חלקים מהציבור כבר אומרים אלוהים אנחנו, מזהים חיוב והרמוניה בכל תופעה מערבית ומאבדים בלמים אלמנטריים של שייכות לעולם היראים והמסורת. האתוס הקוקניקי המתורגם לכך שהאהבה תמיד תנצח, המכיל אליו כל תופעה רוחנית, כל חילון אפשרי, מביא אפוא בדור השלישי להורדת מתח רוחני, ואף לאיבוד הנורמטיביות הדתית הפשוטה של קיום ושמירת המצוות (וכבר בכתבי הראי"ה עצמו יש התייחסות ומענה מפורט לסכנה זו. ראו למשל שמונה קבצים א, סה).

כך נמצא את הנושאים את דברי הרב קוק על פיהם ללא הרף מתמלאים כלפיהם עצמם בהסתייגויות ההולכות ומתרבות, שכן לדידם נראה שלומדי תורת הראי"ה השתכנעו שכנוע־יתר מדבריו, וכעת יש לבלום, כדי לא לאבד את חוט השדרה של הפרומקייט. הנה דבריו של הרב צב"י טאו, נשיא ישיבת "הר המור", המלא חשש מהפעלה לא נכונה של תורת הראי"ה:

חייבים לגשת אל דברי הרב [קוק] מתוך הכשרה נכונה, מתוך ציפיית הייעוד הישראלי האידיאלי והתקיימות חזון הנביאים. וחייבים לשים בקרבנו את הקו המפריד בין ההבנה הרוחנית לבין ההדרכה המעשית. ברוח, בהכרה ובשאיפה, משתדלים אנו להתרומם יותר ויותר לעמקי המעמקים של האידיאל העליון הכולל כל, המקיף והחודר לכל הופעות החיים לרוממם ולהאירם. אולם בפן המעשי חובה עלינו להדגיש שוב ושוב את יתרון הקודש על החול, כדי שלא ניפול, חלילה, בתפיסה מעוותת המעריכה את החול המנותק והמפורד (לאמונת עתנו, חלק ה, עמ' קכו).

לדידו של הרב טאו, הרב קוק כמורה לדורות הרואה ערך בחיים הפיזיים, הטבעיים והאמנותיים, אכן סימן את היעדים "ברוח, בהכרה, בשאיפה", אך כדי להגשימם בפן המעשי יש צורך בתהליך ארוך ונמשך של התקדשות, בירור ומוּקפדות מוסרית של ה"מסילת ישרים" ותפיסה הלכתית חרדית. בינתיים יש להעדיף את העיסוק ב"עין איה" על פני העיסוק ב"אורות הקודש", לבכר רב ראשי חרדי, לעודד חברת לומדים, להתנגד לכל אקדמיזציה וללימודי חול ובעיקר – לייצר קאדר של מאמינים שיהיו כפופים לפסיקות בענייני אמונה והלכות ציבור וימתינו ל"דעת תורה" שתקבע מתי יהיה אפשר להוריד את משתיק הקול ממשנת הראי"ה.

ולכן, בית המדרש של הרב טאו הלך להפגנה כנגד הגיוס הצבא, אותו צבא שהוא ציפור הנפש של המכינות הקדם־צבאיות שיצאו מכוח אותו בית מדרש, משום שהוא זיהה זה מכבר שהחברה הדתית־לאומית בקטסטרופה זהותית והוא הכריע פוליטית־חברתית־ציבורית שהוא במחנה החרדי. שכן, לעת עתה מסתבר כי האמירה כי העולם כולו קדושה זהה לאמירה כי העולם כולו טומאה, אלא שזו האחרונה חינוכית יותר, אפשרית וראויה יותר להמון.

בהפגנת החרדים בירושלים, השבוע צילום: מרים צחי

בהפגנת החרדים בירושלים, השבוע
צילום: מרים צחי

ד. אנושיות דקדושה

אם גם הצעת רואה האורות מובילה את תלמידיו לאותו המקום ולאותה הפגנה, הרי שהנה מפציעה האפשרות להיפתח לדרך האמצע (וזו דומני מתאימה בשלב השני והמבוגר יותר בביוגרפיה הרוחנית של האדם כמו גם של החברה, שקדם להם שלב ראשון של טוטאליות – הכל קדוש או דבר אינו קדוש). ובדרך זו אין מאיסה בעולם הזה וביטולו כדרך החרדית, וגם לא קידושו המוחלט, שכאמור מכריח כעת חלק מנושאיו לטעון שקידוש זה אינו רלוונטי לעת עתה וממילא לרוקן אותו ממשמעות.

האמצע הוא ההכרה בחולין העשויים להיות דבר טוב כמו גם דבר רע, תלוי בקונטקסט הניתן להם, אך אינם קדושה. זוהי ההכרה כי יש מציאות שאינה לא קדושה ולא טומאה, לא אידיאולוגיה ולא אנטי־אידיאולוגיה, אלא חול, אנושיות מעומעמת ומגומגמת שכנראה דווקא בה נתאווה ה' להיות לו דירה בתחתונים; אנושיות שאמנם נעדרת להט ואש נעורים ראשונית ושורפת, אך בה מתרחשים החיים ובה ניתן להעלות מעלה, לרדת מטה ולהלך בארצות החיים כהמון.

ואיני מדבר על בורגנות או נורמטיביות, או כל כינוי גנאי מעין אלו – אלא על זו המצויה למשל במשפחה המתגלה כמצע הכן ביותר לגילוי שכינה. אדם יודע מביתו שהשכינה במובנה העמוק מצויה דווקא ביום־יום המשפחתי, הסיזיפי משהו והשוחק. לא בעלייה השמימה ובטירוף (על אף שגם אלו נדרשים כמובן בכל מערכת יחסים) אלא בטרדות היום המרובות, באחריות, בקיום האנושי השגור שבעומקו יש בו אף אלמנט של מהפכנות ומרד. זוהי "השכינה ביניהם" המתרחשת מאליה, מעצם העובדתיות של הקיום וללא חיפוש מלא מאמץ אחריה או דיבור לוהט אודותיה. זהו המפגש העמוק בין שני אנשים שבשיאו מתגלה שדווקא היא משמש כייצוג הנאמן ביותר לקדושה. אנושיות דקדושה.

כך על גבי הקומה הראשונה של האנושיות מגיע הקודש – "אנשי קודש תהיו לי": קודם כל אנשים ועל גבי זה קודש. על גבי התאמה בריאה בין המרחב הנפשי והרגשי לזה התודעתי וההכרתי, מגיע החלום, השאיפה, שלבי הנפש המרוממים ומלאי האקסטרים – החיה והיחידה. שאם לא כן, מגיע הקודש מלמעלה, מזלזל ותוקף את המציאות ללא כל הכרה בה, שורף את החורשים בשעת חרישה והקוצרים בשעת קצירה ואינו מותיר ניצולים בדרכו.

ה. הרב ואום כולתום

אמחיש את הנקודה ממבט לעולם היצירה. כדי ליצור אין צורך להיטען בפסקאות מ"אורות" ולדבר על אודות "משורר התשובה", אלא רק לבקש כמו כל אדם להגיע אל הגלעין של הנפש, אל המקום המשווע והמפרפר הזה ולשהות בו. ובשל כך יש מקום לסתמי, להיות, להיענות לא רק לא־לוהי ולבת הקול הא־לוהית המפוצצת בראשי ההרים אלא גם לרעדים הפנימיים, שלא מפוצצים ולא בראשי ההרים. וכך המתח בין הרצוא ושוב הנפשי לשפה הדתית מייצר יצירה, לא כי צריך או יש עניין, אלא הדבר מתרחש בהכרח. בדומה לכך הרב עובדיה יוסף. הוא אהב לשתות יין טוב ולשמוע את שירת לילה מורד ואום־כולתום, כי הוא אהב לשמוע אותן. זה הכול. וההמונים חשו שעם כל גדלותו הוא חלק מן העולם, ויש לו תחביבים וחוש הומור (החוש שהוא לרוב אינדיקציה מדויקת למדי למידת האנושיות שבאדם), שהם לא קדושה ולא טומאה, אלא החיים.

האנושיות דקדושה אינה מבקשת אפוא לתרץ את הסתמי ולהצדיקו, לפרושׂ עליו חסות ולטעון שגם הוא חלק מ"עבודת ה'", שכן בכך יש איבוד של העוצמה שלו להיות הוא־עצמו, ללא כל פרשנות או אישור פטרנליסטי המוענקים לו מבחוץ. וככה לאהוב את הקב"ה – בכל לבבך, בכל נפשך ובכל אנושיותך. וככה גם ללמוד תורה.

כי יהודי לומד תורה. לא מפני שיש מצוות תלמוד תורה ואף לא כי הוא דואג ל"עולם הבא" שלו ולקיום העולמות כולם, אלא כי זה מה שהוא עושה ומזה הוא נהנה, ומה עוד יהודי יכול לעשות בחלקים נכבדים מזמנו הפנוי. ובאותה מידה יהודי מביא ילדים לעולם לא בשל מצוות "פרו ורבו" או הפלפול של "לשבת יצרה", אלא כי הוא מביא ילדים לעולם, ומכבד את אשתו לא כי כתוב "ומכבדה יותר מגופו". והאינטואיציה הזו היא למעשה תחושת הביתיות והאינטימיות הנדרשות בעיסוק בתורה, שלולא הן נותר לימוד התורה זר ומלא במאמץ כוחני ואידיאליסטי שמותיר את הלומד מחוץ לו.

ונסיים בצבא. אנו הולכים לצבא כי התאילנדים הודיעו שהם לא בעניין. אנחנו הולכים לצבא אבל אפשר כבר להתחיל ולמתן את המיליטריזם שהלך והשתלט על הציבור הדתי־לאומי בעשורים האחרונים, מתוך התפיסה הבסיסית שהכול קדוש. אפשר כבר לגלות שלא כולם חייבים להיות בסיירות, אפילו לא כולם חייבים להתגייס – אנחנו כבר לא בשנות החמישים, וגם לא כל הבנות חייבות. לא צריך לייצר אמוציות מיותרות. אנחנו הולכים לצבא כי אנו נהנים כאן, חסדי השם, מביטחון ושלווה שהמדינה מעניקה לנו ובשל כך אנו שותפים כאנשים מהוגנים בעול ההגנה עליה. זה הכול.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אדר ב' תשע"ד, 7.3.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 במרץ 2014, ב-גיליון ויקרא תשע"ד - 865 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. גרשון בר-און

    תודה רבה לאלחנן ניר, שביטא יפה דברים שלדעתי נכונים ויפים.

    ובכל זאת, בצידי שלשת המאמרים שהופיעו במוסף שבת בגיליון 865 (האם אין זה חבל שלא היו מאמרים מהצד השני של המחלוקת?), הייתי רוצה להוסיף כמה מילים.

    אמנם לא העליתי בדעתי להשתתף בהפגנה. כקצין במילואים, אב לשני חיילים בהווה ושני חיילים בעתיד, אינני יכול כמובן להזדהות עם צעקות השבר של רמיסת התורה כביכול, כאשר עיקר ההפגנה היא על ליכוד המחנה ועל שליטה.

    אבל בדבר אחד אני חושב שיש מה ללמוד מהחרדים: חברת הצריכה בה אנו חיים לא צריכה להיות פסגת מאוויינו. אנחנו חייבים לתרום לעולם הזה, אבל אל לנו ליפול למוקש של הנהנתנות, המצויה סביבנו. השגשוג הכלכלי הוא המנוע של החברה המערבית, ודווקא כאן יש ליהדות הרבה מה לומר.

    שבוע טוב,

    גרשון

    • לכנוס את כל היהודים

      בס"ד תענית אסתר ע"ד

      לשכני וידידי ר' גרשון – שלום רב,

      אני בהחלט מבין את זעקות השבר. חוק הגיוס החדש עלול ח"ו להביא למחיקה מעל המפה של רוב עולם התורה, ולא רק החרדי.

      גם פוסקי ההלכה של הציבור הציוני דתי מסתמכים על פסקיהם וחידושיהם של הגרי"ש אלישיב, של הגרש"ז אויערבאך, של הגרי"י נויבירט זצ"ל, ויבדלו לחיים טובים ארוכים – הגר"א נבנצל והגר"א וייס שליט"א.

      לומדי הדף היומי נשענים על פרי עמלם של עורכי ש"ס שוטנשטיין, מתיבתא, חברותא וכיו"ב. לומדי הרמב"ם – לא זזים בלי מהדורת פרנקל, ולומדי הטור והשו"ע – על 'הטור השלם', 'עוז והדר', ו'מורשה להנחיל' וכו'. כל מפעלי הענק האלה מבוססים על עמלם של אברכים מהמיגזר החרדי. האם רשאים אנחנו לכרות את הענף ממנו יוצאת תורה לעולם.

      יתירה מזו – הקביעה שעוגנה בחוק החדש שלימוד תורה אינו 'נשיאה בנטל', תביא לשלילת הלגיטימציה גם מ'ההסדר' ומ'הסדר מרכז'. גם גדולי התורה של הציבור הדתי לאומי צמחו מלימוד של שנים ארוכות, תוך דחיית גיוסם. כך צמחו הגר"י אריאל והגר"ד ליאור ורבים מראשי הישיבות, הדיינים ורבני הערים והיישובים, ובהם רבני יישובך.

      תכונה טובה אחת יש ביאיר לפיד – הכנות. לפני הגירוש הוא הצהיר שמטרת הרס גוש קטיף אינה בטחונית, אלא חלק ממלחמת התרבות שתדחק את הדתיים והמתנחלים למקומם הטבעי – לשוליים.

      ואף בנאומו בדיון על חוק הגיוס, הבהיר שמטרת החוק להפסיק את 'הקרקס הרב תרבותי' ולהשליט את 'כור ההיתוך'. במילים פשוטות: הוא רוצה לגייס את החרדים לצבא בתקווה ששם חלק גדול מהם יאבדו מאת אמונתם ויותכו ב'כור ההיתוך' הידוע לשמצה משנות החמישים.

      צריך לעודד התגייסות של חרדים לצה"ל והכשרתם לעבודה במסגרות מוגנות, כ'נחל החרדי', 'שחר כחול', בינה בירוק' (בחיל המודיעין) וכיו"ב, מסגרות ההולכות ומתחזקות. לא הכפייה תביא לקירוב בין העולם החרדי לשאר העם, אלא היחס המכבד. וכמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ואם רוצים לשמור על השוויון – צריך לאפשר גם ל'חילונים' ללמוד תורה באופן שלימודם ייחשב כחלק מהשירות למדינה. הצבא רק ירויח מכך. חיילים שמכירים את מורשת עמם ישרתו ביתר מוטיבציה.

      • על נאומו של יאיר לפיד, ראו ככתבה של חזקי עזרא, 'לפיד: קרקס רב תרבותי או כור היתוך', באתר 'ערוץ 7', מיום ט' אדר ב' תשע"ד.

        • על קשיי החזרה לשקידה על התורה אחרי שירות צבאי – כתב ר' אלחנן ניר במאמרו 'יוצא מדרך אנושי'. גם אם יש בדבריו שם מידה של הגזמה, כפי שאמרו חלק מהמגיבים שם, אין להתעלם מקיומה של הבעיה….

  2. חשבתי לכתוב משהו ארוך, אבל אסתפק בתגובה צנועה שמקפלת כל מה שרציתי לומר. אני זורם עם האבחנה היפה שחוש הומור הוא מדד לאנושיות. לרוב החרדים שאני מכיר יש חוש הומור בריא, לחלקם מצוין. האם אתה מכיר חרדים נורמטיביים בוגרי ישיבות כמו מיר, חברון או פונוביז'? או לחלופין – מאיפה אתה מביא את הסטריאוטיפ החרדי שלך?

    חיי חולין יהודיים זה מקסים, אבל לא פשוט היום. אתה קצת מתעלם פה מהדיסוננס שקיים במציאות העכשווית בין חיי החולין והקודש. הוא מצער, אבל מאוד קיים. מתי מעט מיהודי ישראל לומדים תורה כי זה מה שיהודי עושה להנאתו. דווקא בתוך החברה החרדית, שמגינה על עצמה מהדיסוננס הזה במידת מה, יכולה להתפתח יופי של אנושיות דקדושה.

    נ.ב. הייבול המרשים של מאמרים שמציגים את החברה החרדית באור חד צדדי (ודרקוני למדי) ממצב את מקור ראשון לא רחוק מיתד נאמן.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: